הבלוג של אורי הייטנר

באתר ynet התפרסם מכתב גלוי אל עקורי גוש קטיף, תחת הכותרת "תושבי גוש קטיף, סליחה שפיניתי".

. את המאמר כתבה צעירה בת 24, בת קיבוץ, שבהיותה חיילת, לפני שלוש שנים, השתתפה בעקירת היישובים. במכתבה, היא מביעה חרטה עמוקה על מעשיה, מתארת את הפצע העמוק בנפשה כתוצאה מהשתתפותה במעשה, לוקחת אחריות על המעשה ומבקשת סליחה. השורות הבאות הן מכתב גלוי לצעירה הכנה.

****

ניכרים דברי אמת. המאמר נכתב בדם לבך, מכתב שכולו כנות והגינות. נכונותך לקחת על עצמך אחריות לסבל שנגרם לעקורים בגין המעשה שהיית שותפה לו, מעידה על רמת מוסר גבוהה, ועל תחושת אחריות מפותחת.

אך אני אומר לך – את אינך אשמה. אינני אומר זאת מתוך רצון להקל על סבלך, או מתוך ניסיון להקטין את רגש האחריות שלך. נהפוך הוא. טענתי היא שאינך אשמה, כיוון שעשית בדיוק את מה שהיה עליך לעשות, דווקא מתוך תחושת האחריות. עשית את שהיית צריכה לעשות, כיוון שאילו נהגת אחרת, היית נוהגת בחוסר אחריות.

התנגדתי להתנתקות, לעקירת יישובי גוש קטיף. התנגדתי לכך לפני ההתנתקות, התנגדותי התעצמה במהלכה – חשתי שנפשי נפצעת לנוכח המראות הקשים, וההתנגדות גדלה והולכת ככל שהזמן חולף, וברור עד כמה היא היתה חסרת תוחלת. תמורת המחיר הכבד כל כך, הכואב כל כך – חורבן מפעל התיישבות, גירוש אלפי תושבים מבתיהם והרס מפעל חייהם, קרע נורא בעם, ישראל לא השיגה דבר.

היא השיגה המשך הטרור ואף התגברותו. היא אפילו לא השיגה את מטרת המהלך – היא לא התנתקה מעזה. גם כאשר האויב משגר טילים לעבר אזרחים ישראליים בפשע מלחמה מתמשך, ישראל ממשיכה לספק לו כסף, מזון, חשמל וציוד. העולם כולו רואה בישראל אחראית על עזה כאילו היא עדין כובשת ברצועה, וראינו כיצד כל העולם נזעק כאשר ישראל הקטינה במקצת את אספקת החשמל כגמול על הטרור, והפלשתינאים ביימו הפסקת חשמל. עקירת היישובים נעשתה בנחישות ובמקצועיות, אך העקורים נעזבו ונזרקו ואף שלוש שנים אחרי, המדינה אינה לוקחת אחריות על תוצאות מעשיה. וכפי שאת מעידה על עצמך, על חברותיך ועל מפקדותיך, המעשה הזה שבר גם אתכן, החיילות שביצעו אותו, ואני משער שגם רבים מן החיילים שהיו שותפים לו.

לכל המעשים הללו יש אשמים. את אינך אחת מהם. אשם ראש הממשלה שרון שקיבל את ההחלטה והוביל את המהלך. אשמים שרי הממשלה הנושאים באחריות להחלטה ולביצועה. אשמים חברי הכנסת שהרימו את ידם והצביעו בעד המהלך. אשמים היח"צנים והספינולוגים שהובילו את שטיפת המוח הציבורית; שהפיקו את תשדיר השרות השקרי אודות "פתרון לכל מתיישב" שעה שלא היה פיתרון לאף מתיישב. אשמה התקשורת שהתייצבה כמעט כאיש אחד בעד העקירה, ללא דיון ציבורי אמיתי ותוך "איתרוג" של ראש הממשלה והלבנה אפריורי של מעשי השחיתות ששמו נקשר בהם. אשם הציבור שברובו תמך במהלך, והעניק בסקרי דעת הקהל רוח גבית לממשלה.

את אינך אשמה. את היית חיילת, ותפקידך היה לבצע את המשימה. היה עליך לבצע את המשימה לא כראש קטן, בורג במערכת שאינו חושב אלא "רק ממלא פקודות". היה עליך לבצע את המשימה כראש גדול, המבין שבמדינה דמוקרטית הצבא אינו יכול למרוד במרות הדמוקרטית של הדרג המדיני, והחיילים אינם יכולים לנסות למנוע את ביצועה של משימה שהם מתנגדים לה פוליטית.

היה עליך לבצע את המשימה, מתוך ראש גדול, מתוך תחושת אחריות לאומית, מתוך התייחסות אל עצמך כמי שאינה מצילה את נפשה, אלא כמי שחושבת מה יקרה אם כולם יסרבו. שהרי אילו את סירבת, וכמוך עוד חיילת ועוד חייל ועוד שוטר והיתה כאן סרבנות המונית, וצה"ל לא היה מבצע את ההחלטה – אף ממשלה לא היתה יכולה להורות לצבא לבצע אף משימה, כיוון שלכל משימה יהיו החיילים שיתנגדו לה. ואם מדינת ישראל לא תוכל לבצע החלטות – לא תהיה מדינה. ואם לעם היהודי לא תהיה מדינה – ספק אם יהיה עוד עם יהודי. כך צריך לראות את הדברים חייל אחראי, חייל שהוא ראש גדול. עליו לראות את עצמו כאילו בו ובמעשיו תלוי קיומו של עם ישראל. לא פחות.

את מכה על חטא על "ציות עיוור לפקודה לא מוסרית". את "מקווה שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזאת". את שואלת "מאיפה העזתי בכלל, אני הקטנה שלא בנתה מימיה שום דבר, לבוא ולהרוס במו ידי חיים שלמים שאנשים בנו בעמל כל כך רב?" את אינך סולחת לעצמך.

אני מבין את תחושותיך ומזדהה עם כאבך, אך הדרך הזו היא דרך בלתי אחראית. היום את אזרחית, וכאזרחית יש לך דרכים דמוקרטיות להיאבק על דמותה של מדינת ישראל. כאזרחית, מן הראוי שתאבקי שלא תתקבלנה עוד החלטות כאלו בעתיד. כאזרחית, עליך להיאבק נגד עקירת יישובים (ואגב, נגד כל טרנספר, גם לערבים).

שנתיים מחיי אישה ישראלית, שלוש שנים מחיי גבר, מופקעים לשירות צבאי. יש לקוות שלא יעשה עוד שימוש בצה"ל למטרות כאלו. אך החייל עצמו חייב להבין שתפקידו במדינה דמוקרטית הוא לבצע את החלטת המוסדות הנבחרים, כי האלטרנטיבה - הרת אסון.

במלחמת לבנון הראשונה החלה תופעת הסרבנות ונמשכה בעריקה מהמלחמה בטרור בשתי האינתיפאדות. אני מודע להבדל בין סירוב להלחם באויבי המדינה לבין סירוב לפעול נגד אחים, אזרחים נאמנים של המדינה. אך חרף ההבדלים, סרבנות היא סרבנות היא סרבנות, והיא מסכנת את קיום המדינה. לא זו הדרך.

* "אומדיה" 

* הפורטל לצדק חברתי bsh