הבלוג של אורי הייטנר

בין ישראל לסוריה לא מתקיים משא ומתן.

התהליך המתקיים בין המדינות הוא דבר הרחוק מרחק שנות אור ממשא ומתן.

במשא ומתן הצדדים השונים מציגים עמדות, מתמקחים, מתעקשים, קצת מתכסחים ומשתדלים להגיע לאיזושהי פשרה. לעתים הם מצליחים והמו"מ מסתיים בהסכם. לעתים אין הם מצליחים להגיע לעמק השווה והמו"מ מסתיים ללא הסכם.

התהליך המתקיים בין ישראל לסוריה אינו דומה למשא ומתן. נכון יותר לקרוא לו תהליך של מסר ונתן. אין זה תהליך בין שתי מדינות המנסות להגיע לשלום ודנות בפרטי ההסכם. זהו תהליך שבו צד אחד מתרפס ומתחנן לשלום והצד השני מתנהג כאילו אין לו כל עניין בשלום, אך אם יקבל את דרישותיו, הוא יסכים לתת את השלום. בסיטואציה כזאת, מתבשל לו הסכם כניעה, שבו הסורים מכתיבים לישראל את תנאי הכניעה.

מדבריו של אסד במסיבת עיתונאים שקיים השבוע, ניתן להבין כיצד התהליך הזה מתקיים. בתום ארבעה סבבי מו"מ עקיף, הגישו הסורים לתורכים מסמך עם מספר נקודות שנועדו להבהיר את קו הנסיגה. אם התשובות הישראליות תספקנה את הסורים, הם יסכימו למו"מ ישיר.

משמעות הדברים ברורה – תמורת הנכונות של הסורים לקיים שיחות עקיפות, אולמרט הסכים עקרונית לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. כעת הסורים מציגים לישראל דרישה להסכים מראש להגדרה הסורית מה הם קווי 4.6, כדי למנוע מחלוקות במו"מ. אם ישראל רוצה מו"מ ישיר, עליה להכנע מראש לתכתיב הסורי אודות תוואי הנסיגה. זה לא משא ומתן. זו הכתבה של תנאי כניעה. אם ישראל תיכנע, יסכימו הסורים למו"מ ישיר, כדי לדון בפרטי הכניעה ולהבטיח שיהיו משפילים ככל האפשר.

מצדדי הנסיגה מהגולן, טוענים שיש לראות בגולן קלף מיקוח למען השגת שלום. והנה, אין כאן כל מיקוח. הגולן כלל אינו עומד למו"מ. הסורים מהתלים בישראל, ומכתיבים הסכמה מלאה לעמדותיהם כדי שיסכימו למו"מ על שלום.

מי שמכיר את עמדותיי יודע שאני מתנגד עקרונית לכל פגיעה בריבונות ישראל על הגולן, ולעצם קיומו של מו"מ על פגיעה בריבונות זו.

אולם גם במשחק אינטלקטואלי שבו אני מנסה להכנס לעורם של מי שמוכנים לרעיון של נסיגה מהגולן תמורת שלום – איני יכול להבין כיצד מדינה ריבונית מוכנה להשפלה כזאת, מסכינה עם תנאי מו"מ מוזרים שכאלה.

גם ממי שבעבורו הגולן הוא סחורה נדל"נית עוברת לסוחר, ניתן היה לצפות שלא יסכימו לקבל תכתיב זה כתנאי מוקדם למו"מ. ניתן היה לצפות שיסכימו למו"מ ללא תנאים מוקדמים, יפתחו אותו בדיון שיבהיר מהו השלום, וכשיגיעו להסכמה בנקודה זו, יתחיל הדיון הטריטוריאלי בעמדה שהגולן צריך להיות ישראלי, ובמו"מ ינסו להגיע לפשרה הטובה ביותר, שתשאיר מקסימום מן הגולן בידי ישראל. אבל ממשלת ישראל מוכנה לתת לסורים את כל רצונם, לא במו"מ, אלא כתנאי למו"מ. במו"מ עצמו לא תהיה לישראל עוד כל יכולת מיקוח, כדי להשיג הישגים כלשהם אף בתחומים אחרים.

כך לא נוהגת מדינה ריבונית. כך לא נוהגת ממשלה של מדינה ריבונית. אבל בישראל ראש הממשלה הוא אהוד אולמרט...

בינתיים השיחות עם סוריה כבר הניבו הישגים מדיניים גדולים לסוריה, שכולם הם לרעת ישראל. עצם נכונות ישראל למו"מ עם סוריה העניקה לסוריה, שותפה בכירה בציר הרשע, לגיטימציה עולמית. המשטר הסורי, שהיה מצורע בעיני העולם מאז רצח חרירי, הפך למשטר לגיטימי, שמדינות כצרפת משחרות לפתחו, אך ורק בשל הלגיטימציה שאסד קיבל מאולמרט. אולמרט תקע סכין בגב ארה"ב, במלחמתה נגד ציר הרשע. ישראל, המדינה אליה מכוון הרשע של הציר יותר מלכל מדינה אחרת, היא שחילצה את סוריה מהבידוד, ובכך פגעה באינטרס ישראלי בסיסי. את הלגיטימציה הזאת העניקה ישראל לסוריה ללא כל תמורה. להיפך, הצד המצורע מתנהג כמי שמוכן להואיל לקיים שיחות עם ישראל, אם תכנע מראש לתכתיבו.

אף מדינה בעולם אינה מוכנה לוותר על שטחים ריבוניים שלה. רק ישראל. דווקא ישראל, מדינה הנמצאת בתוך מרחב עויין השולל את זכות קיומה, ולכן נדרשת ממנה עמידה איתנה ומרתיעה, נוהגת כרכיכה, באופן שאינו הולם מדינה ריבונית. הגולן נמצא בידי ישראל בעקבות 19 שנות תוקפנות מהגולן בשנים שהסורים שלטו בו. הגולן שוחרר במלחמת מגן מובהקת. והנה, ממשלת אולמרט מתכוונת לתת פרס לצד התוקפן. ישראל היא המדינה החזקה בין השתיים, באופן מובהק, אך היא נוהגת כמדינה מובסת, המשלמת דמי חסות לשכנתה החלשה ממנה.

לתיאטרון האבסורד הזה קוראים אצלנו משא ומתן לשלום...

החודש ימלאו 70 שנה להסכם מינכן. הלקח מהסכם מינכן, הוא שמדיניות פייסנית כלפי הרוע והתוקפנות בשם השלום, אינה מובילה לשלום אלא לאסון. והנה, 70 שנה מאוחר יותר, מנסה ממשלת ישראל להוביל להסכם מינכן נוסף.  

* "אומדיה"