הבלוג של אורי הייטנר

שירו של דודו פלמה "בדמנו חיים" ("חדשות בן עזר" 370) נכתב כתגובה לשירו של יוסי גמזו "בדמנו חיי", אך הוא מתכתב עם דברי ההספד של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, המהדהד כמעט בכל בית בשיר:

מֵעֵבֶר לְגֶלֶד הַגְּבוּל גָּאָה / יַם שִׂנְאָה וּמַאֲוָיֵי נָקָם... מְצַפֶּה בְּעֶרְגָּה לַיּוֹם בּוֹ / תַּקְהֶה הַשַּׁלְוָה אֶת דְּרִיכוּתֵנוּ... מְעַוֵּר אֶת עֵינֵינוּ בְּרַק מַאֲכֶלֶת... שַׁעֲרֵי עַזָּה / מַה לְפֶתַע כָּבְדוּ עַל כְּתֵפֵינוּ.

פלמה עשה שימוש יפה במטפורות שבשירתו דיין (כן, זו אינה פליטת מקלדת, ההספד של דיין הוא בעיניי שירה) והפליג עמן הלאה; עם המאכלת - לעקידת יצחק וישמעאל; הוא מחבר את המיתוס היהודי אודות עקדת יצחק עם המיתוס המוסלמי אודות עקידת ישמעאל כדי לתאר את הגורל המשותף הנעקד במאבק על ירושלים, על הר המוריה "מַאֲכֶלֶת מֻנֶּפֶת אֶל / עָל שְׁנֵי בָּנִים עֲקֻדִּים עַל הַר מוֹרִיָּה אֶחָד". העקדה הזאת היא גם עקדת החלום, וכאן משאיר פלמה לקורא לבחור את החלום אליו מכוונים המילים – חלום השלום? החלום היהודי אודות ירושלים היהודית? החלום הפלשתינאי אודות ירושלים המוסלמית? מן הסתם, העקדה המשולשת היא של שלושת החלומות.

שיר יפה.

אך ראוי לזכור דבר אחד – המציאות של העקדה המתמשכת, שסופה אינו נראה באופק, אינה תוצאה של שחרור ירושלים ולכן אין סיבה לחשוב ש"לוּ הָיָה מִפְלָט אַחֵר מֵחֲלוֹמֵנוּ" התוצאה היתה שונה. כדאי לזכור, שאת ההספד שלו, נשא דיין ב-1955, 12 שנים לפני מלחמת ששת הימים. האמת אותה הוא אמר אז, תקפה עד היום: "מאות אלפי עיניים וידיים מתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו... זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

אם היתה לנו אשליה שהמציאות הזאת השתנתה, שהסכסוך מתמקד בשטחים אלה או אחרים שנסיגה מהם תביא לסיומו, הרי שהמציאות אחרי ההתנתקות מעידה שדבר לא השתנה; לב הסכסוך נותר כשהיה, סירובם של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל.

מתוך הבנה המציאות הזאת, עלינו למנוע מן האור שבלבנו לעוור את עינינו כך שלא נראה את ברק המאכלת. אל לנו לתת לערגה לשלום להחריש את אוזנינו, כך שלא נשמע את קול הרצח האורב.

אם נשכיל לנתח נכונה את מציאות חיינו, נוכל לראות בפרספקטיבה אחרת, לא רק את היש האדיר שהצלחנו ליצור כאן, חרף הניסיון הבלתי פוסק של האויב להשמיד את המדינה, אלא גם את מחיר הדמים שנאלצנו לשפוך כדי להבטיח את הקיום.

דמים, תרתי משמע – הדם ששפכנו ועוד נאלץ לשפוך, הוא דמי החיים שלנו בארץ הזאת. ביום בו לא נהיה נכונים לשלם את המחיר, נאבד את הקיום.

אם ניתן לאשליות השלום לסנוור את עינינו, לא יהיה לנו קיום. מוכים בסנוורים – ודאי שלא נוכל לשערי עזה. וכבר לפני קרוב ל-40 כתב נתן אלתרמן נבואת זעם, אודות השטן שיכהה את עינינו, ויגרום לנו לשכוח שעמנו הצדק. הנשק הסודי היחיד שעלול להצליח בניסיון להשמיד את מדינת ישראל, הוא אבדן האמונה בצדקת הציונות. 

                                                                                                                                       * "חדשות בן עזר"