הבלוג של אורי הייטנר

בראשית המאבק על הגולן, תחילת שנות התשעים, המשיבון בטלפון שלי השיב לכל מי שהתקשר אליי, בקולה של קורין אלאל שרה את "אין לי ארץ אחרת". מתוך השיר בקעה ברכת "שלום עם הגולן" בקולי. שירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת" היה למעין המנון במאבקנו, כשהוא העביר שני מסרים. האחד – הדבקות בגולן כחלק מארץ ישראל וממדינת ישראל ממנו לא נזוז. השני – הדבקות שלנו במדינה, חרף הזעם שלנו על מנהיגותה המנסה לעקור אותנו מבתינו ולהחריב את מפעל חיינו; "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה / לא אוותר לה / אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתפקח את עיניה".

ספק רב אם אהוד מנור תמך במאבקנו על הגולן (לא ידוע לי על התבטאות שלו בנדון), אולם הוא עצמו סיפר לא פעם שגורמים פוליטיים שעמדתם רחוקה משלו אימצו את השיר הזה. בהתחלה היה לו קשה עם זה, אך עם הזמן הוא הבין שהשיר מבטא כל מי שנאמן לארץ ולמדינה, גם כשהוא כועס עליה ומאוכזב ממנה.

אהוד מנור כתב את השיר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, לה הוא התנגד מאוד. אני מזהה בשיר מסר דו כיווני. האחד, מחאה כלפי המלחמה. השני, התנגדות לרוח שהיתה פופולארית באותם ימים, של התנתקות מן המדינה בשל ההתנגדות למלחמה; סרבנות, ראש קטן בצבא, דיבורים בסגנון המשפט שהיה מאוד מקובל באותן שנים: "אם שרון יהיה פעם ראש ממשלה אני ארד מהארץ" וכו'. המסר שלו אמר שבכל מקרה ובכל מחיר – זו ארצנו, זו מדינתנו, אין לנו אחרת ומכאן אנו לא זזים. אם יש לנו ביקורת, לא נברח אלא נאבק על דמות המדינה.

****

את הצגת התיאטרון הקהילתי "אוי ארצי מולדתי" סיימנו בשיר "אין לי ארץ אחרת". המסר של השיר הזה, היה המסר המרכזי של ההצגה, שהיו בה מסרים רבים של ביקורת על המדינה ועל החברה הישראלית.

עם חלק מן המסרים הללו היה לי קושי אידאולוגי לא קטן. כוונתי לכמה טקסטים "אנטי מיליטריסטים", כמעט פצפיסטים.

בשנות ה-70 וה-80 המסרים הללו היו מחאה לגיטימית של מי שהלכו נגד הזרם והיו אופוזיציה לקונסנזוס הלאומי. היום המחאה הזאת לגמרי פאסה. ב-15 השנים האחרונות הדרך של בעלי המסרים הללו היתה לדרכה של מדינת ישראל. הדרך הזאת נוסתה באוסלו, בקמפ-דיוויד, בהתנתקות ובמו"מ של אולמרט ועלתה לנו באלפי הרוגים. כל מי שעיניו בראשו מבין שהקונספציה הזו שגויה מעיקרה.

היום ברור לחלוטין, שהברירה שלנו אינה בין שלום למלחמה, אינה בין שלום לשטחים – היא בין מאבק לכניעה. היום ברור שהסכסוך בינינו לבין הערבים אינו על טריטוריה מסויימת, אינו על מיקומו של הגבול, אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל. רק מי שמתעקש בכוח להיות סרבן התפכחות, ממשיך לדקלם את הסיסמאות הנבובות והחלולות הללו, הרחוקות כל כך מן המציאות.

חלק מן הטקסטים בהצגה העבירו את המסר התבוסתני הזה, ואני מודה ומתוודה שלא היה לי קל עם זה.

אולם המסר המרכזי היה המסר שעמו אני שלם לחלוטין, ושהמסר של אותם טקטסים אולי אפילו העצים אותו – המסר של הצומוד, של הדבקות בארץ בכל מחיר. המסר הציוני של "אף על פי כן".

הקטע מתוך המחזה של רועי רשקס "טרומפלדור בן 123", עמו סיימנו את ההצגה, היה המסר המרכזי והחשוב, שקל מאוד לרדת לקנדה, אבל אנו נשארים "בתל חי", ומוכנים לשלם את המחיר של הבחירה הזאת – כבד ככל שיהיה, כי זה הבית שלנו, זה הבית היחיד שלנו, ובשום מקום אחר בעולם איננו מרגישים בית ולא נרגיש בית.

אין לנו ארץ אחרת!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל