הבלוג של אורי הייטנר

על פי התקנון, אורך תקופת המועמדות הוא שנתיים. בהיותי מרכז קליטה, הוועדה בראשותי הפעילה לא פעם שיקול דעת וקיצרה את אורך התקופה, ומועמדים התקבלו לחברות מוקדם יותר. במקרה אחד, כיוון שאחד מבני המשפחה היה פעם חבר גרעין ובעצם מכיר את אורטל ואנו מכירים אותו. במקרה אחר, כדי שההחלטה תתקבל לפני תחילת שנת הלימודים ולא באמצע השנה ועוד. כל החלטה בפני עצמה היתה מנומקת ובעלת טעם. ההצטברות של חריגה מהתקנון לעתים מזומנות מידי, יצרה מצב, שבו משפחה נעלבה כאשר לא קיצרנו את תקופת המועמדות שלה. היא חשה מופלית לרעה והיחסים עמה הגיעו אל סף משבר. בעקבות המקרה הזה, קיבלנו החלטה גורפת – אין מקצרים עוד את תקופת המועמדות; מעתה ואילך נצמדים לתקנון, וכל משפחה וכל נקלט/ת ימתינו שנתיים.

הצטערתי על ההחלטה הזאת. איני אוהב להיות כבול בתקנונים ללא שיקול דעת. אך במצב שנוצר לא היה מנוס מההחלטה, כיוון שמצב שבו דבקות בתקנון מצטייר כעוול, הוא מצב בעייתי, מצב של זילות כלפי תקנוני חיינו.

כך קרה לאחרונה גם בנושא השיכון. אני הייתי הראשון שפרצתי את תקנון השיכון. בהיותי מזכיר, ו' שיכון בראשותי אישרה מעבר לשכונת החורשה של שני רווקים, צעירים מהגיל שהיה נקוב בתקנון (34, אם זכרוני אינו מטעני). היו לכך סיבות מצויינות – רוב הבתים בשכונת החורשה היו ריקים, באותן שנים (שנות ה-90) היתה החלטה על הקפאת קליטת המשפחות, לא היו מספיק משפחות לתושבות, רוב תושבי האשכולות היו צעירים בכ-5-10 שנים מאותם רווקים, שמרבית חבריהם התחתנו וגרו בדירות משפחתיות, ולכן ראינו לנכון להעביר אותם.

גם המזכירים וועדות השיכון שבאו אחריי נהגו כמותי, ואני משוכנע שכל החלטה בפני עצמה היתה נכונה. ושוב, האפקט המצטבר של ההחלטות הללו היה זילות התקנון, עד כדי כך שחבר שההחלטה אודותיו היתה על פי התקנון, כאשר מצב השיכון חייב זאת, נפגע, ראה בכך עוול והדבר הגיע עד ערעור באסיפה ותחושות קשות מאוד בציבור.

ושוב, כמו בנושא אורך תקופת המועמדות, המצב שנוצר חייב את המזכירות לקבל החלטה גורפת, לדבוק בתקנון. במקרה זה, זמינות השיכון והצורך בשמירת דירות לקליטת משפחות לא איפשרה החלטה אחרת. אך הדילמה היא אותה דילמה – עד כמה לאפשר לוועדות ולבעלי התפקידים שיקול דעת להפעיל שכל ישר ולקבל החלטות החורגות מהתקנון.

****

שורש המילה תקנון הוא ת.ק.נ., והיא מבטאת את הצורך בתקינות, בחיים תקינים. התקנון אמור להתקין אותנו לחיים נכונים וראויים, המבוססים על כבוד והדדיות, על הגינות ועל ההסכמות החברתיות בינינו. החברה הקיבוצית שואפת לתיקון עולם והיא מבוססת על ערכי חיים, אולם ערכים הם מטבעם אמורפיים, שניתן ללכת לאורם, אך אין הם מהווים הלכה פסוקה המורה לנו כיצד לנהוג. מה שהופך את הערכים לארציים, לבני מימוש, הם התקנונים. התקנונים הם פרי של הסכמות, של שיג ושיח, של פשרה – זה יתרונם, אך זו גם מגרעתם. השוויון בפני החוק מתחייב על פי עקרונות של הגינות, אולם האנשים שונים זה מזה, צרכיהם אחרים והתקנון עלול לכפות אותם בחליפה אחת קשיחה, שעל האחד היא צרה מידי ועל האחר היא רחבה מידי. העיקרון של שוויון ערך האדם הוא היפוכה של האוניברסליות הזאת – "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". איך מעגנים עיקרון כזה בתקנון?

"לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה, שהעמידו דיניהם רק על דין תורה ולא דנו גם לפנים משורת הדין" (תלמוד בבלי, בבא מציעא, ל' ע"ב). לא הייתי רוצה לחיות בחברה שאין בה התייחסות אישית, שאינה מאפשרת שיקול דעת להפעיל שכל ישר החורג מהתקנון. אני מודה, שבתפקידים שמילאתי, אף שיזמתי וניסחתי לא מעט מהתקנונים באורטל, לא דבקתי בהם והרביתי להפעיל שיקול דעת מעבר להם.

אבל מצד שני, "אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו" (משנה, מסכת אבות, פרק ג' משנה ב'). התקנון נועד למנוע אנרכיה, למנוע קיפוח, למנוע העדפת מקורבים, למנוע הפעלה לא עניינית של שיקול דעת, למנוע שחיתות.

אז איך פותרים את הפרדוכס?

יש למצוא שביל זהב בין התקנון לשכל הישר. אסור לזלזל בתקנון, כי אי אפשר לתקן חברה בלעדיו. אין להתרחק ממנו יותר מידי. אין להגיע למצב שבו ההחלטה על פי התקנון היא המקרה החריג, עד כדי כך שחבר שהחלטה אודותיו על פי התקנון מצטיירת כעוול. התקנון חייב לעמוד לנגד עיני מקבלי ההחלטות, ובדרך כלל עליהם לפעול לפיו, או לחרוג ממנו במידה סבירה.

מצד שני, עלינו להאמין בבעלי התפקידים בהם אנו בוחרים ולסמוך עליהם, שישכילו להפעיל שיקול דעת, בשום שכל, ולקבל החלטות החורגות מהתקנון כשהדבר נחוץ, אך מתוך העמדת התקנון לנגד עיניהם ושמירת קשר עין עמו.

התקנון הוא המקרה הכללי. החלטות אישיות אינן מתאימות תמיד למקרה הכללי. אולם אם התקנון אינו נותן את המענה הנכון ברוב המקרים, הבעיה היא בתקנון – יש לשנות אותו ולהתאים אותו לחיים.

****

היהדות הינה אורח חיים תקנוני מאוד. ההלכה היא תקנון. השולחן ערוך מורה ליהודי כיצד לנהוג על כל צעד ושעל, מהשכמה ועד השינה, איזו רגל להכניס ראשונה לנעל וכן הלאה. הורי הורינו מרדו בדרך החיים הזאת, רצו ביהדות חופשית, המעניקה לאדם אוטונומיה רבה יותר לחיים.

והנה, חיים נחמן ביאליק, אחד מהוגי הדעות הבולטים של היהדות הלא הלכתית, המזוהה עם האגדה ולא עם ההלכה (ולו בשל מפעל הכינוס המונומנטלי שלו ושל רבניצקי – ספר האגדה, בו כינס את מרבית האגדות היהודיות) כתב לפני 91 שנים את המאמר "הלכה ואגדה", בו עמד על הצורך בהלכה כדי לקיים חברה. הוא התפלמס עם מי שבזו להלכה וראו בה דבר עבש המנוגד ליצירתיות ואינו מאפשר יצירה: "ההלכה היא מעשה יצירה לא פחות מן האגדה. אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים ואורחות חיים. חומרה – האדם החי לכל יצרי לבבו; אמצעיה – החינוך האישי, החברתי והלאומי; ופריה – שלשלת ימים רצופים של חיים ומעשים נאים, פילוס אורח חיים בין מעקשים ועקלקלות של יחיד ורבים, הוויה נאה של האדם בעולם, מהלך חיים מתוקן. יצירי כפיה של ההלכה ... מצטרפים קמעא קמעא, תגין תגין, מתוך כל שטף חיי האדם ומעשיו, שנותנים בסופם סך הכל אחד, צורה אחת, אם שלמה אם פגומה. ההלכה היא אמנות אומנת, אמנות פדגוג, של אומה שלמה, וכל פיתוחיה בנפש האומה, הגסים עם הדקים, נחתכים ברוח הקודש ובחוכמה עליונה, הצופה מראשית אחרית. יום יום, שעה שעה ורגע רגע שקודה היא לצור צורה רק אחת: דיוקנן של בריות, צלם אלוהים באדם".

אין הוא מציע לדבוק בהלכת השולחן ערוך, אלא ליצור הלכה המתאימה לחיי העם היהודי בזמננו, לאתגרים הגדולים של התקופה. אי אפשר יהיה לעמוד באתגרים האלה, אם לא יהיה בהם מימד של חובה.

עלינו לתמרן בין חובה, מחוייבות וחופש, בין חירות לאחריות, בין חוק לשיקול דעת. אי אפשר בלי תקנון, אך אי אפשר לחיות רק על פי תקנון. בין שני הקטבים האלה עלינו לסלול את שביל הזהב.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל