הבלוג של אורי הייטנר

הרצאה בליל תשעה באב תשס"ח, מתנ"ס הגולן - מושב נטור

תשעה באב הוא יום חורבן הבית. במהלך הדורות סופחו אסונות שונים. אולם על פי המסורת, המקור, האסון הראשון שממנו החל המהלך הוא חטא המרגלים.

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב.  בשבעה עשר בתמוז — נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל; בתשעה באב— נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה בית תור (ביתר), ונחרשה העיר. 

(משנה, תענית, פ"ד מ"ו)

הדבר הראשון שאירע את אבותינו – הגזירה לא להכנס לארץ.  יוצא דופן בין החמישה. לא חורבן של דבר קיים אלא גזירה שלא יקרה מה שתוכנן. הגזירה – עונש על חטא המרגלים.

מה היה החטא? לכאורה, מודיעין – צריכים לתת את המידע, לאו דווקא את מה שרוצים לשמוע. אחרת – למה שלחו אותם? השאלה היא האם השליחות היתה אכן מודיעינית. האם הם היו מרגלים? (תרים).

תשובה מסויימת ניתן ללמוד מזהות התרים / המרגלים. "איש אחד איש אחד למטה אבותיו, תשלחו כל נשיא בהם... כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה". המנהיגים. האם בהכרח המנהיגים מוכשרים לרגל? אולי המטרה אינה באמת ריגול?

הגדרת המשימה היא מודיעינית: "יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב.  יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.  כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ".

האם אלוהים זקוק למרגלים? הבנת תכלית השליחות היא המפתח להבנת החטא והעונש. המשלחת היא המנהיגות הלאומית. המודיעין שהתבקש הוא מודיעין "על כוחותינו". האם העם ראוי ומסוגל למשימה. האם המנהיגות ראויה. אלוהים ומשה העמידו אותם במבחן. השאלה אינה האם הארץ ויושביה הם כאלה שניתן לנצח, אלא האם בני ישראל בשלים להכנס לארץ, בשלים להיות עצמאיים? המבחן שלהם הוא מבחן האמונה.

על פי דברי הרוב והמיעוט בקרב המרגלים, ניתן להבין שהשאלה אינה המודיעין אודות האויב, אלא המבחן שלהם. אין מחלוקת לגבי העובדות בנוגע לארץ: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ". 

המחלוקת היא בנוגע להערכת יושבי הארץ. וגם כאן – בדברי כלב אין כלל התייחסות לאויב אלא רק לכוחו של העם. עשרת המרגלים: "כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.  כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". דברי כלב: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ".  תגובת המרגלים: "לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.  לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.  לג וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

ההבדל בין דברי המרגלים לדברי כלב. "עלה נעלה ... כי יכול נוכל" לעומת "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

לא מחלוקת מודיעינית, אלא אמונית, ערכית. השאלה היא מה הנכונות לעמוד במשימה ולשלם את המחיר?

"היינו כחגבים בעינינו" – סובייקטיבי לחלוטין. בעיניהם? מנין יודעים? כפי שהשתקף בעינינו, מתוך הפחד.

מסכת סוטה בבבלי שיג ושיח מעניין על סיפור המרגלים.

"ארץ אוכלת יושביה היא". דרש רבא: אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה אני חשבתיה לטובה שכל מקום שבאו אליו, מת חשוב שלהם. כיוון שנטרדו בקבורתו לא שאלו אחריהם".

רצה להקל עליהם, שיושבי הארץ לא יקשו עליהם, שיראו את חולשת יושבי הארץ ולכן דאג שבכל מקום שהם מגיעים ימות איש חשוב מאותו אזור. הם פרשו זאת כארץ אוכלת יושביה.

למה העונש כה כבד? למה לא הסתפקו בהרג המרגלים? המבחן היה לעם כולו. בפני העם עמדו שתי חוות דעת. כל העם לא עמד במבחן. גם שבטי יהודה ואפרים לא הלכו אחרי נשיאיהם כלב ויהושע. לא היה אפילו אחד בעם שעמד בפרץ.

" א וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ.  ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶבנָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.  ד וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". כאשר יהושע וכלב פונים אליהם ומדברים אל לבם – העם רוגם אותם באבנים. וגם כאן "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

האמוראים, כותבי התלמוד, הכירו את המסורת המשנאית שבתשעה באב היתה הגזירה לא להכנס לארץ. מדרש באותו דיון במסכת סוטה: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו". אמר רבה, אמר רבי יוחנן: אותו היום [ערב] תשעה באב היה. אמר הקב"ה: הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.

(תלמוד בבלי, סוטה לה ע"א).

השאלה – האם בחטא המרגלים כבר נגזר חורבן הבית הראשון והשני? כל האסונות? היהדות בד"כ אינה דטרמיניסטית. "הרשות נתונה".

גרסת הירושלמי: "אתם בכיתם לפני בכיה של תיפלות היו עתידין אתם לבכות בכיה של ממש".

לא מדובר על דורות, אלא על כך שיענשו עונש שבעטיו יבכו בכיה של ממש.

ובכל זאת, מה הקשר בין האסון במדבר, לבין האסונות שבהמשך? ניתן לראות בחטא המרגלים אב טיפוס לחטא עתידי, שמבשר אסון לאומי. מהו החטא?

א. אמונה. ראו את כל הניסים ואעפ"כ לא האמינו.

ב. הוציאו את דיבת הארץ. מאסו בארץ חמדה. מוזכר פעמים: הן בתיאור דברי המרגלים, וגם בתיאור העונש.

האם יש קשר בין הוצאת דיבת הארץ, חוסר רצון לעלות לארץ, אי אהבת הארץ לבין חורבן הבית?

מרבית המדרשים עוסקים בעוולות החברתיים כבסיס לחורבן. אך אסכולה ארץ ישראלית תולה את קולר החורבן בכך שרוב העם לא עלה עם עזרא ונחמיה ונשאר בגולה, מתוך בחירה, גם בימי בית שני בתפארתו. מאסו בארץ, בדומה לחטא המרגלים. ניתן לראות בחורבן עונש אלוהי, או הסבר ריאלי לחולשה. יריב בן אהרון "חורבן הארץ ודיבתה": "הם [חכמי א"י] נתנו הסבר לאומי מדיני, בעצם ציוני, לחורבן. העדר עליה וחוסר יישוב של הארץ, היעדר עצמאות בשלב של בניית המקדש, ענוותנות והתבטלות לגבי ההלכה המקובלת, חוסר כישרון מדיני, דין תורה ולא לפנים משורת הדין, פיצול כיתתי דתי מופרז, וגם 'רחמנות', זאת אומרת הקושי של מלחמת קיום יחד עם קיום ערכים". בן אהרון מקשר את המדרשים הקושרים את החורבן למצב החברתי, למדרשים הקושרים את החורבן עם אי העליה ואי ההתיישבות, כחוסר הכשרה להיות עם ולקיים מדינה וחברה. מעין התרסה כלפי העם – המשך דור המדבר.

המדרשים המוכרים – חברתיים. מדרשים הנוגעים לאי עליה:

החכם הא"יי ריש לקיש היה שוחה בירדן. בא רבי זעירא שעלה מבבל והושיט לו את ידו לעזרה. אמר לו ריש לקיש: אלוהים שונא אתכם (יהודי בבל) שכתוב: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה בלוח ארז" (שה"ש ח', ט'). אם עשיתם עצמכם כחומה, עליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו.

ריש לקיש מאשים אותו על חטא מתמשך במשך מאות שנים, מאז עליית עזרא, כשאבות אבותיהם של חכמי בבל לא עלו לארץ. זאת שאלת השאלות של הדור. אם עליתם כחומה, אם עליתם כולכם כאיש אחד, נמשלתם ככסף, שהרקב החברתי אינו שולט בו. העם היה חזק כדי להתמודד עם משברים ובעיות, ולא עם חלש שיד הזמן שולטת בו, שאינו נצחי. המפרשים: דלת סבה על צירה. נפתחת ונסגרת, קצת עולים וקצת יורדים, וקצת נושרים מגולה לגולה. חומה היא דבר בר קיימא – היקפיות ושלמות. עיר שיש לה חומה, היא עיר. ביטוי של עצמאות, של קיום, של יכולת עמידה נגד אויב.

מדרש נוסף: רבי זעירא יצא לו לשוק לקנות מאחד. אמר לו לזה שהוא שוקל: שקול כיאות! ואמר לו השוקל (הסוחר): איך אתה הולך מכאן, אתה בבלי שהחריבו אבותיך את בית המקדש.

שלילת הגולה באופן קיצוני. ראיית עצם קיומה של הגולה כגורם לאסון הגדול ביותר של ע"י. זה היה הלך הרוח בעיקר במרכז של החכמים בטבריה. "באותה שעה אמר רבי זעירא: "האין אבותיי (בבבל) כאבותיהם של אלה (בא"י)?" כלומר – יש לי פגם בייחוס. האם לא כולנו יהודים. לא מייצגים עבר לאומי אחד? אם קיווה שמדובר בגישה עממית, של סוחר בשוק – התבדה.  "נכנס לבית המדרש. שמע את רבי שילא יושב ודורש 'אם חומה היא'. אילו ישראל עלו חומה מן הגולה, לא חרב בית המקדש פעם שניה. אמר: יפה למדני עם הארץ". רב זעירא הבין שהאמונה העממית ששמע בשוק, זהה לעמדת חכמי א"י.

המסר של חכמי א"י חד משמעי: "אם עליתם". יכולתם לעלות. לא רציתם – לא עליתם. לא גזירה של "בכיה לדורות", אלא בחירה של כל דור. דור שבחר לא לעלות, המיט חורבן.

יריב בן אהרון: "פרשת המרגלים ודור המדבר הפכה לסמל, למיתוס אדיר של הקרע בין העם לארצו בבית שני. הגולה היהודית היתה חוויה נמשכת לאורך כל ימי בית שני ומנתה מיליוני יהודים. עובדה היסטורית היא, שרק מיעוט עלה בימי עזרא, ורוב היהודים או חלק גדול מהם לא חי כלל בא"י בימי בית שני. דברים אלה שייכים למוסכמות. בין התנאים ואמוראי א"י היו שגרסו שהחורבן, היעדר השכינה והיעדר יכולת קיום עצמאית בתוך העולם העתיק, שורשם הוא באחיזת דיבת הארץ בתוך העם שאיננו עולה ונגאל. זהו גרעין החולשה הפנימית. זהו זרע החורבן. התפיסה ההיסטורית הפוליטית נפגשת פה עם עולם הערכים המוסרי, שקובע: לשון הרע, זאת עבודה זרה. לשון הרע על האדם זוהי 'שנאת חינם'. לשון הרע על הארץ, דיבת הארץ – 'בכיית חינם'. בכיה של חינם היא שנאת הארץ.

האמירה של חכמי א"י היא שהגזירה לא היתה לדורות, אלא הצביעה על חולי לאומי, שראשיתו במדבר והוא נמשך עד חורבן הבית ואחריו, אך ניתן לכפר עליו בתשובה, שהיא עליה. התשובה, העליה, היא המכפרת פה".

המשוואה – תשובה = עליה, היתה בסיס הגותו הציונית של הרב אלקלעי, ממבשרי הציונות: "תשובה פרטית, רוצה לומר שישוב החוטא מחטאו... לכל איש ואיש התשובה כפי חטאו – לפי כובד עוונו כך משקל תשובתו. אבל התשובה הכללית, רוצה לומר שישובו כל ישראל על ה' אלוהינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, וישראל בחוצה לארץ עובדי עבודה זרה הם, שנאמר: 'ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן', כמו שאמר רש"י: משאתם עובדים לעובדיהם [של אלילים], כאילו אתם עובדים להם. התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב הרמב"ם: כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה".

מסביר את דברי הרב אלקלעי הרב יואל בן נון, בספרו החדש "נס קיבוץ גלויות" – מניפסט ציוני עדכני. "הגלות היא חטא ולא רק עונש... כיוון שהגלות היא חטא, צריך לתקן את החטא ולחזור בתשובה, דהיינו לחזור בתשובה לא"י, ביוזמתנו, כמהלך שלתשובה. הגלות היא חטא כללי, כמו שהיא עונש כללי. לפיכך התשובה – השיבה מן הגלות, צריכה להיות כללית, וזה דבר שמוכרחים לארגן אותו כדי שיצליח. התשובה של אחרית הימים בתורה, וזו שציוו עליה הנביאים – 'שובו אלי ואשובה אליכם', היא בעצמה השיבה אל הארץ, והיא בעצמה גם הגאולה".

רוב הרבנים לא הלכו עם התנועה הציונית ואפילו לחמו בה. אחד מהם, אחד מרבני הונגריה, הרב טייכטל. 

בשואה הוא חזר בתשובה והבין את האסון שנושאת בחובה הגישה החרדית. הוא כתב את הספר "אם הבנים שמחה", שבו הוא משווה את הרבנים החרדים האנטיציוניים למרגלים ורומז שהשואה היא העונש על אי העליה לארץ, על הוצאת דיבת הארץ:

"עד שאם אחד פותח פיו לדבר ולהתלהב עצמו לבנין ארצנו, הוא משוקץ ומתועב. וגרמו בזה החרדים האנטיציוניים באשמת מיאוס ושיקוץ לארץ חמדה... ונפלו בעבירת המרגלים שעליהם נאמר 'וירגנו באהליהם' 'וימאסו בארץ חמדה'. ומה היה סופם של המרגלים? שגרמו על ידי זה בכיה לדורות. וכן המה הוסיפו בכיה על בכיה והגענו למה שהגענו היום. בבית ישראל ראינו שערוריה ובכיה על בכיה וכל זה מפני שמאסנו בארץ חמדה".

גם אחרי קום המדינה, עד היום, העם לא עלה בהמוניו, כחומה, לא"י. עליות המוניות היו רק מתוך מצוקה. יהדות הרווחה נשארת בגולה. ביהדות ארה"ב גישה של שני מרכזים. ירידה גדולה מן הארץ (מיליון יורדים מאז קום המדינה). לכן, מדינת ישראל היא אולי ראשית צמיחת גאולתנו, אך כל עוד העם היהודי אינו שב לארץ, אין זו גאולה.

אחרי קום המדינה, בערב פסח תשכ"ג, כתב הרב צבי יהודה קוק: "המובן השלם של הגאולה, זה כשרוב המיליונים שלנו יהיו בארץ, ואז המצב הנורמלי שלנו יחזור יחד איתם לכאן. כי אם יושביה של הארץ, אלה השייכים אליה על פי הצו האלוקי, יושבים עליה ממש, אז עצם הישיבה יש בה כבר תיקון שיביא גם לתיקון הרוחני, ולא להיפך שהתיקון הרוחני יקדים..."

"עליה כחומה" היא עליה המונית של כל העם. מה משמעות המעשה האישי של היהודי האחד העולה לארץ? זו המשמעות של חלוציות. חיבור המעשה האישי, לחזון הכללי, הלאומי. הרצב"י: "ועל כן, כל יהודי שעולה לארץ, גם כופר, מקיים מצווה מן התורה. זה לא חשוב שהוא גם יידע שזו היא מצווה, הוא מקיים מצווה בלי כוונה. לעומת זאת, כל היושב בחוצה לארץ, גם דתי, עובר על מצווה, ועבירתו עבירה, הלא הוא לא עושה זאת בלי כלי כוונה, הוא יודע שזו עבירה. מה אם כן יש לעשות? קודם כל קיבוץ היהודים מכל הגלויות. אלו יהודים? אלו יהודים שיהיו, בריאים וחולים, מאמינים וכופרים. להיות יהודי היום הוא קודם לכל להיות בא"י. כל יהודי שבא לא"י, כל עץ שנטע באדמת ישראל, כל רובה שנוסף לצבא ישראל מהווה עוד שלב רוחני ממש, עוד מדרגה בגאולה, כמו האדרת תורה והגדלתה בריבוי ישיבות".

את המשמעות הגדולה של יישוב הארץ כביטוי לגאולה, מותח עד לקצה רבן יוחנן בן זכאי: "אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי זה המשיח! בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא להקבילו". במילים אחרות – אין המשיח בא אלא בנטיעות, בעליה, בהתיישבות, בבניין הארץ, המדינה, החברה.

בשירה "שירו של אבא", מחברת נעמי שמר, את עבודת החלוצים, בוני הארץ, עם בניין בית המקדש. אביה של נעמי שמר וחבריו, חלוצי העליה השניה והשלישית, מקימי הקיבוצים בעמק, שחצבו באבן – לא לשווא חצבו. "כי מן האבנים האלה יבנה המקדש". המשורר אהרון זאב, בשירו "הנס של הלב האמיץ" הידוע כ"אנו נושאים לפידים", מתאר את האנשים הצמאים לאור, אך מבינים שהוא לא יגיע בדרך נס, אלא הם יביאו אותו במעשיהם. הוא קורא לאותם אנשים להצטרף אליהם, אל ההנהגה המחוייבת לגלות את האור. "ומי אשר לב לו / הצמא לאור / ישא את עיניו ולבו אלינו / לאור / ויבוא!" ומדוע "אנו", מצליחים, נצליח, לגלות את האור? כיוון שאיננו מצפים לנס. איננו אומרים ש"יהיה בסדר". אנו מחוייבים לחצוב בסלע עד דם כדי לגלות את האור. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו // נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!"

ויהי אור! זאב חוזר לבריאת העולם. המעשה הראשון של הקב"ה הוא בריאת האור. איזה אור? האור הגנוז, אותו הוא מחביא מאיתנו מאז דור המבול, והוא שמור לצדיקים לעתיד לבוא, בבוא הגאולה. זאב ובני דורו, מאמינים שבידיהם המפתח לגלות את האור הזה.

ציטוט ממאמר של טבנקין בנדון: "בלי התיישבות אין אומה. אומתנו היא פרי התיישבות. התיישבות פירושה זהות עם נוף וארץ. העם שלנו הוא עם ארץ ישראלי. הארץ היא אם הלאום. רק אופי התיישבותנו בארץ הוא שקבע את אופיינו כלאום". החלוצים ראו את בניית הבית, היישוב שלהם, כבניין האומה, "לבנות ולהבנות בה". טבנקין: "יש ערך פנימי, יהודי, למעשינו, ויש לבית שאנו בונים כאן גם משמעות בין לאומית. אל נעלה את ערך עצמנו עד כדי צמצום המושג בית והחלתו על היישובים שלנו בלבד, על ביתו של חבר הקיבוץ בלבד. הננו חלק מאלה הבונים את הבית הלאומי לע"י".

בחזרה לחטא המרגלים. העונש היה – שנה על כל יום במסע המרגלים. 40 יום של מסע – 40 שנה של מסע במדבר. כל הדור שיצא ממצרים ימות במדבר. אלה שמאסו בארץ ישראל והוציאו דיבתה רעה, לא יזכו להכנס אליה.

חיבור נוסף של פרשת המרגלים לט' באב, הוא במדרש המנסה להסביר את מהות ט"ו באב. במשנה נאמר ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים". תיאור של החג. אין הסבר למקור החג. פירושים שונים. אחד המקורות מקשר לקרבה לט' באב, ולעונש של בנ"י:

ר' אבון אומר: "שבו בטל החפר".  וא"ר לוי: בכל ערב ט"ב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפר! צאו לחפר! והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישנים. ובשחר היו עומדין ומוצאין עצמן חסרים ט"ו אלף ופרוטרוט. ובשנ' האחרונ' עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלימים. אמרו דילמא דעטינן בחושבנה [שמא טעינו בחשבון? בתאריך] וכן בי' ובי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו כיון דאשלם זיהרא [כיוון שהושלם זוהרה של הלבנה] אמרו: דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו. ועמדו ועשו יו"ט". 

משמעות אחרת לבכיה של ממש. בכל ט' באב, מת 1/40 מהדור (שמנה 60 ריבוא). כשבטלה הגזירה – קבעו את חג ט"ו באב. כך, בפועל, מתגשם העונש כפי שמתואר בתורה: "וּפִגְרֵיכֶם, אַתֶּם—יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.  לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ, אֶת-זְנוּתֵיכֶם—עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם, בַּמִּדְבָּר.  לד בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם—יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה".

מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים / ח.נ. ביאליק

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –

וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

 רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –

וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.

 אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,

שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!

 יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,

שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

 יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

 עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.

 וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵי-גִיל לִשְׁלֹחַ

בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַל-פְּנֵי דוֹר כַּבִּיר כֹּחַ.

 וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּם-הַדּוֹר רִאשׁוֹנָה

פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

 קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!

אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

 פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –

אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

 אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:

לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

 לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –

לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

 לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –

בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!

 כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,

עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.

 וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –

תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה.

 וְעַל-פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,

נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,

יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל

עַל-רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.

 קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,

דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;

גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,

עוֹנֶה אַחֲרָיו: "יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!"