הבלוג של אורי הייטנר

במהלך סוף השבוע, העלה התיאטרון הקהילתי של מתנ"ס הגולן, בהדרכת אפרת נתניאל, בו אני משתתף כשחקן, את ההצגה "אוי ארצי מולדתי", בתום העונה הרביעית של פעילות קבוצת התיאטרון. היה זה מעין מסע של הקהל בתערוכה אודות הישראליות. הקהל עבר בין חדרים ומבנים ובחוץ, צפה במוצגים שונים ובעיקר בסצנות, הלקוחות מתוך מחזות ישראליים, העוסקים באופן זה או אחר בישראליות. הקהל התחלק לשתי קבוצות, כך שבכל הצגה הצגנו את מרבית הסצנות פעמיים, פעם לכל קבוצה.

אני גילמתי דמויות רבות, ובהן חוקר שב"כ, פקיד מס הכנסה, בן יחיד שזייף את חתימת אמו ניצולת השואה כדי להתנדב לצנחנים ועוד. אחת הסצנות, אותה הצגתי בעצמי, היתה שאול שקלי ויאשה שקולניקוב.

שאול שקלי הוא דמות מתוך המופעים של שלמה בראבא, זה למעלה מ-25 שנים. זו דמות של עולה מצפון אפריקה בשנות החמישים. בראשית שנות ה-90, בערב שנערך בקיבוץ אורטל בראשית העליה הגדולה מבריה"מ לשעבר, הצגתי עיבוד שלי לדמות – עיצבתי את בן דמותו הרוסי, יאשה שקולניקוב, כששניהם מתחרים ביניהם מי סבל יותר בקליטה, ואני גילמתי את שתי הדמויות.

בהצגה "אוי ארצי מולדתי" שבתי לשתי הדמויות. המעבר מדמות לדמות היתה שינוי מקום, צורת עמידה, מימיקה, קול ובעיקר מבטא – רוסי כבד מאוד של יאשה ומרוקאי כבד של שאול.

להלן הסצנה:

יאשה: מה עבר עלינו שבאנו בשנת 1990 בארץ שלנו. שמו אותנו בקרוואן ארבע משפחות. אנחנו אמרנו יובטפויומט. הולך במשרד שיכון. אין דירה. הולך בלשכה עבודה. אין עבודה. הולך ברבנות. אומר: תוכיח שסבתא של סבתא היה יהודי. אז אני אומר יובטפויומט. וסבלנו.

שאול: זה סבלנו? זה סבלנו אתה לא מתבייש? מה זה? אתה והאישה שלך, ילד ופודל. זה סבלנו? מה עבר עלינו, שבאנו בשנת 50 לארץ שלנו שמו אותנו במעברה באוהל. עם כל  הז'וקים ושפשים.. באו מהסוכנות לרסס, ריססו ריססו. השפשים אפילו לא ידעו שריססו. לא, זה שאז עוד לא ידעו איך מהפליץ בא הריח. וסבלנו. ולא ידענו מה קודם לגרד או לישון או לישון או לגרד. אז אתה אומר לי סבלנו? אתה לא מתבייש?

יאשה: סבלנו! אנחנו באים בלשכה עבודה. רוצים רבותא, קצת עבודה. אני אומר: אני, יאשה שקולניקוב יש רופא כירורג. אישה שלי, גרושקה, היא מהנדס אלקטרוניקה. ובן שלי קטן, לאוניד, בן 11 פרופ' בכימיה. כימיה: מסה מולרית מולקולרית. אז אניו אומר: רוצה עבודה במקצוע. אז היה שם בלשכה עבודה אחד קוראים אותו אביגדור. אז אביגדור אמר: עבודה יש. במקצוע. (אוחז במטאטא ומתחיל לטאטא). מאז אני עובד במקצוע. לא מקצוע שלי אבל עובד במקצוע. וסבלנו.

שאול: זה סבלנו? שבאנו אצל אביגדור מהסעד הוא נתן לנו קיוסק. אבל מה? בשכונה של פרסים. ופרסי. מה אני אגיד לך, תהרוג אותו, הוא אפילו לא יקנה אפילו כוס מים. אפילו עוגה הוא יבשל לעצמו וימכור לעצמו, ויאכל בעצמו ואפילו את העודף הוא יקח לעצמו גם... והיתה לנו פשיטת רגל גדולה מאוד. וסבלנו. אבל מה? היה לנו רצון חזק לעזור למדינתנו. ואם יש רצון מספיק חזק אז אפילו מה שאי... גם. אבל אם אין זה הרצון החזק אז אפילו גפרור כבד גם אפילו שקל... אז אני אומר תודה לאל שיש מדינת ישראל שלנו וצה"ל שלנו וחיילים שלנו.

יאשה: ואני אומר ספסיבה שבאנו בא"י שלנו. פה אין קג"ב! פה אנקוודה!  פה יש רק צה"ל שלנו. ואני אומר ברוו ישראל חרשו מדינת ישראל. זה צה"ל - למשל באנטבה. שהתחטפו אותם באייר פרנס. כל האומות העולם לא יכלו להציל אותם. הם אמרו זה האידי אמין הוא לא בנאם הוא קרוקודיל. הוא אוכל אנשים גם. אצלו במקרר ... בני אדם. ומי בסוף הציל אותם? צה"ל שלנו חיילים שלנו. אז אני אומר ספסיבה לאל.

שאול:  איך הגיעו? אני אומר לך זה עד היום! זה מפל הפיס! דוד המלך ומכבים גם! איך שבאו ככה מסביב עם יהורם גאון וצ'רלס ברונסון. האחד התחפש לכושי והשני התחפש לאוטו. אמרו: מה חלמנו חלום שהכושי דיבר עברית? איך הגיעו?!?!

יאשה: איך הגיעו? זה עד היום. אז אני כתבתי שיר בשביל חיילים שלנו: סלבה בוגו, סלבה בוגו, אונס יסט, סטרנה יזראל.

שאול: תודה לאל תודה לאל שיש לנו כזאת מדינת ישראל. האויבים סביבנו הם רצו להשמידנו. ניצלנו מכף כל אויבינו. הגענו לארץ שלנו. תודה לאל תודה לאל.