הבלוג של אורי הייטנר

לפני 25 שנה, כאשר האלבום של דיוויד ברוזה "האישה שאיתי" היה הלהיט ההיסטרי ביותר, תחנות הרדיו השתיקו ב"פיפס" צורמני את המילה "זיונים" שהופיעה בשירו של יהונתן גפן "השירים, המשחקים, הזיונים, על הכל ויתרתי".

כבר אז, ובוודאי גם היום, הפיפס הזה נשמע פאתטי, ארכאי, סותם פיות ולכן א-תרבותי. אז, כחייל צעיר, סלדתי מההשתקה הזאת, וגם היום, אני שולל אותה.

ואף על פי כן, אני סבור שראוי שהיוצרים יגלו ריסון עצמי בתיאוריהם המיניים. בראש ובראשונה אני מצפה לכך מהם מסיבות אמנותיות ותרבותיות.

"ובלילות הכי קרים / היו ודאי גם אחרים / שאת גופך השביעו נחת" כתבה נעמי שמר בגירסתה העברית לשירו של ז'אק ברל "אהבה בת עשרים". כל נער יודע היטב מה פירוש "את גופך השביעו נחת". אבל איזה הבדל! דווקא העידון, הרמז, הוא העושה את השיר ליפה, למסתורי, ולא פחות מכך - למגרה. הביטוי הישיר, הגס, הלעוס, הוא לא רק בלתי אסתטי, הוא בעיקר משעמם.

נעמי שמר כתבה גם את "החטא השביעי": "החטא שלי הוא פדבה פדבדבדה / אני אוהבת פדבה פדבדבדה / ואף על פי שפדבה / בכל זאת אני פדיפדובדבדה באופן רציני... כי זה החטא הכי פלילי / מכל החטאים שלי / מכל החטאים שעליהם אני חושבת / פדיפדובדה אני הכי אוהבת / כי למרות הכל / בסך הכל / פדיבדובדבדבדה זה חטא גדול". אין צורך בהסברים מיותרים. ברור מהו החטא ומהו הפדבדה. לא צריך להגיש את האוכל הזה לעוס. הוא מובן גם ככה, אך הוא הרבה יותר יפה.

אין כל יופי וכל טעם בסגנונו של שלומי שבן. שבן הוא מוסיקאי מצויין, פסנתרן מחונן, אך הביטוי הבוטה והגס בטקסטים שלו מקלקל את השורה. "ועכשיו ת'אמת / תגידי לי באמת / מי מזיין יותר טוב / אריק או אני? / - מה זאת אומרת כל אחד אחרת? / - דברי בציונים גברת, דברי במספרים" (מתוך השיר "אריק"). יש משהו מאוד אלים בבוטות הזאת. אך זו בעיקר אלימות כלפי האמנות, כלפי התרבות, כלפי השפה.

לצורך השוואה, איזה יופי יש בשורות כמו: וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, / אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. / פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים, / וּכְמוֹ הִתְעָרְבוּ בְשִׂמְחָתִי / גַּם בְּנֵי הַשִּׁיר וּפְרִי הַמְּגָדִים. / וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, / אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. (ביאליק, "בשל תפוח").

ועוד משל ביאליק: תיאור כמעט פורנוגרפי, אבל כדי להגיע אליו יש צורך לאמץ את הדימיון, לא לקבל אוכל לעוס. השיר "יש לי גן": יש לי גן ובאר יש לי / ועלי בארי תלוי דלי / מדי שבת בא מחמדי / מים זכים ישת מכדי // כל העולם ישן - הס! / נם תפוח ואגס / אימי נמה, נרדם אבי / ערים רק אני ולבבי. // והדלי כלבבי ער / נוטף פז אל פי הבאר / נוטף פז ונוטף בדולח: / דודי הולך, דודי הולך. // הס, בגן נזדעזע נוף - / דודי בא אם פרכס עוף? / דודי, דודי! - חוש מחמדי / אין בחצר איש מלבדי.

* מוגש כטיפ של קורא וכחומר למחשבה עבור חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* "חדשות בן עזר"