הבלוג של אורי הייטנר

הוועדה למינוי שופטים, שהתכנסה השבוע למינוי שופטים לביהמ"ש העליון, התפזרה בלי להחליט, לאחר ששלושת השופטים החברים בוועדה טענו, על סמך פסק דין של השופטת איילה פרוקציה, שבתקופה של ממשלת מעבר אין מנדט לוועדה, שבראשה עומד שר המשפטים, לקבל החלטה כזאת.

כיצד היה פוסק בית המשפט העליון, אילו הוגשה לפתחו עתירה נגד קיום המו"מ המדיני עם הפלשתינאים ועם סוריה בידי ממשלת המעבר?

איני חסיד של התערבות בית המשפט בנושאים פוליטיים, ולא הייתי רוצה שבג"ץ יחליף בנושא זה, כבנושאים אחרים, את השכל הישר. אולם מאחר וראש ממשלת המעבר מרשה לעצמו לפעול בניגוד לשכל הישר, בניגוד להגינות הציבורית, ומנסה בדמדומי שלטונו לנהל "עסקים כרגיל", תוך ניסיון לכבול את ידי הממשלה הבאה בהתחייבויות מדיניות מרחיקות לכת, ראוי היה לבחון גם את הלגיטימיות המשפטית של התנהלותו.

בעניין זה, פסיקתה של פרוקציה והווטו של השופטים בוועדה למינוי שופטים, מהווים אמירה ברורה וחד משמעית, בהיקש של קל וחומר. אם בתקופת ממשלת מעבר, ועדה שרק מקצת מחבריה מייצגים את הממשלה, אינה יכולה לבחור שופטים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שממשלה כזו אינה רשאית להוביל תהליך מדיני.

לגיטימיות התנהלותו המדינית של אולמרט מפוקפקת בלאו הכי. אולמרט רץ לבחירות בראש מפלגת מרכז, והציג עצמו כמרכז – כמי שמצוי בין עמדות הליכוד לעמדות מפלגת העבודה. הוא לא ביקש ובוודאי לא קיבל מנדט לעקוף את מרצ משמאל; לנהל מו"מ על חלוקת ירושלים, על נסיגה מבקעת הירדן, על נסיגה מ-98% מיו"ש, על נסיגה משטחים בנגב ("חילופי שטחים" בשפה מכובסת), על נסיגה מהגולן, על ויתורים בסוגיית טענת "זכות" השיבה. 

בוודאי ובוודאי שאין לו מנדט לעשות זאת כראש ממשלת מעבר, ובפרט לנוכח הנסיבות להפיכת ממשלתו לממשלת מעבר – אובדן מוחלט של האמון הציבורי, בשל שחיתותו. מאין עזות המצח שלו, לצפצף כך על הציבור ועל הנורמות הציבוריות?

אולמרט הוא ראש הממשלה הראשון שלא יזכר בזכות מדיניותו, מעשיו והחלטותיו, אלא בשל העובדה שנאלץ להתפטר בעקבות ריבוי חקירות פליליות נגדו. הוא מנסה לנצל את השבועות האחרונים של שלטונו, בניסיון נואש להוביל מהלך מדיני, שבעטיו יכנס להיסטוריה בזכות מעשיו המדיניים, שנויים במחלוקת ככל שיהיו. הרצון הזה הוא טבעי ומובן, אך טובת המדינה קודמת לאינטרס האישי של אולמרט, ובמקרה זה – טובת המדינה מנוגדת לאינטרס האישי של רוה"מ.

הפוליטיקה הישראלית התמודדה עם דילמה דומה לפני שמונה שנים, בשלהי כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה. בהיותו ראש ממשלת מעבר, על סף הבחירות בהן הובס, הוא ביצע ניסיון נואש להגיע להסדר עם הפלשתינאים. גם אז היתה זו עזות מצח מגלומנית – ניסיון של אדם אחד לקבוע את גבולות הקבע של מדינת ישראל, להכריע במחלוקת העמוקה, הקשה והכואבת ביותר בחברה הישראלית, שבוע ימים לפני בחירות שתוצאתן היתה ידועה וברורה לכל, ובכך לכבול את ידי הממשלה שתוקם לאחר הבחירות. ברק הורה לאנשיו להסכים לכל ויתור, העיקר לחזור בכל מחיר עם "הישג", עם הסכם. אגב, אפילו הניסיון הזה, תחת אש וטרור, כשל. אפילו ויתוריו המפליגים של ברק לא סיפקו את תיאבון הפלשתינאים, ומוחמד דחלן הגדיר את הוויתורים הללו "חרטה ברטה".

גם אז, כהיום, לא היתה לברק כל סמכות מוסרית לבצע את זממו. ומה באשר לסמכות המשפטית? מי שהיה באותם ימים היועץ המשפטי לממשלה, היום שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, כתב לברק מכתב בו הבהיר לו שעליו להמנע מניהול התהליך הזה סמוך לבחירות. ברק, כדרכו, צפצף על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה.

מי שניהל מטעמו של ברק את המו"מ בטאבה, שבוע לפני הבחירות, היה יוסי ביילין. כאשר העלו בפניו את שאלת הלגיטימיות של מעשהו, הוא השיב שתפקידה של ממשלה למשול, ומשימתה המרכזית היא עשיית שלום, ויש לה סמכות לעשות זאת עד הרגע האחרון. והנה, בראשית השבוע, אותו ביילין הקדים את השופטים בהצהרה שאין מנדט לוועדה למינוי שופטים לקבל החלטה, בעת כהונת ממשלת מעבר.

ממשלת מעבר מוסמכת לנהל את המדינה, אך הסמכות הזאת מוגבלת – אין היא יכולה להוביל מהלכים אסטרטגיים ארוכי טווח, שישפיעו על עתידה של מדינת ישראל. לכן, למשל, אני סבור שאין מקום לדיון, במצב הפוליטי הנוכחי, בהצעות הרפורמה של פרידמן, אף שעם רובן אני מסכים. בחירת שופטים אינה החלטה אסטרטגית מסוג זה, ואין היא החלטה ממשלתית, לכן אני סבור שנכון היה לבחור את השופטים, בפרט לנוכח המחסור בשופטים, הגורם לעינוי דין לאזרחים הנדרשים לסעד משפטי. עמדת השופטים בנדון מדיפה ריח לא נעים, של היתלות בעילה משפטית כדי למנוע בחירת מועמדים שאינם רצויים בעיניהם.

אולם אם אפילו החלטה על בחירת שופטים אינה לגיטימית בתקופה כזו, לא כל שכן ניהול מו"מ מדיני. הגיעה השעה לעצור את דהירתו המסוכנת של אולמרט.

הפורטל לצדק חברתי - bsh