אם יש דבר שקוראי "חדשות בן עזר" אינם יכולים לחשוד בי, הוא אהדה לאהוד אולמרט או תמיכה בו. נהפוך הוא, אני רואה באיש ובשלטונו קטסטרופה לאומית.
יחד עם זאת, אני רוצה ללמד סניגוריה על אולמרט, באחד הנושאים בהם הוא נשפט לחומרה בידי הציבור; במשפט פופוליסטי ובלתי הוגן. כוונתי להאשמת אולמרט בהפקרת גלעד שליט, כביכול.
אין עם בעולם הרגיש כמונו לנושא השבויים ואין מדינה הפועלת כישראל למען שבוייה. לעתים יש כישלונות, כמו במקרה רון ארד, אך ספק אם מדינה כלשהי השקיעה אי פעם בניסיון לשחרר שבוי, כפי שישראל השקיעה בניסיונות להגיע אל רון ארד, לקבל מידע על גורלו.
הכישלון הנוגע לגלעד שליט הוא בעצם נפילתו בשבי. זהו כישלון נקודתי בקרב, שאין להאשים בו את הדרג המדיני. אולם התגובה על החטיפה היתה הולמת – מכה צבאית קשה ומעצר המוני של רבים מראשי חמאס. אף שהפעולה הזאת לא הצליחה להביא לשחרורו, היה בה מסר חשוב ומרתיע של "בעל הבית יכול להשתגע".
מאז החטיפה, סוגיית שחרורו של גלעד שליט ניצבת במקום גבוה מאוד בסדר היום של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה. העובדה ששליט לא שוחרר, נעוצה בדמות האויב המחזיק בו, והאשמת ישראל בכך היא הלקאה עצמית מיותרת.
הדרך הראויה לשחרר את שליט היא בפעולה צבאית. העובדה שהדבר לא נעשה היא כישלון. יתכן שזה כישלון מודיעיני – לא ידוע היכן הוא נמצא. יתכן שזה כישלון מבצעי – לא נמצאה דרך מבצעית להצליח בפעולת חילוץ. יתכן שזה כישלון מנהיגותי – אין לקברניטים אומץ לקבל את ההחלטה. רק במקרה השלישי האשמה היא בראש הממשלה, אך מאחר ואיננו יודעים את האמת, אין טעם להפנות אצבע מאשימה.
עיקר הביקורת על אולמרט, היא על שלא עשה די כדי לשחרר את שליט בעסקת חליפין, ומכאן שלא אכפת לו מגורלו. סביב מסר זה נעשה קמפיין שלם, שביטוייו האחרונים הם סעודת השבי ההפגנתית מול ביתו בערב החג ומכתב הסופרים הקוראים לו "לשלם את המחיר".
הם אמנם לא פסקו שעליו לשלם "כל מחיר", אך זה המסר הסמוי בדבריהם. מי שאומר זאת בצורה הגלויה והבוטה ביותר, הוא העיתונאי חנוך דאום, שכמעט מידי שבוע מטיף בטורו ב"ידיעות אחרונות" לכניעה טוטאלית לכל דרישות חמאס. הנה ציטוט ממאמרו השבוע "אין מחיר גבוה": "בעיניי, המשא ומתן על שחרורו של גלעד צריך להיות בעל שני שלבים בלבד. שלב ראשון: לשמוע מחמאס מה הם רוצים. שלב שני: לתת להם את זה".
לא יאומן! משמעות הדברים היא שעל ישראל לחדול להיות מדינה, כיוון שמדינה אינה יכולה להתקיים אם היא נכנעת ללא תנאי לכל סחטנות. הרי גישה כזאת, משמעותה – עוד ועוד חטיפות, ועליית המחיר בחטיפות הבאות. למה רק שחרור אסירים? למה לא דרישות מדיניות? למשל, תמורת החטוף הבא – פירוק גדר הביטחון, תמורת האסיר שאחריו – נסיגה מבקעת הירדן וכן הלאה. למה לא?
אימוץ גישתו התבוסתנית של דאום, תביא למרחץ דמים. נכון, את שמותיהם של הישראלים שירצחו בידי המחבלים שישוחררו איננו מכירים, אך דמו של שליט אינו סמוק מדמם. יש לומר אמת – אנו נלחמים על קיומנו. במלחמה יש הרוגים, יש פצועים ויש גם שבויים. חיילים נהרגו בקרב בו נפל גלעד בשבי. מוות חמור שבי. נכון, חובתה של ישראל לפעול לשחרורו של שליט, אך לא בכל מחיר.
אין ספק שנעשו טעויות בטיפול בנושא גלעד שליט. למשל, אני סבור שכל עוד נשללים משליט זכויות השבוי והצלב האדום אינו מבקר אותו, על ישראל לאסור כל ביקורים אצל האסירים הביטחוניים בכלא (כן, ח"כ אורון יצטרך להתאפק ולא לבקר את ידידו, הרוצח הסדרתי ברגותי). אבל אף ממשלה לא תקבל את ההחלטה הזאת, כיוון שבית המשפט העליון יפסול אותה. ניתן היה להפעיל לחץ כבד יותר על חמאס, שאולי היה מביא לשחרורו. אבל הטענות על הפקרה מופרכות.
כאמור, האופציה העדיפה לשחרור שליט היא חילוץ בכוח. אם אין אופציה מעשית כזאת, אין מנוס מעסקת חילופין, וכל עיסקה כזאת טומנת בחובה סכנות ומחיר כבד. אולם איננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם כל מחיר.
בידי ישראל למעלה מעשרת אלפים מחבלים כלואים. מדוע חמאס דורש לשחרר רק עשירית ממספר זה? כיוון שהוא מבין שאין סיכוי שהדרישה תיענה. המו"מ על שחרורו של גלעד קשה, ומחייב כושר עמידה. לכן, מן הראוי שדעת הקהל תחזק את כוח העמידה של ההנהגה, ולא להיפך, כפי שקורה היום. החשש שלי הוא דווקא מפני התקפלות של אולמרט, לקראת סוף כהונתו, ונכונות לעסקה שמחירה כבד מידי ומסוכן מידי, שעלול לעלות בחיי ישראלים רבים. אם תהיה התקפלות כזאת, יותר משתהיה זאת התקפלות בפני לחץ חמאס, תהיה זו התקפלות תחת לחץ דעת הקהל הישראלית, המגלה חוסר אחריות. האשמתו של ראש הממשלה בהפקרת שליט, היא ביטוי בוטה של חוסר האחריות הזאת.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
