הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "אין מונופול על האמת" ("הקיבוץ" 5.8.08) מגן ארנון לפיד על הבמה הרחבה שנותן "הקיבוץ" לתדי כ"ץ, בשם חופש הביטוי. היפוכה של מגמה זו, לדידו של לפיד, היא הקולקטיביות הרעיונית הזכורה לרע, אותה הוא מכנה בצדק "לא מוסרית ואנטי דמוקרטית".

השאלה היא, האם חופש הביטוי הוא בלתי מוגבל? למשל, האם יש מקום, לדעתו, לפרסם מאמר של מכחיש שואה? הרי לאף אחד אין מונופול על האמת. האם לדעתו יש מקום לפרסם מאמר תמיכה ברצח רבין? יש מקום למאמר גזעני כלפי ערבים, או למאמר המטיף לאלימות ולרצח?

כשאני ערכתי עיתון, לא היה בו מקום לתועבה כזאת. מהיום שבו מיכאל בן חורין ביטא תמיכה פומבית ונלהבת במחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, כל מאמר ששלח לי הוחזר לשולח בתוספת המשפט: "'הרי גולן' או 'ברוך הגבר' – אתה בחרת".

כך בדיוק יש לנהוג בתעמולה האנטי ישראלית השקרית של כ"ץ. האם עיתון "הקיבוץ" צריך לשמש במה להסתה נגד מדינת ישראל?

כאשר מדובר בכ"ץ צריך לזכור שמדובר ב... טוב, אתאפק ואנסה לשבור את שיאי האנדרסטייטמנט – מדובר באדם שהאמת אינה תמיד נר לרגליו.

באחד ממאמריו האחרונים, סיפר כ"ץ שעבודת המסטר שלו על הטבח בטנטורה קיבלה את הציון 97 בבדיקה המדעית, ורק בבדיקה פוליטית היא נפסלה. האמת כמובן שונה לגמרי. מי שבדקו את עבודתו בתחילה, ראו לנגד עיניהם עבודה המבוססת על ראיונות ומסקנות הנובעות מהראיונות. לא היתה להם סיבה לחשוד שמדובר בזיוף ובפיברוק.

רק לאחר שכ"ץ הפסיד בתביעת דיבה בבית המשפט, הקימה אוניברסיטת חיפה ועדת מומחים לשפה הערבית ולהיסטוריה של המזרח התיכון, וזו בדקה את העבודה פעם נוספת. היא מצאה בה דוגמאות רבות לרשלנות, סילוף, עיוות והתעלמות. בבדיקה התברר כי המחבר שיבש ציטוטים באופן ששינה את משמעותם, הציג רשימות משלו כציטוטים מדברי עדים, סילף את דבריהם של עדים והתעלם מעובדות שלא תאמו את ציפיותיו. כתוצאה מכך, המועצה ללימודים מתקדמים באוניברסיטה פסלה את העבודה. יש לזכור, שאין המדובר במרכז האוניברסיטאי באריאל וגם לא באוניברסיטת "בר אילן", אלא באוניברסיטת חיפה, שהגוון שלה רחוק מלהיות "ימני". כך למשל הגדיר אותה ההיסטוריון יוסי בן ארצי, ממקימי "שלום עכשיו": "רכילות לא מבוססת, תוצאה של עבודת מחקר גרועה ורשלנית" ("תשובה לעמית פוסט ציוני", קובץ בעריכת טוביה פרילינג, ע' 110). פרופ' אסא כשר, שלאחר קריאת העבודה הוא נתן לה גיבוי, חזר בו לאחר שקרא את נימוקי החלטת המועצה ללימודים מתקדמים ועוד מסמכים רבים אחרים, וכתב: "אני מצטער שנתתי אמון בעבודה, שמאוחר יותר התברר כי לא מן הראוי היה לתת בה אמון".

כאמור, כ"ץ הפסיד במשפט הדיבה. קשה מאוד לזכות בתביעת דיבה, כיוון שאין די בהוכחת השקר, יש להוכיח שהוא נעשה בכוונת מכוון. במקרה זה קשה במיוחד לנצח, כיוון שמדובר בעבודה אקדמית, ובית המשפט נוטה שלא להתערב בכך.

ובכל זאת, העותרים ניצחו במשפט. בית המשפט עמד על הכשלים המתודולוגיים, הסילופים והעיוותים שנתגלו בעבודה. כ"ץ סרב, בראשית המשפט, למסור את הקלטות העדויות שהקליט במהלך מחקרו, והוא ידע היטב מדוע. כאשר נאלץ למסור את החומר, בצו בית המשפט, התברר שאין כל משקל מחקרי לתזה שלו. כ"ץ התנצל בבית המשפט, אך לאחר מכן לא מילא את תנאי ההתנצלות (פירסום בעיתונות היומית), ובכך ביזה את בית המשפט. בכתב ההתנצלות, בחתימתו, נאמר: "ברצוני להבהיר, כי לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה כי בוצע בטנטורה הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר, על ידי לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני", או על ידי כוח אחר של היישוב העברי... לאור האמור לעיל, הנני מוצא לנכון להביע התנצלותי הכנה בפני לוחמי החטיבה, בפני משפחותיהם ובפני משפחות חללי החטיבה, בכך שנתלו בהם האשמות שווא מסוג זה". מדובר במסמך שהוגש לבית המשפט. מי שכנע את כ"ץ לחזור בו ובאלו דרכים? לדעתי, הנושא ראוי לבדיקה.

אי אפשר לטעון שתדי כ"ץ הוא היסטוריון גרוע, כיוון שאינו היסטוריון. לא בכדי, עבודת המסטר שלו נפסלה. הוא סתם תועמלן אנטי ישראלי.

ואני שואל – האם ראוי אדם שזאת מערכת היחסים בינו לבין האמת, לקבל מעיתון "הקיבוץ" במה לתעמולה שקרית נגד מדינת ישראל?

* "הקיבוץ"