הבלוג של אורי הייטנר

בספרו החדש "עם השירה והזמן", מתאר חיים גורי את הקשר הייחודי בין המשורר נתן אלתרמן לבין צעירי הפלמ"ח; קשר שטופח בידי רעו הקרוב של אלתרמן, מייסד הפלמ"ח יצחק שדה. אלתרמן הזדמן למסיבות וקומזיצים של לוחמי הפלמ"ח, והיה לחלק מההווי הפלמ"חניקי. הוא התחבר לחבורה הצעירה, ואת אהבתו אליה ביטא בשיר "מסביב למדורה". גורי מזכיר את "חיים השמן" שיזם קומזיץ ואמר לחבריו מסביב למדורה: "הביאו כבש, אני מביא את אלתרמן".

על מה שוחח אלתרמן עם לוחמי הפלמ"ח? מן הסתם, כמו יצחק שדה, הוא שוחח עמם על הרעות, על אחוות הלוחמים. הוא בוודאי שוחח עמם על מוסר הלחימה ועל טוהר הנשק. והוא שוחח עמם על הצדק הציוני, שבו האמין בכל מאודו עד נשמת אפו האחרונה.

אין כל סתירה בין צדקת הציונות לטוהר הנשק. ולכן, אין סתירה בין הוקעת פשעי מלחמה שנעשו בשם הציונות, לבין אמונה יוקדת שאין צודקת מהציונות. אפשר וראוי לצטט את "על זאת", השיר בו מגנה אלתרמן טבח שעשו לוחמים ישראליים בעת קרבות לוד ורמלה, ומכנה אותו פשע מלחמה. אך ראוי לראות את השיר בתוך הקונטקסט של שירתו באותה תקופה, שהיתה שיר הלל ללוחמי תש"ח. אלתרמן כתב בהערצה על הנערה והנער, המסמלים את הנוער העברי הלוחם בתש"ח, בשירו "מגש הכסף", שאף הוא, כמו "על זאת", פורסם ב"הטור השביעי". הוא כתב על אליפלט, כסמל של גבורה והקרבה – התגלמות הישראלי היפה.

בזמר הפלוגות הוא קבע ש"לא ניסוג אחור כי דרך אין אחרת / אין עם אשר יסוג מחפירות חייו". ספרו "עיר היונה" הינו האפופיאה הגדולה של מלחמת השחרור, של דור לוחמי תש"ח. "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח) / ועל חובה וקרב ועול. הכל בכל. / אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה / של השירה, אבל אומר בקול גדול / בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול // ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע, / ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים, / ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח / בבניינה של ממלכה, ליל נדודים / ניצב פרוש על היחיד והגדודים" ("ליל חניה"). וב"שיר עשרה אחים": "נדחים כל מראות ליל בהיות בו קרב בין המצרים / והרודפים סוגרים על איש להכריעו / וכבר נפשו פרקה עולי חיי בשרים, / אך את רעו על גב ישא כעול אחרון. // האחים: אך את רעו על גב ישא כעול אחרון / בעוד אנו דורשים אלי תכלית ועיקרון".

ובשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", מתאר אלתרמן את המפגש בין אמו של שאול המלך לשליח שבישר לה על נפילת בנה. "אז אמרה לו לנער: דם / את רגלי אימהות יכס, / אבל שבע יקום העם, / אם עלי אדמתו יובס. / את המלך פקד הדין. / אך יורש לו יקום עד עת, / כי עלי אדמתו השעין / את חרבו שעליה מת. / כה דיברה וקולה הרעיד. / ויהי כן. וישמע דוד".

אכן, אלתרמן כתב את "על זאת" והוקיע את חיילי צה"ל שביצעו פשע מלחמה במלחמת העצמאות. אבל כל ניסיון לחבר בינו לבין הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים המסלפים את ההיסטוריה בתעמולה אנטי ישראלית, על מנת לערער את האמונה בצדקת הציונות, עושה עוול נורא למשורר. ואגב, את שירו "על זאת" הורה דוד בן גוריון, שנוא נפשם ונשוא הסתתם של ה"היסטוריונים" החדשים, להפיץ בקרב כל חיילי צה"ל.

במאמרו "צילום מקרבות החירות" ("הקיבוץ" 7.8.08) מצטט דודו פלמה את "על זאת", כעדות מטעם הקטגוריה בפולמוס שנפתח ב"הקיבוץ" סביב מאמר שטנה אנטי ישראלי קיצוני, שכתב התועמלן האנטי ישראלי, המתחזה ל"היסטוריון", תדי כץ. פלמה גוער באורי יזהר המשתמט ממאבקו בכיבוש כאשר הוא מתעמת עם כץ, ומביא איתו כתנא דמסייע דווקא את אלתרמן.

"הביאו כבש, אני מביא את אלתרמן" אמר "חיים השמן" בסיפורו של גורי. אל מדורת האש הזרה שהצית תדי כץ, מביא דודו פלמה קריקטורה של אלתרמן, בציטוט סלקטיבי שלו, מחוץ להקשרו, בנימה הפוכה לדרך חייו ולשירתו.

באחד משיריו האחרונים, שנכתב בשנת 1969 או 1970, ניבא אלתרמן את הפוסט ציונות למיניה, את הכרסום באמונה בצדקת הציונות. הוא התריע מפני התופעה, שעלולה להצליח היכן שהערבים נכשלו, להרוס אותנו.

את השיר הזה, "אז אמר השטן", אני מביא למדורה:

אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

אתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

* "הקיבוץ"