הבלוג של אורי הייטנר

"ויעשו כולם אגודה אחת" (תפילת יום הכיפורים).

גילה היא בובימאית – אמנית תיאטרון בובות. היא עובדת בגני ילדים בצפון ומפעילה את הילדים באמצעות תיאטרון בובות. לאחר מספר ביקורים בגן דתי במעלות, היא נשאלה: "תגידי, גילה, את חילונית או יהודיה"? כל הבנות עמדו יחדיו, וילדה אחת העזה ושאלה בשם כולן את השאלה המסקרנת. "אני יהודיה מאוד טובה", השיבה גילה (שגדלה בבית דתי), "ואני חילונית". "איך זה יכול להיות?" שאלו / השיבו הבנות במקהלה.

כשאני שומע סיפור כזה, תגובתי היא יותר של צער מאשר של כעס. ודאי שאיני כועס על הילדות, שאינן אלא תינוקות שנשבו, אלא על הוריהן. שהרי אם לא שמעו הילדות את ההבחנה הזאת במפורש מהוריהן, ודאי שההורים העבירו להן זאת לפחות כמסר סמוי.

****

לפני 75 שנים בדיוק, באלול תרצ"ג (1933) פרסם הרב הראשי לא"י אברהם יצחק הכהן קוק, גדול הוגי הדעות של הציונות הדתית, מאמר בעיתון "היסוד" – "מסע המחנות". במאמר זה יצא חוצץ נגד ההבחנה בין חילונים לדתיים, או כפי ששני המחנות נקראו אז "חופשיים" ו"חרדים". כך כתב הראי"ה, בין השאר: "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכלל, והם 'חרדים' ו'חופשיים'. שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך, המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאיתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ה' אשר יאיר לנו.

ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. 'החרד', כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו 'חרדים', הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני, 'החופשים'. ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה, הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו'החופשי', כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח 'חרדי' שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?"

מה טוען הרב קוק? מה הבעיה בקיומם של שני המחנות? האדם נבחן כפרט, לא כחלק מקולקטיב. כל אדם מחוייב תמיד בחשבון נפש. החזרה האמיתית בתשובה, אינה הביטוי הוולגרי המקובל היום בחברה הישראלית, אלא התיקון האישי שכל אדם נדרש לו. החלוקה בין דתיים לחילונים, מתייגת כל אדם לקבוצה ומשחררת אותו מחשבון הנפש. הדתי – עושה את חשבון נפשם של החילונים, מכה "על חטא" על חזם, ובכך כביכול שחרר עצמו מחשבון נפשו. החילוני – לכאורה, אין זה מעניינו, שהרי התשובה היא עניין לדתיים. וכך, בהשתמטות הפרט בישראל מתיקון אישי, נמנע מעם ישראל תיקון חברתי כללי. זאת האשמה חמורה מאוד.

מכאן מגיע הרב קוק למסקנה הבאה: "באמת, לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא, ש'ציבור' הוא כולל במובנו כפי הנוטריקין שלו 'צדיקים, בינוניים ורשעים', אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש'אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע', וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיכול באמת להיות שבמצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין.

והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא".

כאן אולי המסר החשוב ביותר של הרב קוק – הוא שולל את ההבחנה בין דתיים לחילונים, ומציע הבחנה על פי מבחן שונה לגמרי - המחוייבות לכלל עם ישראל. הרב קוק יודע, שבכל המחנות יש המחוייבים יותר והמחוייבים פחות לכלל ישראל. את המחוייבים פחות או שאינם מחוייבים, בשני המחנות המקובלים, הוא משייך לקבוצה אחת ולעומת זאת, את המחוייבים יותר, בשני המחנות, הוא משייך לקבוצה הראויה לשבח, בהיותה הקבוצה שיש בה "כוח כמוס של הצעדה לטובה".

****

75 שנים חלפו, ועדיין קיימת ההבחנה הזאת בין חילונים ודתיים והיא אף העמיקה למחוייבות פנים מחנאית תחת מחוייבות כלל ישראלית. מי שמלמד את בנותיו להבחין "בין יהודי לחילוני", ודאי שאינו מצעיד לטובה את עם ישראל, ודאי שאין הוא מחוייב לכלל ישראל.

בימי אלול אלה, ראוי שנעשה את חשבון נפשה של ההתיישבות בגולן. כל יישובי הגולן קמו כיישובים בדלניים, יישובים דתיים או יישובים חילונים. רק לאחרונה נטור שינה את ייעודו ליישוב משותף. יש בכך יתרונות רבים, כמו היכולת של כל קהילה לעצב את תרבותה על בסיס הסכמה רחבה בין חבריה. יש יתרון גם בהקטנת החיכוך בין "דתיים" ו"חילונים" שעלול לגרום למתיחויות ולסכסוכים. אך בשורה התחתונה – ההתיישבות הנפרדת שלנו לא קידמה את עם ישראל באחד המבחנים החשובים שלו, מבחן האחדות ואהבת ישראל. ההתיישבות הנפרדת פגעה ביכולת לבנות חברה יהודית פלורליסטית, מתחדשת ויוצרת תרבות יהודית במיטבה, כפי שעשויה להיווצר מהמפגש בין דרכים שונות וזרמים שונים ביהדות. ההפרדה הזאת פגעה בחינוכם של ילדינו, המפסידים את כל מה שעשויים היו להרוויח מהיחד.

כקהילה של קהילות, בכוחנו להעצים את יתרונות ההפרדה ולהקטין מאוד את חסרונותיה ופגעיה, אם נשכיל ליצור יחד גולני מעל ההפרדה היישובית; מצב שבו גם אם כל יישוב ישמור על אורח חייו השונה, הגולן כגוף יחזק את השותפות התרבותית ואת החיבור החברתי בין כולם, מגיל הפעוטון ועד מועדון הקשישים. למרבה הצער, יש מי שמתעקשים לפעול בניגוד מוחלט לדרכו של הרב קוק, מטפחים ומנציחים את המחנאות, ופועלים למניעת המפגש בין נוער דתי וחילוני. כשנכנסתי לתפקידי כמנהל המתנ"ס, הצבתי את בניית השותפות הזאת כאחת ממטרותיי המרכזיות, והיום – בעיצומה של השנה השמינית לתפקידי, אני מתקשה להצביע על הצלחה של ממש. לא הצלחתי לחולל את השינוי הרצוי, את המפגש הטבעי – הספונטני והמובנה, בין נוער דתי וחילוני, והסיבה לכך אינה חוסר רצון של הנוער, להיפך, הסיבה היא שכך נכפה על הנוער.

****

השתתפתי לאחרונה בשיחה מרתקת עם הרב מוטי אלון, מחשובי הרבנים בציונות הדתית. הרב מוטי עמד שנים רבות בראש ישיבת הכותל, ובשנים האחרונות הוא חי במושבה הגלילית מגדל. לטענתו, בלימוד בישיבות אולי ניתן להגיע לפסגות אינטלקטואליות גבוהות יותר, אולם רק בלימוד המשותף של דתיים, מסורתיים וחילונים, גברים ונשים, ניתן להגיע באמת אל התורה ואל מהותה ומשמעותה. בכך הוא עוסק היום.

בין הרב קוק והסופר יוסף חיים ברנר, אמר הרב מוטי בשיחה, היתה פעורה תהום אידאולוגית. אבל הם דיברו באותה שפה, חיו באותה תרבות, האסוציאציות שלהם היו אותן אסוציאציות, הם יכלו להתבדח יחד, והם יכלו להתווכח ביניהם, ויכוח אמיתי, מהותי, לשם שמים. את היכולת הזאת איבדנו. איבדנו אותה, כיוון שתלמידיו של ברנר, שרצו להיות יותר ברנר מברנר, הקימו את גבעת ברנר. תלמידיו של הרב קוק, שרצו להיות יותר קוק מקוק, הקימו את קריית משה. היצירה הגדולה מתוך הדיאלוג הגדול בין ברנר והרב קוק, שני השכנים מיפו, אי אפשר לקיים כאשר אלה מסתגרים בגבעת ברנר ואלה בקריית משה. בגבעת ברנר, אמר הרב מוטי, לא יכול לקום ברנר. בקריית משה, לא יכול לקום אפילו אחוז אחד מהרב קוק. המסר של הרב מוטי אלון, הוא האחריות של כולנו לבנות יחד את החברה היהודית, מתוך לימוד והכרת התורה, שהיא המקור המשותף של כולנו.

בשיחה, סיפרתי על פולמוס שהיה לפני כעשור בין אפרת בדיחי לביני, בנוגע להקמת בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן. אפרת דיברה על הרעיון הזה בחום רב. "האם אני אוכל ללמד שם את ילדייך?" שאלתי את אפרת. היא השיבה שאוכל ללמד אותם הכל, אבל לא לימודי תורה. "בית ספר שבו את יכולה ללמד בדרכך תורה את ילדיי אבל אני איני יכול ללמד בדרכי תורה את ילדייך, אינו בית ספר משותף", אמרתי לה. לאור דבריו של הרב מוטי על האחריות המשותפת על היחד ועל הלימוד המשותף, שאלתי אותו האם הוא מוכן לעשות אתי עסקה כזאת – להקים בית ספר משותף, שבו הוא יוכל ללמד את ילדיי תורה, אך גם אני אוכל ללמד את ילדיו.

הרב מוטי השיב שהוא מתנגד לבית ספר משותף, מטעמים שמפאת קוצר היריעה לא אפרט כאן. אך הוא אמר שהוא רואה במתנ"ס את מקום המפגש התרבותי המשותף. "במתנ"ס", אמר מוטי, "אני אשמח מאוד אם אתה תלמד תורה את ילדיי".

לאחר אותה שיחה, גילה את אוזני מנהל מתנ"ס מגדל, שהרב נאה דורש ונאה מקיים. בתו הקטנה השתתפה בקיץ בקייטנה המשותפת שקיים המתנ"ס לילדי מגדל, חילונים ודתיים כאחד. בנו הגדול יותר של הרב, הוא מד"ץ הפועל במשותף לצד מד"צית חילונית לאורך כל השנה ובעיקר בתקופת הקיץ.

יתכן שהחזון של בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן רחוק, אך לכל הפחות אני מציע שנשכיל לאמץ את הרעיון של הרב מוטי אלון בנוגע למתנ"ס.

****

"קשה לשתי קונכיות לשוחח שיחה של ממש. / כל אחת מטה אוזן לים שלה. / רק שולה הפנינים או סוחר העתיקות / יכול לקבוע בלי חשש: אותו ים" ("קשב", ט' כרמי).

כן, זה אותו ים. הבה נצא מהקונכיות ונתחיל לשוחח שיחה של ממש.

* "שישי בגולן"