הבלוג של אורי הייטנר

יום הכיפורים קרב, 35 שנים ימלאו למלחמת יום הכיפורים, וכבכל שנה, מוספי העיתונים מלאים בכתבות ותחקירים על המלחמה. ובסיפור הזה יש צורך, תמיד, באיש הרע, שניתן לכוון אליו את כל החצים. ומי האיש הרע בסיפור מלחמת יום הכיפורים? לא סאדאת ואסד, התוקפנים, ששלחו את צבאותיהם לפלוש לישראל וגרמו למרחץ דמים שבו שני הצדדים איבדו אלפים רבים מבניהם. הגיבור הרע היא ראש הממשלה גולדה מאיר. בחירתה של ציפי לבני ב"קדימה" העצימה את "פסטיבל גולדה" השנתי והקנתה לו נופך אקטואלי, באזהרה ללבני, שלא נעדרת ממנה נימה סקסיסטית, לבל "תיכנס לנעלי גולדה".

המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים, הוא אחד הכישלונות הביטחוניים הקשים בתולדות המדינה. גולדה היתה ראש הממשלה, היא עמדה בראש המערכת, ולכן היא נושאת באחריות לכישלון. המחדל החל כבר בקיץ 1970, לאחר הפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה, כאשר המצרים הפרו את ההסכם והציבו לאורך תעלת סואץ סוללות טילי קרקע אוויר. ישראל הבליגה על ההפרה הבוטה. כתוצאה מכך, במלחמת יום הכיפורים איבדה ישראל את העליונות האווירית המוחלטת, אחד הנדבכים המרכזיים בתפיסת הביטחון שלה. ההבלגה הזאת החלה את ההידרדרות למחדל הקשה. גולדה מאיר שקיבלה את ההחלטה, נושאת באחריות היסטורית כבדה. אגב, יש לציין שדפוס ההבלגה על הפרות הפסקת אש בידי האויב, מאפיין את ההנהגה הישראלית עד היום. מה, בגלל איזה פיגוע התאבדות / מטח טילים / חטיפת חיילים, נחדש את האש?

המחדל הגיע לשיאו בהליכה שבי אחרי הקונספציה המודיעינית, לפיה אין פני השכנים למלחמה, גם כאשר המציאות בשטח סתרה אותה, בהימנעות מגיוס מילואים וממכה מקדימה. גולדה פעלה בנושאים אלה בניגוד לתחושותיה, על פי עצת ההנהגה הביטחונית והצבאית, אך היא עמדה בראש והיא הנושא באחריות.

המחדל הוא קשה, אך מלחמה נמדדת על פי תוצאותיה הסופיות. מלחמת יום הכיפורים היתה ניצחון גדול. לנוכח תנאי הפתיחה הקטסטרופליים, הניצחון גדול שבעתיים. מלחמה שנפתחה בהפתעה כזו, בידי כוחות עדיפים מספרית באופן משמעותי, מול צבא לא מוכן – הסתיימה בניצחון גדול. הפולש גורש מהגולן, רוב כוחות הפולש גורשו מסיני, צה"ל חצה את התעלה והגיע עד 100 ק"מ מקאהיר ועצר פחות מ-40 ק"מ מדמשק.

מלחמה זו, ולא מלחמת ששת הימים, הביאה את הערבים להכיר בכך שלא יוכלו לנצח את ישראל במלחמה כוללת, שאין בכוחם להשמיד אותה בכוח הזרוע. המוטיבציה להשמיד את ישראל אולי לא פחתה, אך היא היתה לחלום רחוק ולא מעשי. תוצאות המלחמה הביאו את סאדאת לשינוי כיוון ולחתימה על הסכם שלום עם ישראל. אמנם מובראק אינו מכבד את הסכם השלום, אך הוא בהחלט מכבד את החלק הביטחוני שבו – הפסקת האש. תוצאות המלחמה הביאו את אסד האב ואת אסד הבן להבנה שאין טעם במלחמה עם ישראל, לפחות כל עוד היא יושבת על הגולן, ומאז הגבול עם סוריה שקט. הפסקת האש בגבולותינו עם סוריה ומצרים היא תוצאה של ניצחוננו הגדול במלחמת יום הכיפורים.

מי שעמדה בראש המערכת שניהלה את המלחמה היתה גולדה מאיר. מנהיג נבחן בראש ובראשונה בשעת משבר. במשבר הקשה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר דומה היה שהכל קורס, כאשר שר הביטחון הנערץ משה דיין נשבר ודיבר במונחים אפוקליפטיים של חורבן בית שלישי, גילתה גולדה מנהיגות מופתית, כושר עמידה שאין כדוגמתו, קיבלה את ההחלטות הנכונות, האמינה בצה"ל ובמפקדיו וגיבתה אותם, הפיחה רוח קרב בצמרת צה"ל והובילה את ישראל לניצחון גדול.

על המחדל תשפוט ההיסטוריה את גולדה לכף חובה, אך במכלול השיפוט ההיסטורי של המלחמה, של כהונתה כראש הממשלה ושל הקריירה הציבורית שלה (קוצר היריעה אינו מאפשר העמקה בהישגיה הרבים בנושאים שונים), אין ספק שכף הזכות כבדה הרבה יותר. שנתיים אחרי שצה"ל הגדול לא הצליח במשך למעלה מחודש לצמצם ולו במעט את היקף ירי הקטיושות של ארגון טרור קטן במלחמה מצומצמת בדרום לבנון, מקבל הניצחון במלחמת יום הכיפורים על שני צבאות סדירים גדולים ומאומנים שהפתיעו את ישראל ופלשו אליה, מימדים גדולים הרבה יותר.

אז למה מידי שנה מתחדש הפסטיבל המעמיד את גולדה, מצביאת הניצחון, אל עמוד הקלון? הסיבה לכך היא מניפולציה פוליטית של קובעי הטעם בתקשורת הישראלית ובאקדמיה, שהעלילו על גולדה את עלילת הדם כאילו בעקשנותה החמיצה את השלום ובכך הביאה את המלחמה. מהות טענה זו, היא הכרה אפריורי בצדקת התוקפנות הערבית, הצדקה מראש של יציאת הערבים למלחמה נגד ישראל, אם ישראל לא תיכנע מראש לתביעות הערבים. גולדה הפכה לסמל של מי שלא נכנע ולכן הוא אשם במלחמה. גולדה דווקא הסכימה לנסיגה עמוקה מאוד בסיני תמורת שלום, אך סרבה לנסיגה מלאה וסרבה לנסיגה ללא שלום. אך עצם העובדה שסרבה להיכנע, הפכה אותה למשל ולשנינה כדי לאיים על כל מנהיג העומד על האינטרסים הישראלי – אם תנהג כגולדה, אתה צפוי לרצח האופי שאנו עושים לגולדה 35 שנים.

הגיעה השעה שהחברה הישראלית תבקש סליחה מגולדה, המנהיגה הגדולה; המנהיגה המושמצת.