ברשימתו "הצעת אולמרט לפלשתינאים" (חב"ע 369) מצביע רון וייס על הפער בין ההצעות כפי שהצגתי אותן במאמרי "הפיקדון של אולמרט" לבין ההצעות עצמן. אני טענתי שאולמרט מציע נסיגה מ-98% ואילו ההצעות הן 93%.
אני התבססתי ברשימתי על דברים שאמר אבו מאזן בראיונות לתקשורת הערבית. אבו מאזן אמר שאולמרט דורש לספח 2% מהשטחים ולתת תמורתן אדמה חלופית. רון וייס מתבסס על חשיפה של אלוף בן ב"הארץ". איני יודע איזו גרסה היא הנכונה, ויתכן שהאמת היא היכן שהוא באמצע. אבל בשתי הגירסאות העיקרון הוא אותו עיקרון.
בשתי הגירסאות, אולמרט מאמץ את ההשקפה הערבית, שממשלות ישראל לדורותיהן התנגדו לה בכל תוקף, לפיה אין לישראל זכות להחזיק ולו חלק מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, אף שהיתה מלחמת מגן צודקת, ואף שמדובר בחבלי א"י. מאחר והוא מאמץ את הגישה הערבית מצד אחד, אך מצד שני הוא מבין שאין ביכולתו לעקור את גושי ההתיישבות הגדולים ועתירי האוכלוסיה הישראלית, הוא מציע תחתן שטחים בנגב, במסגרת חילופי שטחים. בכך הוא עלול לקבוע תקדים של נסיגה משטח ריבוני של ישראל, ומתן לגיטימציה לכרסום בשטחים שבידי ישראל מאז 1948.
ועוד, בשתי הגרסאות ברור שמדובר בהסכם שאינו יכול להתבצע באופן מיידי, כיוון שאין פרטנר פלשתינאי. משמעות ההסכם, אם כן, היא רק הוויתור הישראלי, שיכבול ידי כל ממשלה שתנהל מו"מ בעתיד.
את זה מוביל ראש ממשלה בדמדומי שלטונו, העומד לרדת מהבמה בשל שחיתות וחשד לפלילים, שאיבד את אמון העם.
את זה מוביל ראש ממשלה שעלה לשלטון כנציג ה"מרכז" (!), כביכול.
החדשות הטובות, הן שלמחרת פרסום הכתבה של אלוף בן ב"הארץ", התפרסמה בעיתון כתבה המדווחת על דחיית ההצעות בידי הפלשתינאים. החדשות הרעות, הן שהניסיון מלמד שכאשר הפלשתינאים דוחים, ישראל נלחצת ומציעה להם הצעה טובה יותר בעבורם, רעה יותר בעבורה.
בינתיים מחב"ע מבקשת מאיתנו להתפלל שאולמרט יהיה בריא ויכהן בתפקידו. אני מצטרף בכל לבי לחלקה הראשון של התפילה, ומייחל בכל לבי שחלקה השני לא יתקיים. למרבה הצער, כל יום שאולמרט מכהן בו כראש הממשלה, הוא יום של פגיעה באינטרסים החיוניים למדינת ישראל.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
