הבלוג של אורי הייטנר

הספד לאמא, אזכרה במלאת 20 שנים למותה

"שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי, ניגונים, מזמורים שכוחים. גרעינים; גרעינים נשאם לבבי - עתה הם עולים וצומחים". כמו בשיר זה, של פניה ברגשטיין, כך גם אני מרבה לחשוב היום, כאדם בוגר, כאבא, כאיש חינוך, על אותם ניגונים שאמא שתלה בי בילדותי ובנעוריי, ועתה הם עולים וצומחים. יש זרע שנזרע בשיחה. יש זרע שנזרע בזיכרון או תמונה. יש זרע שנזרע במעשה, בדוגמה אישית. והיום, הם עולים וצומחים.

ברצוני להזכיר שלושה ניגונים כאלה, שקלטתי אותם כילד, הבנתי מהם את אשר הבנתי, והם משמשים כמוטו בחיי, היום כאדם בוגר.

בהיותי ילד קטן, בגן, הייתי חבר של אריק, השכן. אמא, עודדה מאוד את החברות הזו. אריק ביקר בביתי. אני הלכתי לאריק. שיחקנו הרבה, בבית ובגן. כאשר עליתי לכיתה א´, אריק, משום מה, לא עלה איתנו. הוא הלך לבית ספר אחר, בתל-אביב. תלבושתו האחידה היתה שונה. לא לגמרי הבנתי מה הסיבה לכך. כיוון שלא למדנו יחד, התרחקנו לאט לאט. רק מאוחר יותר הבנתי - אריק הוא ילד שונה. ילד מפגר.

גם היום, 40 שנים אחרי, כאשר המודעות לבעלי הצרכים המיוחדים, לשונים, לאחרים, לחריגים - הרבה יותר גדולה, לא הרבה אמהות תעודדנה את ילדיהם להתיידד עם ילד מפגר. רבים ההורים שישתדלו להרחיק את ילדיהם מפני אותו ילד, כאילו מדובר בחולה במחלה מדבקת. לא כל שכן אז, כאשר המודעות היתה הרבה יותר נמוכה והסטיגמות - הרבה יותר נפוצות. היום, כמנהל מתנ"ס, אני עוסק בנושא הזה, של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כולל ילדים מפגרים, ובעיקר בניסיון לשלב אותם בקהילה, ככל הניתן. אין ספק שזיכרון ילדות זה, והמופת הזה של אמא, הוא זרע שניטע בי אז, והוא עולה וצומח היום.

הניגון השני, הוא אירוע שנחרט בזכרוני, מפסח 1970, לפני למעלה מ-38 שנים. סיימנו חופשה בלתי נשכחת, בת 5 ימים בים המלח, באכסניית הנוער במצפה זוהר. בדרכנו חזרה, בעליות הקשות של סדום, עם הסימקה 1000 הטרנטה שלנו, המנוע התחמם ואנו עצרנו בצד הדרך. באותם ימים, כמעט ולא עבר כלי רכב בכביש הזה. אחרי שעה ארוכה, עבר סוף סוף רכב אחד. נהגו אפילו לא עצר להציע עזרה, להתעניין, ועורר אצלנו כעס רב. המנוע הצטנן והמשכנו לנסוע. כעבור סיבוב או שניים, שוב פגשנו את אותו הרכב, הפעם הוא תקוע ונוסעיו, עומדים בצד הדרך. כמובן מאליו, אבא עצר את הרכב, על מנת לרדת ולהושיט עזרה. אמא מיד לחשה לו - "אל תגיד כלום ואל תרמוז אפילו שהוא לא עצר לנו". וכך היה. כל כך אופייני לענווה של אמא. הנה, עוד ניגון שצרב את תודעתי, מופת שאני משתדל ללכת לאורו.

הניגון השלישי, הוא מהמעבר שלנו בקיץ 1972, ל"בית החדש", הבית בו אבא מתגורר עד היום. אבא היה בוועד הבית. אמא לקחה על עצמה את הגינה ועיצבה גינה לתפארת. איכשהו, הבית המשותף הפך במהרה לקהילה, כמעט לקיבוץ... אך היתה בעיה - חבורה של בני נוער, בגיל מרד הנעורים, שנהגה בוונדליזם ובחוסר התחשבות, הרעישה בשעות המנוחה, פגעה ברכוש. אף אחד לא ידע איך להתמודד עימם. לאמא היה רעיון. היא זיהתה שאלי אלקלעי הוא מנהיג החבורה. היא הציעה לבחור בו לוועד הבית. כך היה, ומאותו יום, לא זו בלבד שהוונדליזם נפסק - אותה חבורה היתה לחבורה חיובית ביותר. בתוך ימים המקלט הפך למועדון נוער, עם שולחן פינג - פונג. אין ספק שאמא היתה מחנכת דגולה. אמא היתה אז צעירה בכעשר שנים מגילי היום. היום, כאיש חינוך, הזרע הזה עולה וצומח בי; אני מנסה ללכת לאור המופת החינוכי הזה, של אמונה בצד הטוב של הנער, אם רק יודעים לגלות אותו ולטפח אותו, ושל הבנה בחשיבות של טיפוח מנהיגות חיובית בקרב הנוער.

אלו שלוש דוגמאות בלבד, וניתן למצוא עוד רבות אחרות. אך הדוגמאות הללו מאירות את דמותה של אמא, ומשמשות לי כצוואה לחיים.