איני חסיד, בדרך כלל, של ועדות החקירה הממלכתיות. אני רואה בהן חלק מן המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, שיותר מפריעה ממסייעת להתנהלות הראויה של המדינה. אולם אם יש נושא שראוי לוועדת חקירה וטוב עשתה ו' הכנסת כשהחליטה להקים ועדה ממלכתית לחקירתו, זהו מחדל ההתנתקות.
איני מתכוון לעצם הנסיגה מגוש קטיף ועקירת היישובים. זו החלטה מדינית, שבעיניי אינה שפיטה ואינה נושא לחקירה, אלא לדיון פוליטי ואידאולוגי, למשפט הציבור ולמשפט ההיסטוריה. כוונתי למחדל החמור של הפקרת העקורים. כאן מדובר בנושא ביצועי מובהק, שאינו אמור להיות קשור להשקפת עולם – האינטרס של מצדדי עקירת היישובים בטיפול נאות בעקורים אמור להיות גדול לפחות כמו של המתנגדים, אם לא יותר. וכאן המדינה כשלה כישלון חרוץ וחמור, בתכנון ובביצוע. זהו כשל קולוסאלי שראוי לוועדת חקירה.
אני אישית נתקלתי בשנה האחרונה בכשל נקודתי, שהוא פרט המעיד על הכלל. בדרך כלל מנהלת סל"ע (סיוע למפוני עזה – המנהלת הממשלתית לטיפול בעקורים) היא הגורם הנחשב אחראי למחדלים. במקרה עליו אני מדבר, דווקא המנהלת פעלה באופן תקין והמחדל היה של משרד החינוך.
מתוך מודעות למצב הקשה של הנוער והילדים של משפחות העקורים, הקצתה מנהלת סל"ע תקציב מכובד לחינוך בלתי פורמלי של ילדים אלה, בכל הרשויות בהן הם נמצאים. מדובר בתקציב לשנת הפעילות תשס"ט – החל ב-1.9.07 עד 31.8.08. במסגרת תקציב זה, מתנ"ס הגולן תוקצב ב-135,000 ₪. הסכום אמור היה לעבור לרשויות השונות באמצעות מנהל חברה ונוער במשרד החינוך בשני תשלומים – הראשון, עד דצמבר, בעבור החודשים 9-12 2007 (אנו אמורים היינו לקבל בתשלום זה 43,000 ₪) והשאר – בתחילת 2008.
אנו נמצאים עתה בשבוע האחרון של אוגוסט. כל הפעילות שהתחייבנו לבצע על פי התכנית – בוצעה. את כל הסכום שהוקצה לנו – הוצאנו. כבר בתחילת השנה בנינו תכנית מפורטת, על פי דרישות משרד החינוך, ושלחנו אותה לאישור. התכנית נבנתה על פי הנחיות מדוייקות של משרד החינוך. ההנחיות הללו היו קשיחות מאוד – אסור לנו להעביר אגורה מסעיף א' לסעיף ב' ומסעיף ב' לסעיף ג'. הרי אנחנו מדינה מסודרת, וצריך שיהיה כאן סדר. וכך עשינו (אוח, כמה אני מתעב את החוברות הללו שאנו נדרשים למלא כדי לקבל תקציב כלשהו ממשרד החינוך. כמה יערות גשם נכרתים על מזבח הבירוקרטיה המיותרת הזאת). על פי התכנית המפורטת הזאת פעלנו.
אנו נמצאים עתה בשבוע האחרון של אוגוסט. עוד לא קיבלנו אגורה שחוקה אחת. לא אנחנו, ולא רשויות אחרות (יש כאלה שקיבלו את הכסף או את חלקו, אך איננו היחידים שלא קיבלנו).
בחודשים האחרונים אני משחית אנרגיה רבה במרדף אחרי הכסף שמגיע לנו. כבר בראשית הבירור הבנתי שמנהלת סל"ע העבירה את הכסף למשרד החינוך ושם הכל נתקע.
במשך חודשים, פקידי משרד החינוך מפנים אותי מאגף לאגף – מהגזברות לאגף חברה ונוער, מהאגף למחוז, מהמחוז לאגף, מהאגף לגזברות וחוזר חלילה. החשב חולה, הגזבר יושב שבעה, פקיד א' יחזור בשבוע הבא מחו"ל, פקיד ב' יוצא מחרתיים לחו"ל, פקיד ג' בסמינר וכן הלאה. כל אחד זורק אותי לאחר, כל אחד זורק אחריות, כל אחד מתנער. ובינתיים, אנו עומדים במחוייבותנו, מבצעים את התכנית, מממנים אותה מכסף שאין לנו, והכסף המגיע לנו שוכב איפהשהו במשרד החינוך, כאבן שאין לה הופכין.
בסופו של דבר, ממש בשבועות האחרונים, כל הגורמים הגיעו להסכמה – סוף סוף הם מצאו היכן הכסף נמצא. הכסף כבר הגיע למחוז צפון של מינהל חברה ונוער. שם הוא תקוע.
ולמה הוא תקוע? למה הוא לא עובר? מתי הוא יעבור? "אל תדאג, תקבל את כל הכסף. אנחנו לא מתנערים מאחריות". מתי? התשובה האחרונה שקיבלתי היתה "בין אמצע אוגוסט לאמצע ספטמבר", אם כי גורמים בלתי רשמיים המליצו לי לשכוח מהכסף עוד חודשים רבים. הרי בניגוד לאזרח המאחר בתשלום כלשהו למדינה, המדינה אינה נקנסת וכסף שהיא אמורה להעביר אינו מוצמד ואין עליו ריבית.
מדוע הכסף לא הגיע? מדוע אינו מגיע? הרי מישהו אחראי. מי אחראי? השרה? המנכ"לית? מנהל האגף? מנהל המחוז? חס וחלילה. חייב להיות איזה ש.ג., האשם במחדל ואחראי לו. ואכן, נמצא הש.ג. – והפעם מדובר בש.ג. האידאלי: המחשב אשם.
לא, זו אינה בדיחה. אחרי שבמשך שנה הכסף לא הגיע, כעת מספרים לנו שיש איזו תוכנה חדשה, הנקראת "מרכבה", ועמה – נהלים חדשים, ורק דרכה המשרד מעביר כספים. אממה? התוכנה עוד לא הוטמעה. יש עוד כמה פקידים שאינם יודעים בדיוק איך להפעיל אותה. הנהלים עוד לא הופנמו. ולכן זה יקח "עוד קצת זמן (אבל אל תדאג, הכסף יגיע)".
איזו שערוריה! המחשב אשם. הרי את המחשב מפעילים אנשים. המחשב הוא בסך הכל גולם. כאשר הגולם קם על יוצרו, לא הגולם אחראי לכך. הנהלים קיימים כדי לייעל את העבודה, להקל עליה ולזרז אותה. אם הנהלים מעכבים ומסרבלים ומקשים – אין בהם צורך. אם תוכנת המחשב תוקעת את התיפקוד – מי צריך אותה?
איני חושב שיש כאן התנכלות מכוונת לעקורי גוש קטיף. אולם ניתן היה לצפות מהמשרד להבין את המצוקה ואת המחדל המתמשך, ולפחות בנושא זה לתת קדימות, לקצר תהליכים, לזרז נהלים, לעקוף בירוקרטיה. והנה, קורה בדיוק ההיפך. יתכן שבמקרה הזה אין התעללות מכוונת בעקורים, אלא פשוט מחדל שפגע בהם כמו באחרים, כלומר – במקרה זה מדובר בחלם, לא בסדום. אבל הצטברות החלמאות ותוצאותיה מחייבת את השאלה – לסדום היינו? לעמורה דמינו?
הפרשה הזאת היא סימפטום להתנהלות השערורייתית של משרד החינוך. איני מכיר את כל משרדי הממשלה, אולם במסגרת תפקידי אני עובד עם משרד החינוך ועם משרד התרבות והספורט. אם כל משרדי הממשלה מתפקדים ברמה כזאת, אנו בצרות. משרד החינוך הוא מדמנה של רקב, בעיקר מאז שיולי תמיר עומדת בראשו. זה המשרד האחראי לנושא החשוב ביותר לחברה הישראלית – חינוך ילדינו.
בלית ברירה, אחרי שבמשך שנה אני מטפס על קירות חלקים, פניתי לתקשורת. בשבוע שעבר התפרסמה כתבה בנושא באתר ynet. עכשיו אני בטוח שהכסף יגיע.
אולם הפירסום ב-ynet הציף בעיניי בעיה אחרת. טוקבקים רבים לכתבה השתלחו במתנחלים שקיבלו וילה בחינם, חיו על חשבוננו, קיבלו מיליונים ועדיין המדינה מממנת את החיים שלהם על חשבוננו וכו' וכו'. הנה, אפילו אחרי העקירה ואחרי ההתעללות שבעקבותיה, עדיין ממשיכים להשמיץ אותם ולשנוא אותם. השנאה הזאת היא פרי הבאושים של עשרות שנות הסתה נגד המתנחלים.
כן, אני ידוע שתרבות הטוקבקים היא תרבות האספסוף המתבהם והמתלהם, המסתתר מאחורי האנונימיות של המדיה הזאת. ברור לי שזו אינה דעת הקהל. אך האספסוף הזה קיים, ושטיפת המוח בת עשרות השנים ממשיכה לקצור את פירותיה הבאושים.
לכתבה ב-ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3585269,00.html
"שישי בגולן"*
* הפורטל לצדק חברתי bsh
בבלוג זה
בכל הבלוגים
