הבלוג של אורי הייטנר

כשיתופניק בלב ובנפש, אני מצר על כל קיבוץ שיתופי שהחליט על הפרטה. כאשר מדובר בקיבוץ גדות, אליו יש לי קשר עמוק – בהיותו אחד הקיבוצים המלווים של אורטל בראשיתה ושההיסטוריה של אורטל ושלו הצטלבו לא אחת (כולל הקמת חברה משותפת שאמורה היתה להקים שותפות בתעשיה, רעיון שבסופו של דבר נפל כאשר כבר הגיע לישורת האחרונה) צר לי שבעתיים. אולם אני מכבד את חברי גדות, ואם זו ההחלטה שקיבלו, אני מאחל להם הצלחה בדרכם החדשה.

ברצוני להתייחס לכמה מן האמירות של חברי גדות שהתראיינו לגיליון הקודם של "על הצפון". שלמה גץ: "השבר הראשון היה לפני שבע שמונה שנים, כאשר התחלנו בהפרטות והפרדנו את המשק מהקהילה, הפרדה שהיתה לה משמעות מרחיקת לכת מבחינת היותנו קיבוץ שיתופי... הפרדת העסק מהקהילה אומרת שמעתה ואילך המשק מתנהל באופן רציונלי, לפי כוחות השוק, בעוד הקהילה ממשיכה להתנהל לפי עקרונות שיתופיים, וזה שילוב בעייתי, כי קשה לנהל מערכת שמדברת בשתי שפות, מה גם שברגע שאתה מפריד את העסק מהקהילה, העסק קובע לקהילה כמה כסף היא תקבל, ובמידה רבה גם מה היא תעשה בכסף הזה... הפרדנו בשנת 2001, ואז כבר היה ברור לי, שגדות השיתופי הולך ונפרם".

בטרם אתייחס עקרונית לדברים, אני יכול להעיד על אורטל. אנו התחלנו בהפרטות במערכות הצריכה בשנת 1988, לפני עשרים שנה. ב-1990, לפני 18 שנים, החלטנו על הפרדת העסק מהקהילה, תהליך שהתבצע בהדרגה במשך 15 שנים. והנה, אורטל הוא קיבוץ שיתופי לעילא ולעילא. אם, חלילה, יפסיק אורטל ביום מן הימים להיות שיתופי, אין לי ספק שלא יהיה לכך קשר כלשהו להפרדת העסק מן הקהילה. היום, אין לי ספק שאחת הסיבות המרכזיות לכך שאורטל קיבוץ שיתופי, היא תהליכי השינוי שעברנו לאורך השנים, ובהם ההפרדה בין העסק והקהילה.

אכן, יש הבדל בין שפת עסק לבין שפת קהילה שיתופית. המטרה המרכזית של עסק היא להרוויח כסף, וכמה שיותר כסף. כדי להרוויח כסף יש להתחרות. לסביבת התחרות יש שפה, ומי שנוטל חלק בתחרות, חייב לשלוט היטב בשפת השוק.

המטרה המרכזית של קהילה שיתופית היא חלוקה צודקת ושוויונית של פרי המאמץ של החברים, כאשר חלק ניכר מהמשאבים מופנה לחינוך, לתרבות, לרווחה, לבריאות שהקהילה אחראית עליהם. זו שפה אחרת לגמרי.

ההפרדה בין העסק והקהילה נועדה להגן הן על העסק והן על הקהילה, כדי לאפשר הן לעסק והן לקהילה הצלחה מירבית. השתלטות שפת העסק על הקהילה, לא תאפשר לה להיות קהילה שיתופית לאורך זמן. השתלטות שפת הקהילה השיתופית על העסק, לא תאפשר לו קבלת ההחלטות העסקיות הנדרשות בסביבת התחרות בה הוא פועל. כמובן שאין נתק בין העסק והקהילה ותמיד יש השפעה הדדית בין השפות והערכים של כל גוף, אך ההפרדה מאפשרת את הקיום של שניהם.

אם המציאות בגדות היתה שהעסק קבע את תקציב הקהילה ואת סדרי העדיפויות שלה, הרי שלא הופרדו העסק והקהילה אלא העסק השתלט על הקהילה. זו מציאות הפוכה להפרדה. תקציב הקהילה צריך להיבנות בראש ובראשונה משכר חברי הקיבוץ – העובדים בחוץ, בעסק ובקהילה, מהרווחים של ענפי הקהילה (ילדי חוץ בחינוך, מכירת ארוחות בחדר האוכל לקבוצות תיירים וכו') ומחלוקת רווחים של העסק לבעלי המניות – הקהילה. יתכן שהמצב מחייב, כשלב ביניים, סבסוד נוסף של העסק לקהילה, ועדיין אל לעסק להתערב בהחלטות הקהילה באשר לסדרי העדיפויות שלה.

מדבריו של שלמה גץ אני לומד על שינוי אחר שנעשה, לכאורה לפני ההחלטה על ההפרטה, אך הוא למעשה עליה על המדרון החלקלק של ההפרטה – "תשלום עבור עבודה בשבתות במקומות עבודה חיוניים (רפת, שמירת לילה, חדרי אירוח וחדר אוכל)".

קו פרשת המים בין קיבוץ שיתופי לשאר העולם, הוא ההפרדה המוחלטת בין תרומה לתמורה. כאשר משלמים תמורה על העבודה, זה כבר לא קיבוץ שיתופי. בוודאי כאשר התשלום על העבודה אינו הגיוני. תשלום דווקא בעבור עבודה בשבתות במקומות חיוניים, הוא ממש לא הגיוני. יכול חבר בטלן, שהולך בכל יום לעבודה ועושה את המינימום ומטה, הכנסותיו לקופת הקהילה נמוכות מאוד, תרומתו החברתית לקיבוץ אפסית, הוא טראבל מייקר מכל בחינה, לעבוד בכל שבת בחדר האוכל ולהרוויח משכורת נאה, הרבה יותר מחברו שתרומתו גדולה, שעות עבודתו רבות, השכר שהוא מכניס לקהילה גבוה מאוד והוא גם פעיל בוועדות ובתרבות, והזמן היחיד שיש לו למשפחה הוא בשבת והוא לא יעבוד בשעות הללו. מה ההיגיון בכך? איפה כאן הצדק? צעדים כאלה מרוקנים את הרעיון השיתופי מתוכן, ומובילים בתוך זמן קצר להפרטה מלאה. שהרי אם יש תמורה חומרית אישית על תרומה, מוטב שהיא תהיה אמיתית וריאלית – תמורה דיפרנציאלית עת תרומה דיפרנציאלית.

אמירה אחרת אליה ברצוני להתייחס היא של שי סט. בתשובה לשאלה אודות שלושת הקיבוצים השיתופיים האחרונים שנותרו במ.א. הגליל העליון – ברעם, סאסא ויראון, אמר שי: "יש קיבוצים איטיים יותר לשינוי, ויש מהירים יותר... גם הם בדרך לשינוי, רק שהם עוד לא יודעים שהם בדרך לשם או לא רוצים לדעת... יכול להיות שייקח להם עוד 20 שנה, או אולי אפילו יותר, אבל סביר להניח שבסוף גם הם ישתנו. הטבע האנושי יעשה גם שם את שלו".

מאחר ואיני מרקסיסט ואף פעם לא הייתי כזה, איני מאמין בדטרמיניזם היסטורי ובתהליכים סטיכיים. בניגוד לשי, אין לי שום יומרה לדעת מה יעשו ברעם, סאסא ויראון ואפילו מה יעשה קיבוץ אורטל בעוד שנתיים, חמש שנים או עשרים שנה. יתכן שקיבוצים אלה או חלקם יופרטו. יתכן מאוד שלא. יתכן גם שבתנועה הקיבוצית תנועת המטוטלת תשתנה וקיבוצים ישובו להיות שיתופיים. אולי גם גדות. מי יודע?

דבר אחד אני יודע – כל קיבוץ ישאר שיתופי אם חבריו ירצו בכך, ויחדל להיות שיתופי אם חבריו לא ירצו עוד בדרך הזאת. נכון, יש השפעה לסביבה, וקשה לעמוד מול צונאמי תנועתי של הפרטה. מצד שני, לעתים דווקא גאוות היחידה ותחושת הסיירת של להיות שונה, מיוחד, עצמאי, מאמין בדרך שלי השונה מהדרך הקונפורמית, חזקות יותר מהשפעת הסביבה.

הטבע האנושי? כבר נאמר שיצר לב האדם רע מנעוריו. ובכל זאת, התרבות האנושית היא התמודדות בלתי פוסקת עם היצרים החייתיים של האדם. הרי זה מותר האדם מן הבהמה.

הקיבוץ השיתופי הוא התארגנות שחבריה נאבקים ביצרי החומרנות ורדיפת הבצע הקיימים בכל אדם, כדי לקיים חברה צודקת יותר, שוויונית יותר, סולידרית יותר, שאינה מבוססת על הרצון האישי להתעשר, אלא על רצון של קבוצה לבנות חיים יפים יותר, צודקים יותר. אני מאמין בדרך הזאת. אני מאמין שהשיר הזה לא תם, הוא רק מתחיל. אני מאמין בעתיד הרעיון השיתופי.

"כי עוד נפשי דרור שואפת / לא מכרתיה לעגל פז / כי עוד אאמין גם באדם / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי הבל / ירוממנו במתי על / לא ברעב ימות עובד / דרור לנפש פת לדל".

שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין".

* "על הצפון"