במאמרה "מאבדים את הראש" ("תכלת" 32) תולה מרלה ברוורמן את קולר בריחת המוחות בעיקר בצד החומרי (אף שבסוף דבריה יש מס שפתיים ערכי מסויים). ללא קשר לבריחת המוחות, יש למצוא דרך להעלאת שכר האקדמאים בישראל, כדי להיות חברה מתוקנת יותר. אולם באשר לבריחת המוחות – לא בתגמול החומרי לקינו ולא בו נרפא. הבעיה היא ערכית.
כאשר אינדבדאוליזם קיצוני שעבר את גבול האגואיזם ורדיפת הבצע תופסים את מקום ערכי הציונות, אהבת המולדת, המחוייבות החברתית, הסולידריות וכו', מה הפלא שכל אקדמאי דואג לעצמו, והדאגה לעצמו היא דאגה חומרית – היכן יוכל לעשות יותר כסף? אני בספק אם ביכולתנו להתחרות בארה"ב במתן מענה לתאוות הבצע, כך שבתחרות הזאת אנו אבודים.
ההתמודדות האמיתית עם הבעיה היא ערכית – חינוכית; לחזור ולבסס את החברה הישראלית על אדני הערכים שבזכותם היא קיימת. רק חיזוק המחוייבות הלאומית והחברתית תשאיר את המדענים ואת האקדמאים בארץ.
הבעיה מתחילה בשפה. במאמרה אין ברוורמן משתמשת במושג "ירידה" אלא "הגירה". המונחים השיפוטיים "עליה" ו"ירידה", משמעותם שבעבור יהודי החיים בא"י, בעצם היותם בא"י – נעלים על כל חלופה אחרת, קורצת ככל שתהיה. כל החלופות הללו נחותות מבחינה ערכית בעבור יהודי, ולכן עזיבת הארץ ומעבר לניכר היא ירידה.
"הגירה" היא מילה נייטרלית, שאין בה שיפוטיות, אין בה הבעת עמדה, היא מעמידה את המעבר אל א"י וממנה כאל מעבר בין ארצות שוות בערכן. אם אנו רואים את החיים במולדתנו ובגולה כשווים בערכם, הרי בחינת הטוב היא בערכים אחרים, ערכים חומריים. בתחרות הזאת, כאמור, סיכויינו לנצח אינם גבוהים.
השימוש בטרמינולוגיה של הגירה, מעודד ירידה מן הארץ.
* "תכלת"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
