הבלוג של אורי הייטנר

בערב "סרטים וסיפורים לשנת ה-30", סיפר אורי מ' על הפגנה בירושלים, בראשית המאבק, אליה לקח עמו את רעות (בת ה-11), ועל התמודדותו כאבא עם קריאות גנאי כלפי ראש הממשלה כמו "רבין בוגד".

על מנת שלא יווצר רושם מוטעה בקרב מי שלא היו פעילים ולא השתתפו בפעילויות המאבק ובקרב צעירים שטרם היו אז שותפים, אני רואה לנכון להאיר על האופן בו התנהל המאבק על הגולן בסיבוב הקודם, שהוא האופן בו יתנהל גם המאבק הנוכחי.

****

במאי 1990 השתתפתי בהפגנת אלפים בת"א נגד ההסכם הקואליציוני שחתם ראש הממשלה יצחק שמיר עם יהדות התורה; הסכם שהיתה בו כניעה לתביעות מרחיקות לכת של החרדים. בתום צעידה ברחובות ת"א נערכה עצרת ברחבת מוזיאון ת"א, שם נשמעו הנאומים מפי מוקי צור, אברהם בורג, אמנון רובינשטיין, יאיר צבן ואחרים.

סמוך לבמה עמדה קבוצה של צעירים, שקראה קריאות שגרמו לי לרצות לקבור את עצמי, על עצם היותי נוכח במקום; קריאות נוראיות כמו "דרוס כל דוס". כמה אנשים היו בין הצועקים? מן הסתם כמה עשרות. קומץ פרחחים, אליהם הצטרפו מפגינים קלי דעת.

אין לי ספק שמארגני ההפגנה, הנואמים על הבמה ורובו המכריע של הציבור המפגין סלדו מן הקריאות הללו. מה הם יכלו לעשות נגד הצועקים? האם המארגנים נושאים באחריות לכל הצעקות הנשמעות בקהל?

חודשיים קודם לכן, השתתפתי בהפגנה בגן הוורדים בירושלים, של התנועה לשינוי שיטת הממשל. היה זה בעיצומו של "התרגיל המסריח", השפל הנמוך ביותר אליו הגיעה הפוליטיקה הישראלית מעודה. גם בהפגנה זו נשאו דברים אנשים מכובדים ורציניים, והיתה אף הופעה של מאיר אריאל. בתוך הקהל נשמעו צעקות פשיסטיות ממש ואמירות כמו "עד שלא נשרוף את הכנסת על כל הפוליטיקאים המושחתים שבה לא יהיה פה סדר" וכד'.

אני מזכיר את שתי הדוגמאות הללו כדי להסביר את המורכבות בהפגנות. קשה לשלוט על קהל נסער, קשה להתמודד עם גורמים קיצוניים התופסים טרמפ על הפגנה, קשה לתת מענה לפרובוקטורים המושתלים בתוך הפגנה כדי לעורר מהומות ולהבאיש את ריחה.

דווקא מתוך הבנת הקושי, ניתן להעריך את ההישג הגדול של ועד יישובי הגולן, שהצליח להקהיל קהלים ולערוך הפגנות המוניות שכמעט לא נשמעו בהן אמירות מסוג זה.

****

בראשית המאבק, בקיץ 92', קיים הוועד את אחת ההפגנות הראשונות מול הכנסת, בהשתתפות רבים מתושבי הגולן ובהם בני נוער רבים. שבועות ספורים קודם לכן ביקר רבין בגולן והתחייב לשמור על הגולן. "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן", הוא הצהיר בפני רבבת חוגגי 25 שנה להתיישבות בגולן, והוסיף: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". רוב תושבי הגולן בחרו בו כעבור פחות משבועיים.

כאשר מיד לאחר עלותו לשלטון פעל בניגוד מוחלט להתחייבות זאת, חשנו נבגדים. להפגנה בירושלים הצטרפו צעירים ירושלמיים והחלו בקריאות פרובוקטיביות כמו "רבין בוגד". אליהם הצטרפו בני נוער מן הגולן. בסיכום ההפגנה שערכנו בוועד, ראינו בחומרה תופעה זאת, וגמרנו אומר לשים לה קץ. נקטנו בדרכים חינוכיות, כמו שיחות עם הנוער, וגם בצעדים ארגוניים כמו פיזור סדרנים רבים בכל הפגנה שהורידו שלטים פרובוקטיביים והשתיקו קוראי קריאות גנאי. ואכן, הצלחנו. כמעט ולא היו בהפגנותינו תופעות כאלו. לעתים, בעיקר בהפגנות בירושלים, הצליח קומץ קטן לקרוא כמה קריאות כאלו, אך לא הצליח להכתים את המאבק.

כך היה גם בהפגנה עליה סיפר אורי. ההפגנה הזאת התקיימה בירושלים ב-23.2.93. הייתי בין מארגניה, דיבררתי אותה ונאמתי בה. אני זוכר אותה היטב, אולי בשל העובדה שקדחתי מחום גבוה באותו ערב.

ההפגנה נערכה בקריית הממשלה, בהשתתפות אלפי אנשים, רבים מהם תושבי הגולן, לצד מפגינים מירושלים והסביבה. כמו במרבית הפגנותינו, פוליטיקאים לא נאמו בה, אלא אנשים מן הגולן ומנהיגי ציבור שאינם חלק פעיל במערכת הפוליטית. בתום העצרת, הקפנו את הקריה במצעד לפידים. היה זה מפגן כוח יפה, מרשים ופוטוגני מאוד מבחינה תקשורתית.

כמו בכל הפגנה גדולה, כוחות משטרה רבים, כולל פרשים על סוסים, היו במקום, אך כמו בכל הפגנותינו לא היה בהם צורך. ההפגנה היתה מסודרת ומאופקת, כמו המאבק שלנו כולו. נכון, פה ושם נשמעו קולות שלא היה ראוי שישמעו, אך זו לא היתה רוח ההפגנה. להיפך.

****

מאבקים רבים ידעה מדינת ישראל – של שמאל ושל ימין, בנושאים מדיניים, חברתיים ודתיים, סכסוכי עבודה ועוד. אני יכול לקבוע באחריות מלאה, שלא היה מעולם מאבק הגון, נקי ומכובד כמו מאבקנו.

לשם השוואה, ניתן להזכיר את חסימות הכבישים בהפגנות המורים בשביתתם אשתקד. אנו, שלא נאבקנו על שכר אלא על עצם הקיום, נמנענו מכך. בעיניי, חסימת כבישים היא צעד לגיטימי בהפגנות; כך מקובל בעולם כולו וגם בישראל. אך אנו נמנענו מכך.

אנו הקפדנו במאבקנו על קווים אדומים – שמירה על החוק והימנעות מאלימות פיזית ומילולית.

הסיבה לכך שאופן מאבקנו היה כזה, היתה משולשת. ראשית, כי אנו מאמינים שכך ראוי להיאבק. אנו אזרחי ישראל, הנאבקים על ריבונותה של המדינה נגד ממשלות המתנקשות בריבונות, אנו אחראים ומחוייבים למדינה ומנהלים מאבק אחראי שלא יפגע בחברה הישראלית. שנית, ידענו שמרבית הציבור בגולן אינו רוצה מאבק מסוג אחר, ושמאבק אלים ישבור את האחדות בגולן, שבה ראינו ערך מרכזי במאבק ותנאי להצלחתו. שלישית, ידענו שזו אסטרטגיה מנצחת.

האסטרטגיה שלנו התבססה על הבנה שהציבור הישראלי מורכב מאלה שבכל מקרה יתמכו בנו, מאלה שבכל מקרה יתנגדו לנו ומאלה שמתלבטים. לצורך הנוחות התייחסנו לכך כאל שלושה שלישים שווים. החלטנו למקד את מאבקנו בשליש המתלבט, שהוא הציבור שיכריע את הכף.

ידענו שמאבק קיצוני ומתלהם ירחיק את הציבור הזה מעלינו. לגיטימי לחסום כבישים במאבק קיומי, אך ידענו שבכך אנו עלולים לאבד את האזרחים שיעמדו שעות בפקקים.

קל יותר לנהל מאבק קיצוני, ולהביא לידי ביטוי אוטנטי את הזעם שלנו. אבל ידענו שכדי לנצח עלינו לנהל מאבק חכם ויצירתי. למאבק הזה רתמנו את הציבור הישראלי. לכן, מאות אלפי אזרחים הדביקו את הסטיקרים שלנו על מכוניותיהם, תלו שלטים על מרפסותיהם, רבע מיליון איש עלו להזדהות איתנו בשביתת הרעב בגמלא, מאות אלפים פקדו את כיכר רבין בגדולה בהפגנות ישראל, נגד נסיגה מהגולן. והדבר האפקטיבי ביותר – רוב אזרחי ישראל השיבו בסקרים שהם מתנגדים לנסיגה מהגולן.

המאבק הזה, בדרך הזאת, בזכות הדרך הזאת, הסתיים בניצחוננו. כך ננהג גם במאבק הנוכחי, וגם הוא יסתיים בניצחוננו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל