הבלוג של אורי הייטנר

"הכל טוב ויפה. אני מבין את חשיבות ההתיישבות בגולן וכולנו אוהבים את הגולן. אבל לדבר אחד לא התייחסת. לא התייחסת לחיילים שעלולים להיהרג כדי לקיים את המפעל הזה. אלה עלולים להיות הנערים שיושבים כאן. האם לא שווה לסגת מהגולן כדי למנוע את המלחמה הבאה? הלנצח תאכל חרב?"

את השאלות הנוקבות הללו שאל אותי מדריך הנוער של קיבוץ סמר, במפגש בנושא הגולן  שקיימתי עם בני נוער מן הקיבוצים שהשתתפו ברפסודיה בכינרת, לפני שבועות אחדים.

יש תשובות רבות על השאלה. ניתן להזכיר שדווקא הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה זה שלושה עשורים וחצי, ולא בכדי. למה לקלקל, כאשר אנו זוכרים מה היה כאן כאשר הסורים ישבו על הגולן? ניתן לציין, שכאשר הגולן בידינו, גם כשהותקפנו בהפתעה מלאה, בתוך עשרה ימים צה"ל שעט לכיוון דמשק, וגם הסורים זוכרים זאת היטב. ניתן להסביר את החשיבות האסטרטגית של הגולן למניעת מלחמה ולניצחון במקרה שהיא בכל זאת תפרוץ. ואכן, אמרתי את כל הדברים האלה.

ובכל זאת, אסור להסתפק בכך ואין להתחמק מהדילמה שהציג אותו מדריך – האם המשך ישיבתנו בגולן מצדיק גם מחיר דמים?

בתשובתי, סיפרתי שבשנות שירותי הצבאי בסדיר ובמילואים, שרתתי לא אחת בלבנון ובגבול לבנון. בכל מוצב היתה כתובה על הקיר בחדר התדריכים הכתובת: "המטרה – הגנה על יישובי הצפון בכל מחיר". ואכן, לא פיקפקתי לרגע בכך, שלמען המטרה - קיומם של קריית שמונה ונהריה, חניתה ומשגב עם, מטולה וראש הנקרה, ושלום תושביהם, אני מוכן לשלם בחיי.

האם אנו מוכנים לעקור את היישובים האלה כדי לחסוך בחיי החיילים המגנים עליהם? האם אנו עוקרים את שדרות ויישובי עוטף עזה, כי נמאס לנו מירי הטילים מרצועת עזה? הגולן הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל ויישוביו הם יישובים ישראליים בדיוק כמו יישובי הגליל והנגב. לכן, השאלה האמיתית אינה האם ישיבתנו על הגולן מוצדקת גם במחיר מלחמה, אלא האם קיומה של מדינת ישראל היא מטרה שעליה אנו מוכנים להלחם. יש בתוכנו מי שהתעייפו, שאינם מוכנים לכך. אבל כדאי לזכור ששלוש שנים בלבד לפני הקמת המדינה, נוכחנו באלטרנטיבה.

אז מה, לנצח תאכל חרב? ארבעת אלפים שנה חלפו מאז שאל אבנר בן נר, שר צבא שאול, את יואב בן צרויה, שר צבא דוד, את השאלה הזאת. מאז, החרב לא חדלה מאכל. אין זו סיבה להפסיק לייחל לשלום, אך סבורני שיש יותר מקורטוב של יומרה בהנחה שדווקא בקדנציה שלנו יכותתו החרבות לאתים.

מיום שהחלה ההתיישבות הציונית בא"י, הערבים לא הסכימו לה ונלחמו בה, אך אנו מעולם לא ביקשנו את רשותם. עשינו את הנחוץ, ועל אף המלחמה הגענו להישגים כבירים. אם כדי לשמור על אותם הישגים ולהמשיך לקיים ולפתח את המדינה והחברה יש צורך להלחם על הארץ, אסור לנו לברוח מן ההכרח.

לפני 40 שנה בדיוק, באוגוסט 1968, נאם שר הביטחון משה דיין בפני חניכי המכללה לפיקוד ומטה בצה"ל והתייחס למציאות הזאת: "נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקרבות דמים. יתכן שזה מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות. אם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בניגוד לרצון הערבים, נהיה מוכרחים להביא בחשבון קרבנות כאלה... עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים של מנוחה ונחלה".

חודש קודם לכן אמר דיין דברים דומים בנאום בגולן, בכנס הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים: "אנו מאמינים באותו סולם יעקב שראשו בשמיים, והמטרות לפעמים נראות כאילו הן בעננים, אמונה של משהו גבוה שלא ניתן להשיגו – ורגליו על הארץ במציאות, כאשר מתקדמים שלב אחר שלב מקרקע המציאות להגשמת ולהמחשת המטרות המיוחלות.

אולם על מנת להשיג זאת אין להסתפק בחובות שהאמונה הזאת מטילה על כל אחד מאיתנו. ולכן אני רוצה לסיים את דבריי ולומר, לצפות מכם, להתברך בכם: כיהודים, אל תהיו לא מפונקים ולא עייפים. לא מפונקים. העם היהודי בהיסטוריה שלו לא פונק על ידי מה שקוראים – משפחת העמים. הגויים לא פינקו אותנו בכל ההיסטוריה וגם היום לא יפנקו אותנו. ואם תשמעו איך שמסבירים לנו שאנו כאלה וכאלה, ומגנים אותנו ומקבלים החלטות נגדנו – אז תזכרו שאתם בנים לעם היהודי, ואל תהיו מפונקים. אל תחכו למחמאות, אל תצפו לזרי פרחים...

וחשוב עוד יותר שלא להיות עייפים! יהודים מדי פעם היו עייפים. יהודים התעייפו. בחלקם התעייפו מלהיות יהודים והתבוללו באחרים. היה להם קשה. זה מעייף מאוד להיות יהודי. ויהודים התעייפו ממאמץ ההגשמה, וחדלו לנסות ולבצע, לעשות, להגשים את מה שמאמינים ואת זאת אסור לעשות. אסור להתעייף.

אתם הצעירים, אינכם מפונקים. ... עוד אינכם עייפים... אל נא תתעייפו ואל תקפלו את הדגל. האמינו בריכוז העם היהודי פה, ובהמשכת ההתנחלות, ותטילו חובות אישיות, כל אחד על עצמו, על מנת שנגשים את אמונתכם".

וכפי שאמר דיין 13 שנים קודם לכן, בהספד לרועי רוטברג חבר נחל עוז: "זו ברירת חיינו. זו גזירת דורנו".

לכן, התשובה לשאלה של המדריך מסמר אינה נוגעת לנכונות להלחם על הגולן, אלא לנכונות להלחם על מדינת ישראל. אם נתעייף מן הנכונות הזאת, לא תהיה לנו תקומה. אם לא נתעייף ונהיה מוכנים לשלם את מחיר קיומה של מדינה יהודית עצמאית בא"י, לא ירחק היום בו האויב יתעייף. אז, ורק אז, נחזיר את החרב לנדנה ויבוא שלום על ישראל.

"שישי בגולן"