הבלוג של אורי הייטנר

יזהר בן נחום, חבר קיבוץ בית קמה, פירסם השבוע מאמר באתר "שווים" תחת הכותרת "להרחבה תרבות משלה", ובו ביכה את מה שהרחבת הקיבוץ (בבית קמה יש הרחבה קהילתית) עלולה לעשות לתרבות הקיבוצית. "אחד הקוצים בנושא ההרחבה", כותב בן נחום, "הוא היחס לדת. נצטרך להתרגל לכך שהחגים בביתנו לא יהיו חגים קיבוציים כמו אלה שעיצבנו בעבר, אלא חגים עם גוון הרבה יותר דתי".

למה קוצים? כיוון שעתה יוקם בבית קמה בית כנסת, או תהיינה תפילות במועדון. אמנם, מציין בן נחום, איש לא יכפה על חברי הקיבוץ להשתתף בהן בניגוד לרצונו, אך לא זו דרכו של הקיבוץ, לא זו התרבות של בית קמה.

לזכותו של בן נחום יש לציין, שהוא מציע לפעול בחכמה ובסובלנות, בדרך של הידברות ורגישות, ו"למצוא פתרון ביחד... בלי לעשות תחרות מי יותר חזק, בלי לכופף ידיים ובלי לספור חתימות ואצבעות. רק בתבונה, ברגישות, בכבוד ובהסכמה".

****

מה שמעניין אותי במיוחד, לצורך מאמר זה, הוא התיאור הסוציולוגי והתרבותי של בן נחום את הגישות השונות ביחס לדת ולתרבות היהודית. כותב בן נחום: "רוב החילונים בישראל הם חילונים מתוך נוחיות. להיות דתי כל השנה זה ממש לא נוח ולכן הם מסתפקים בטקסים דתיים רק בימים או אירועים מיוחדים – משמחים או עצובים. רבים מחברי קיבוץ בית קמה, לעומת זאת, מתנגדים לדת מתוך השקפת עולם".

איני מקבל את ההגדרה בנוגע למהות החילוניות של מרבית החילונים, אך אני מסכים עמו, שרוב החילונים אינם דוגלים בהשקפת עולם של התנגדות עקרונית לדת. לעומת זאת, בתנועה הקיבוצית היתה בעבר, ובמידה מסויימת קיימת גם היום, אנטי דתיות עקרונית. לא בכל הקיבוצים, לא בכל הקיבוצים באותה מידה, יש גם הבדל בין התנועות. בקיבוץ הארצי, שבית קמה השתייך אליו, היתה בהחלט אידאולוגיה אנטי דתית קיצונית.

בעבורי, היהדות היא בראש ובראשונה תרבות לאומית, שחלק ממנה הוא דת. אין צורך להיות דתי כדי להיות בן בית בתרבות הלאומית היהודית ובעל בית בתוכה; להכיר אותה, לחיות על פיה, ליצור בתוכה ולטפח ולפתח אותה. אולם אנטי דתיות עקרונית סותרת, בעיניי, את התרבות היהודית, מאחר והדת היא מרכיב מרכזי בתוכה. הקיבוץ תרם תרומה אדירה לתרבות היהודית, אך הגישה האנטי דתית היתה בעוכריו, והיא אחד הגורמים לדעיכת התרבות היהודית הקיבוצית.

כיצד באה לידי ביטוי ההתנגדות העקרונית לדת בקיבוץ בית קמה? הנה, דוגמאות ממאמרו של בן נחום: "איסור על חופה בשטח הקיבוץ או דף של המזכירות שתוקף את הצמים ביום כיפור". בן נחום עצמו הסתייג תמיד מהקיצוניות הזאת והוא שמח על כך שהיום הגישה מתונה יותר, אולם עדיין הוא וחברים רבים אחרים רואים "במזוזות, תפילות, עלייה לתורה ואפילו קדיש – דברים שמפריעים להם".

****

באורטל מעולם לא היתה אנטי דתיות כזאת. יתכן שהסיבה לכך היא שמאז ומתמיד התבססה אורטל על אנשים שגדלו בעיר, שלא חונכו להתנגדות עקרונית לדת, רבים גדלו בבתים מסורתיים. וכך, היצירה התרבותית היהודית שלנו, בחגים למשל, מעולם לא התלבטה בדילמה איך להוכיח שאנחנו לא כופרים בקדושת החילוניות העקרונית. להיפך.

אני שמח מאוד שאין אצלנו חילוניות עקרונית כזאת. עם זאת, קשה לי עם כך שיש בתוכנו התבטלות מסויימת בפני האורתודוכסיה היהודית. דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בבית הכנסת באורטל ביום הכיפורים ובטקסי העליה לתורה של רוב בני אורטל. העובדה שאנו מזמינים מניינים אורתודוכסיים כדי שינהלו אצלנו את התפילה, ואנו הופכים למעין אורחים בבתינו, בדרך שאינה דרכנו, וכוונתי בעיקר לדבר הצורם לי ביותר – ההפרדה בין המינים והדרת הנשים והבנות מהטקס היהודי, אינה חביבה עליי, בלשון המעטה.

אני מאמין שעלינו ליצור יצירה תרבותית יהודית, לתרום את חלקנו להמשך יצירת התרבות היהודית, מתוך כבוד וזיקה לדת, אך על פי דרכנו ועל פי ערכינו. כך אנו נוהגים בסדר פסח, כך אנו נוהגים בסדר ט"ו בשבט, כך אנו נוהגים לאחרונה בחלק מטקסי הבר מצווה (הילדים שעלו לתורה בטקס יהודי רפורמי, ובעיקר עמוס שעלה בטקס יהודי שאנו יצרנו), כך מתנהלת התכנסות "כל נדרינו" ביום הכיפורים ויצירת מחזור יום כיפור מקורי. אנו חוגגים בסוכה את חג הסוכות וחוגגים לכל אורכו את חג החנוכה סביב נרות החנוכה. בשנים האחרונות, אנו מכניסים יותר ויותר תוכן יהודי לחג (ערב יווני דווקא בחנוכה, כפי שעשינו בעבר הרחוק, הוא בעיניי ממש כפירה בעיקר. היום, אני משוכנע, זה לא היה קורה. מסכת סוכות בערב החג בשנה שעברה, היה יצירה יהודית קיבוצית במיטבה). אני מצרף לכך בהחלט גם את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, כיוון שההפרדה בין תרבות יהודית לתרבות ישראלית אינה קיימת בעבורי – ימי הזיכרון ויום העצמאות הם בעיניי חגים ומועדים יהודיים, חלק מלוח השנה היהודי, חלק מהתרבות היהודית ומהיצירה היהודית.

****

בערב שבת שעברה קיבלנו את השבת בקבלת שבת במועדון, ומעתה נקבל כך את השבת מידי שבוע. מסיבות רבות, יש לי יסוד רב להניח שבניגוד לעבר, הפעם זה יצליח ובגדול, הפעם נתמיד לאורך זמן. אני מאמין שקבלת השבת תהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית האורטלית.

בעיניי, תרומתה של קבלת השבת חשובה אף יותר מטקסי החגים, כיוון שמדובר בעשיה המתקיימת מידי שבוע ולכן השפעתה על חיינו גדולה יותר. כל טקסי החגים מכניסים לחיינו מימד של קדושה. הכנסת מימד של קדושה לשבת, מידי שבוע, עם הדלקת הנרות ואמירת הקידוש, עם שירת שירי השבת, עם פרשת השבוע – שהיא המרכיב המרכזי, אף יותר מחגי ישראל, בלוח השנה היהודי, היא תרומה אדירה לבניינה ולהתפתחותה של אורטל כקהילה יהודית.

קבלת השבת היא עדיין בוסרית, אך זה מה שיפה בה; התחלה חדשה ליצירה שאנו יוצרים בעצמנו. עם הזמן תעוצב המסורת של קבלת השבת האורטלית.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל