הבלוג של אורי הייטנר

"אי אפשר להשלים", אמר בראיון רדיו שר המשפטים דניאל פרידמן, "עם מצב שבו המשטרה מדיחה ראש ממשלה". אכן, עם מצב כמו זה שמתאר השר פרידמן אי אפשר להשלים; זהו מצב של מדינת משטרה, מצב אנטי דמוקרטי. אולם אין קשר בין המצב הזה לבין המציאות במדינת ישראל.

אי אפשר להשלים עם מצב שבו שר המשפטים, האיש הנושא באחריות כמעט יותר מכל אדם אחר על שלטון החוק בישראל, משתלח בצורה כזאת בגורמי אכיפת החוק, מנסה לגרום להם לדה-לגיטימציה ברמזים אודות קונספירציה שלהם, כביכול, לתפור תיק נגד אולמרט כדי להדיחו. בדבריו, איבד פרידמן את הלגיטימיות שלו כשר המשפטים של מדינת ישראל.

כל עבריין טוען שרודפים אותו וכל פרקליט אומר זאת בשם מרשו. הפוליטיקאים הישראלים שסרחו טענו שרודפים אותם. את דרעי רדפו כיוון שהוא מזרחי ודתי, את נתניהו כי הוא שנוא האליטות, את שרון כיוון שהיה ימני, את קצב כיוון שניצח את פרס. את אולמרט הם רודפים, כנראה, כיוון שהוא אשכנזי, חילוני ושמאלן (על פי ההגדרות המקובלות בישראל המזהות רצון לוותר על השטחים עם שמאלנות). אבל הרי אולמרט עונה במדוייק על תנאי המכרז של ההגדרה המקובלת אודות האליטות הרודפות, איך זה שהוא פתאום בנרדפים?

כמובן שכל טענת הרדיפה היא הבל ורעות רוח. מבקר המדינה עלה על שחיתויות ואי תקינות בהתנהלותו של אולמרט בנושאים שונים. היועץ המשפטי לממשלה הטיל על המשטרה לחקור. המשטרה ביצעה את מלאכתה נאמנה והגיע למסקנות שהגיעה. דברי הבלע של אולמרט אודות המשטרה מתאימות לכל עבריין סוג ג', אך אינן ראויות לראש ממשלה (שבניגוד לעבריין מן השורה, יש לו גם דובר / יחצ"ן מיוחד לענייני דה-לגיטמציה למשטרה, לפרקליטות ולעדי התביעה). דברי הבלע של שר המשפטים על המשטרה, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקידו.

חבל. דניאל פרידמן הביא עמו למשרד המשפטים בשורה חשובה – שליחות של הובלת רפורמות נחוצות ביותר במערכת המשפט הישראלית. האקטיביזם השיפוטי – המהפכה החוקתית של אהרון ברק, שבה בית המשפט הציב עצמו מעל למערכות הדמוקרטיות ופסק פסיקות בסוגיות שאינן מעניינו; מדיניות, ביטחוניות ותקציביות, חייבה מהפיכת נגד, ופרופ' פרידמן, משפטן דגול בעל שם עולמי, חתן פרס ישראל, היה האיש המתאים לחולל אותה.

והנה, ביום ראשון, יום קודם להתבטאותו האומללה, העביר שר המשפטים, אמנם ברוב דחוק בממשלה, הצעת חוק חשובה שנועדה להסדיר בחוק את סמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים (בניגוד למצב הנוכחי, שבו בית המשפט נטל על עצמו סמכות שאינה מוקנית לו על פי חוק) ולאזן אותה בשורה של איזונים ובלמים, המאפשרים את תפקודן התקין של הרשות המחוקקת והמבצעת ואת הפרדת הרשויות, כיאה לדמוקרטיה. החוק ראוי, אך הממשלה הנוכחית, בהרכבה הנוכחי, עם ראשה הנוכחי, בסיטואציה הנוכחית ובעיתוי הנוכחי, נעדרת המעמד הציבורי והסמכות המוסרית להנהיג את השינוי הזה. אין אפשרות לחולל שינוי כזה, בניגוד לעמדתו של בית המשפט, אלא בידיים נקיות. ידיה של הממשלה הנוכחית אינן כאלה ומה הפלא שהציבור אינו מאמין לטוהר כוונותיה ורואה בהן רצון להחליש את שלטון החוק. העובדה שהצעת החוק עברה בממשלה ביום בו המליצה המשטרה להאשים את ראש הממשלה בעבירות פליליות חמורות ביותר, מסמלת יותר מכל האבסורד שבנסיונותיה של ממשלת אולמרט לחולל רפורמות במערכת המשפטית. סמיכות המקרים, בין קבלת הצעת החוק של פרידמן לבין התבטאותו האומללה, מסמלת את העדר הסמכות המוסרית הנדרשת ממי שמנהיג רפורמה משפטית.

אחד מפירות הבאושים של המשפטיזציה, הוא החלפת השיח הנורמטיבי והמוסרי אודות ההתנהלות הנאותה של המערכת הציבורית, בשיח משפטי פלילי. כך, נוצר מצב שבו כל מה שאינו פלילי – תקין, לכאורה. פוליטיקאי שסרח, הואשם וזוכה מחמת הספק כשפסק דינו משאיר שובל של אמירות קשות אודות מעשיו, יכול לחזור כמנצח להנהגה ואף במעמד משודרג. עבריין מין שהורשע בדין, מונה לתפקיד השלישי בבכירותו בממשלה מיד לאחר שבית משפט קבע שאין קלון במעשיו (כאילו שקלון הוא עניין משפטי ולא ציבורי, מוסרי). כך, אדם שהורשע בשוחד וישב על כך בכלא, מתקבל כראוי להיות ראשה של בירת ישראל, העיר עליה נכתב "ציון במשפט תפדה", והשאלה היחידה העומדת בדרכו היא האם שופט יקצר את תקופת הקלון המונעת ממנו על פי חוק את ההתמודדות.

מי שנלחם במשפטיזציה של המדינה, חייב להלחם בתופעות הללו ולעודד שיח מוסרי ונורמטיבי הקודם למשפט וחשוב ממנו. לכן, מי שמוביל רפורמות נגד למהפכה החוקתית, חייב להיות הקיצוני ביותר במלחמתו בשחיתות ובמושחתים. והנה, מי שמוביל את הרפורמות הללו, היה לפרקליטה של השחיתות וקטיגורה של המלחמה בשחיתות, בניגוד למצופה משר משפטים. תופעה פסולה זו הגיעה לשפל חסר תקדים, בהאשמתו החמורה של פרידמן את המשטרה, שכביכול מדיחה את ראש הממשלה.

מותר לבקר את המשטרה ויש מה לבקר בה. יש לבקר את ההדלפות מן החקירות (אף שההדלפות היו ממש לנורמה בכל המערכות הממלכתיות והציבוריות). יש לשלול את הנוהג של פרסום המלצות בעקבות חקירות, במקום להסתפק בהצגת הראיות בפני היועה"מ והפרקליטות. יש לגנות את ההתחכמות של המשטרה, שמאז אסר עליה השר לביטחון פנים לשעבר, עוזי לנדאו, לגבש המלצות בתום חקירה, היא מגבשת את ההמלצות רק אינה מכנה אותן המלצות.

אך יש הבדל בין ביקורת לדה-לגיטימציה, להשתלחות, להטלת דופי ולהסתה. השר פרידמן, בהשתלחותו במשטרה, חצה את כל הקווים האדומים.

* הפורטל לצדק חברתי bsh