הבלוג של אורי הייטנר

"אזרחיות ואזרחים נכבדים!

פונה אני אליכם בווידוי – כל חיי היו טעות אחת גדולה. כל מה שאמרתי, כל מה שעשיתי, הכל היה שגוי מן היסוד. בכל מה שאמרתי, טעיתי והטעיתי. בכל מה שעשיתי גרמתי נזק. כל מה שקידמתי – פגע במדינה. לכן אני ראוי להיות המנהיג של המדינה. אין מתאים ממני להיות ראש הממשלה".

הדברים האלה נשמעים כמו מערכון או פיליטון. זה היה מצחיק, אם לא היה מדובר בחיים שלנו. שהרי זאת תמצית המסר בראיון ראש השנה של אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות".

אילו היה אולמרט אדם ישר והגון, ואכן הגיע למסקנה שכל חייו היו טעות אחת גדולה, היה עליו להתנצל בפני הציבור, לומר שעליו לרדת סופית מן הבמה הציבורית ולהתחייב שלא להשמיע עוד את קולו, שמא שוב ייטעה ויטעה. בנאום כזה היה מודה שהדרך בה הלכה הציונות, הדרך בה הלכו הימין והשמאל הציוני, הדרך בה הלכו הליכוד ומפלגת העבודה, הדרך בה הלכו כל ממשלות ישראל היתה דרך שגויה. מי שצדקו כל השנים, היו אלה שאמרו את מה שהוא אומר היום – אורי אבנרי, רק"ח, מצפ"ן, "גוש שלום". אדרבא, היה אומר אולמרט – בחרו באורי אבנרי לראשות הממשלה, הרי הוא צדק כל השנים.

מה גורם לאדם שכל חייו דגל בדרך חיים מסויימת לעבור בקיצוניות כזאת לקצה הצד השני? איני סבור שאדם צריך לדבוק כל חייו בכל נימה מדבריו; בכל משפט שאמר אי פעם. המציאות משתנה, תפיסת המציאות של כל אחד משתנה, אדם רואה דברים חדשים או מפרש אותם אחרת. מי שדורך כל חייו במקום ואינו משנה דבר, הוא שמרן מאובן שלא יוכל לקדם דבר. אולם לאדם יש חוט שדרה, מצפן ערכי, מערכת עקרונות מסויימת, שהיא התשתית לעיצוב השקפת עולמו. על גבי אותה תשתית הוא בוחן את המציאות ומתאים עצמו אליה.

דוגמה מוחשית לכך היא יגאל אלון. אלון האמין בשלמות הארץ וחינך על ערך זה בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. מן הסתם, העריך שכמו במלחמת העצמאות, אם תהיה מלחמה ונשחרר שטחים נוספים בא"י, הם יפלו לידינו ריקים מערבים כפי שהיה במלחמת העצמאות. כאשר התברר לו במלחמת ששת הימים שהמציאות שונה, ושריבונות ישראלית על כל השטחים ששוחררו, תחייב סיפוח מיליון פלשתינאים ותסכן את צביונה היהודי של מדינת ישראל, גיבש את תכנית אלון, שמטרתה היתה לספח לישראל מקסימום שטחי א"י ומינימום פלשתינאים. לוז תכניתו היתה הפרדה בין אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית עליהם נאלץ לוותר, לשטחים שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאים צפופה, אותם יש לספח וליישב.

לגבי אולמרט ניצבות שתי שאלות. האחת, מה נשתנה? מה גרם לו פתאום לשנות את דעותיו? השניה, למה שינה אותן מן הקצה אל הקצה?

כל הסיבות לנסיגה מחלק מן השטחים או מכולם היו ידועות 40 שנה. מאז מלחמת ששת הימים היתה ידועה הבעיה הדמוגרפית, והיה ברור שיהיה קשה מאוד להגיע לשלום ללא נסיגה. שום דבר חדש לא התגלה בשלוש השנים האחרונות, שצריך היה לגרום לאולמרט לשנות את השקפת עולמו. מצד שני, קרו בהחלט כמה דברים, שעשויים היו לחזק את עמדותיו המקוריות ולגרום ליריביו האידאולוגיים לשנות את גישתם, ויש שעשו את השינוי הזה (כמו בוגי יעלון, עמו מתנגח אולמרט בראיון). התוצאות של הסכם אוסלו, של פסגת קמפ-דיוויד ושל ההתנתקות, הוכיחו שהסכסוך עם הפלשתינאים אינו על שטח זה או אחר או על מיקומו של קו הגבול, אלא על זכות הקיום של מדינת ישראל. המציאות ב-15 השנים האחרונות הוכיחה שהוויתורים לא קידמו את השלום אלא הגבירו את הטרור וגרמו לשפיכות דמים שלא היתה כמותה קודם לכן.

מה גרם לאולמרט, דווקא לאור העובדות הללו, לשנות את עמדתו? חידה.

אך מה שמטריד יותר, הוא מה גרם לכך שהשינוי היה כל כך חד, כל כך דרמטי, מן הקצה אל הקצה. אני קורה לכך תסמונת המומר. בהיסטוריה היהודית מוכרים הסיפורים אודות יהודים שהמירו את דתם והיו לגרועים שבאנטישמים. אך למה ללכת רחוק? אורי זוהר הוא דוגמה לחילוני קיצוני, שברגע שחזר בתשובה היה לחרד פנאט. הוא לא יחיד, הקיצונים שבקיצונים שבחרדים הם חוזרים בתשובה. ולעומת זאת, הקיצונים שבחילונים, האנטי דתיים להכעיס ולתיאבון, הם חרדים שיצאו בשאלה. כחבר קיבוץ אני מכיר לא מעט קיבוצניקים ש"התפכחו" מהחלומות על צדק חברתי ושוויון, ואימצו באחת השקפת עולם קפיטליסטית קיצונית ביותר של דרוויניזם חברתי.

איך אפשר להסביר זאת?

אדם מאמין בדת מסויימת. הספק כירסם בו עד שעורערה אמונתו. אזור הספק, ההתלבטות, התהיות והשאלות הוא קשה. קל יותר בחיקה החם של האמת המוחלטת. וכך, אותו אדם מאמץ דת חדשה, והולך איתה עד הסוף, עד הקצה של הקצה של הקצה. זה מה שקרה, כנראה, לאולמרט.

אך זה לא הכל. אדם שהצטרף, זה מקרוב בא, לדת חדשה, לאידאולוגיה החדשה, הוא חשוד נצחי. אם כך הוא עבר משם לכאן, הוא עלול מחר לעשות את הדרך חזרה, מכאן לשם. לא בכדי, חוזרים בתשובה אינם שידוך רצוי בחברה החרדית. עובדה זו גורמת למי שרוצה להתקבל למיליה החדש להוכיח את עצמו, שהוא יותר אדוק מן האדוקים ביותר, יותר מסור מן המסורים ביותר, יותר קיצוני מהקיצונים ביותר, בדת החדשה שהוא אימץ. זה מה שקרה, כנראה, לאולמרט.

מה קרה לאולמרט? הסוגיה הזאת שייכת פחות לתחום האידאולוגיה ויותר לתחום הפסיכולוגיה.

אף על פי כן, ברצוני לבחון באופן רציונלי כמה מן האמירות שאמר אולמרט.

אולמרט בז לחשיבות הביטחונית של טריטוריה, בטענה שמול האיומים הנוכחיים, ובעיקרם איום הטילים, אין משמעות לשטח. האחרון שאפשר לקבל ממנו אמירה כזאת הוא אולמרט. הרי אולמרט נושא באחריות האישית העליונה לכישלון במלחמת לבנון השניה – כישלון שנבע בדיוק מהקונספציה הזאת. בראשית המלחמה חיל האוויר, במבצע מוצלח מאוד, השמיד את ארסנל הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה. עובדה זו לא הכריעה את המלחמה, שארכה 33 ימים, כיוון שחיזבאללה שלטו בשטח הסמוך לגבול. שליטה זו איפשרה לכמה מאות או לכל היותר אלפי לוחמי חיזבאללה, חמושים בקטיושות – נשק הנחשב פרימיטיבי ומיושן למדי, לשתק במשך למעלה מחודש את כל צפונה של מדינת ישראל. הכמות האדירה של האש, מן היבשה, מן האוויר ומן הים, שצה"ל המטיר על אזורי הירי, לא הצליחה אפילו להקטין במעט את היקפו. רק במבצע יבשתי של השתלטות על השטח ניתן היה לעשות כן, ועובדה – אולמרט עצמו הגיע למסקנה הזו, אלא שהוא הגיע אליה מאוחר מידי, סמוך מידי להפסקת האש, ולכן הפעולה הקרקעית לא הניבה פירות. לא בכדי, אחת המסקנות מהמלחמה היתה הצורך לשוב ולאמן את צה"ל. האימונים הללו הם לתמרון, כלומר למלחמה קלאסית של תפיסת שטח והגנה עליו וממנו. אז על מה אולמרט מדבר? אחרי הכישלון הזה, הוא עוד מרשה לעצמו לומר: "הגנרלים שלנו (מיל') לא למדו דבר... הם עוד חיים במלחמת השחרור או במלחמת סיני. הכל הולך אצלם על טנקים ועל קרקע ועל שטחים שולטים ושטחים נשלטים ועל הגבעה הזאת ועל הגבעה ההיא. כל הדברים האלה הם חסרי ערך". לא להאמין.

כדאי לשים לב לדקויות שבדבריו של אולמרט. כאשר הוא מדבר על חוסר החשיבות של שטח, הוא אומר פעם אחר פעם ש"עוד גבעה אחת, עוד 100 מ', זה לא מה שישנה את ביטחון ישראל". ודאי שלא. אך האם הוויכוח הוא באמת על 100 מ', על גבעה אחת? נפשית, אולמרט מתחיל את התהליך עם סוריה מן הנקודה שברק סיים אותו, והוויכוח שהוא מנהל כבר אינו ויכוח על הגולן, אלא על אותם עשרות מטרים לאורך הכינרת עליהם התעקש ברק. כזכור, ברק הסכים לסגת מכל הגולן לקווי 67', אך התעקש לא למסור לסורים את החוף הצפון מזרחי של הכינרת, ודרש שליטה ישראלית על רצועה צרה לאורך הכינרת. אסד (האב) דחה את הצעת ברק. אולמרט מבהיר שהוא לא יתעקש על אותם 100 מ', כלומר הוא מתכוון לסגת מחוף הכינרת. ואם הדברים אינם ברורים דיו, הוא אומר זאת בפירוש: "כשאני מסתכל אחורה, לתקופות של ראשי הממשלה שקדמו לי, אל אריק שרון, ביבי נתניהו, אהוד ברק וגם אל רבין ז"ל, אני אומר, כל אחד מהם עשה צעד שהוביל אותנו בכיוון הנכון, אבל באיזושהי נקודת זמן, באיזשהו צומת שבו היתה דרושה הכרעה, ההכרעה לא באה. אני רוצה להוביל את מדינת ישראל אל עבר הצומת הזה, לקראת הכרעה. ללא היסוס, במלוא העוצמה וללא פחדים. אני אדם ללא פחדים". אגב, בניגוד לשאר הדוגמאות שהוא נותן, שרון לא ניהל כל מו"מ עם סוריה. אך לגבי האחרים ובעיקר לגבי ברק – ברור על איזה צומת הוא מדבר ולאיזו הכרעה הוא חותר. הוא מתכוון לנסיגה מחוף הכינרת.

אולמרט אומר בראיון שוב ושוב שברור לכל מה מחיר השלום, ולכן הוא מוכן לוותר על שטחים שכל סנטימטר בהם יקר לו וכו'. במילים אחרות – כיוון שברור שהצד השני אינו מוכן להתפשר ואנו רוצים בשלום, לא נדרוש פשרה אלא נקבל את עמדת הצד השני. אולם ידוע שהפלשתינאים אינם דורשים רק נסיגה מכל השטחים, אלא גם את "זכות" השיבה. המתונים שבמתונים שבהם, או אלה הנחשבים כמתונים, מבהירים זאת באופן חד משמעי. אם כן, הנכונות לסגת מכל השטחים לא תספק את הפלשתינאים ולא תביא לשלום עמם. אז לשם מה הוויתור הזה? אלא אם כן, כפי שהודלף לאורך המו"מ, גם בנושא הזה אולמרט התקפל. סביר להניח, שאכן, כך היה.

טענה נוספת של אולמרט, היא הבעייתיות בכך שאין לנו גבולות ברורים. העדר גבולות ברורים, יוצר מצב שבו גם בכל תחומי חיינו אין גבולות. מוזר לשמוע זאת מפיו של מי שהתנהלותו האישית והציבורית אינה בדיוק מופת להצבת גבולות. אך מעבר לכך – אולמרט שוכח שבין ישראל לסוריה יש גבול ברור. הרי הוא היה חלק מהרוב הגדול בכנסת, שקבע את הגבול בין ישראל לסוריה בהחלטה ההיסטורית על החלת הריבונות הישראלית על הגולן (14.12.81). אם כל כך חשוב לאולמרט לקבוע סוף סוף את גבולות המדינה, היה עליו לעמוד שלא יהיה עוד כל מו"מ וכל דיון על תוואי הגבול שקבעה הכנסת בין ישראל לסוריה. והנה, דווקא הוא מערער על הגבול הזה, פותח אותו לדיון מחדש, מתנקש בריבונות המדינה. אז על מה הוא מדבר?

אהוד אולמרט איבד את דרכו. בשירו "ביום מסה", תאר המשורר משה טבנקין את המקום אליו יוליכוהו רגליו של מי שאיבד את דרכו:

בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ //

מערה יער – אטום / שחללו – בלוי / שעיגולו – חתום / שעפרו – קלוי // שאין בו אבן על אבן / שאין בו ענף לקושש / שאין בו פחמי כיריים / אין בו לחם. אין אש. אין מים / שבו יש מלוא חופניים / רק אפר.

* "מקור ראשון"