הבלוג של אורי הייטנר

בשנת 1984, השתתפתי כחניך בסמינר לגרעינים בשל"ת אמצעי, במרכז ההדרכה של התק"ם באפעל. באותה תקופה, מרכז ההדרכה היה בהגמוניה של קבוצה יונית קיצונית בתק"ם, רחוקה ת"ק פרסה מהעמדות שהיו מקובלות בתק"ם ובמפלגת העבודה. ארבעת ימי הסמינר, הוקדשו לשטיפת מוח של אותה קבוצה. אני הייתי אגוז קשה, ובמשך כל ימי הסמינר נאבקתי במגמת המנחים. במפגש הסיכום קבלתי על החד צדדיות ועל חוסר האיזון. מיד השיב לי אחד מראשי מרכז ההדרכה: "למה, אנחנו דווקא מאוד מאוזנים. עובדה, לפני כמה שבועות ארחנו כאן את הרב כהנא"...

כמובן שהזמנתו של כהנא אינה ביטוי לאיזון ואף לא לפתיחות, אלא זו מניפולציה. מטרתה היא לומר – יש המסר שלנו, ויש מסר אחר. המסר האחר הוא ... כהנא. כלומר, מי שאינו אנחנו, הוא כהנא. מי שאינו כמונו, הוא פשיסט מטורף (אגב, בשיחה שקיימתי במהלך אותו סמינר עם  מוטקה יחזקאלי ז"ל שניהל את מרכז ההדרכה הוא טען שטבנקין היה פשיסט...).

כפי שהזמנת כהנא למרכז ההדרכה לא היתה באמת מתן במה לעמדה אחרת כדי לקיים הידברות, כך גם מפגשי ההידברות שאגף המשימות יוזם עם אנשי יצהר. אני מאמין גדול בהידברות בין חילונים ודתיים, בין בעלי השקפות פוליטיות שונות; אני רואה בקרע בין חילונים ודתיים אחת הרעות החולות הקשות ביותר של החברה הישראלית. ודווקא בשל כך, אני רואה במפגשים הללו – הידברות עקרה, שאינה יכולה להוביל לשום מקום חיובי.

יצהר הוא היישוב הקיצוני ביותר והוא רחוק מאוד מדרך המלך של הציונות הדתית ושל מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. יצהר הוא הבסיס של נוער הגבעות, הפורק כל עול לאומי והנלחם במנהיגות השקולה והמתונה של מועצת יש"ע (ולא בכדי אני משתמש בביטוי "נלחם", כיוון שאין המדובר בויכוח דמוקרטי אלא בהסתה ואלימות מילולית ולעתים אף פיסית).

הידברות אמיתית, כפי שאני רואה אותה, נועדה לברר מחלוקות אך גם למצוא את המשותף, לגבש הסכמות, ליצור סינרגיה. אין זו הצגה של צעקות מצד הקיצונים ביותר בכל צד, שאינה יכולה להניב כל פירות. מפגשי ההידברות של מוקי צור והרב יואל בן נון, למשל, הם דוגמה להידברות קונסטרוקטיבית, או ההידברות בין פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן. לאורך השנים הייתי שותף למפגשי הידברות קונסטרוקטיביים רבים, שלעתים היו בהם מחלוקות לא קלות, אך המוטיבציה היתה להגיע לתכלית משותפת. למפגשים עם אנשי יצהר לא יכולה להיות תכלית. הידברות כזאת יכולה להיות אפקטיבית, אם היא נעשית כהמשך להידברות ממושכת ועמוקה עם הדרך המרכזית בציונות הדתית וכהרחבה שלה בהוספת הגורמים הקיצוניים יותר. הקפיצה מעל הגשר והוויתור עליו, היא מעשה חסר תכלית.

יתכן שמטרת ההידברות, מבחינת אגף המשימות, דומה להזמנת כהנא למרכז ההדרכה, כלומר ניסיון להציג את האחר כפנאט קיצוני ולהבאיש את ריחו, כדי לחזק את "המחנה שלנו". אני חושד יותר, שהפניה דווקא ליצהר, כמו המפגשים עם נוער הגבעות ברפסודיה לפני שנים אחדות, היא בעיקר גימיק תקשורתי. ואכן, בפגישה עם נוער הגבעות יש יותר דם, היא יותר "אדם נשך כלב" ולכן היא מצטלמת טוב יותר. אך אם רוצים בהידברות אמת כדי לחזק את הלכידות הלאומית וליצור הסכמות, לא זו הדרך.

בפאנלים שאני מארגן, אני נמנע מהגימיק של הזמנת שולה וגאולה שתמרוטנה זו את שערותיה של זו להנאת הקהל. אני יודע שאין בירור אמיתי ברב שיח בין ביילין לפייגלין. בין הקצוות אין הידברות אלא התגוששות. למי נחוצים קרבות הגלדיאטורים האלה?

* "הקיבוץ"