הבלוג של אורי הייטנר

האלוהים של הדת הקפיטליסטית, הוא "היד הנעלמה". היד הנעלמה היא הכוח המבטיח שללא כל הכוונה של החברה, של הממשלה, של המדינה – בהתנהלות אוטונומית של הכלכלה, של העסקים, בסופו של דבר הכל יסתדר לטובה. השוק החופשי בנוי מפרטים שמטרתם היא מיקסום הרווח. כל אחד מושך לכיוון שלו, לצרכיו, לרווחיו, ואיכשהו הכל מסתדר, הרצון של כל פרט למקסם את הרווח גורם לצמיחה המשרתת את הכל. זאת האוטופיה הקפיטליסטית, שהצלחתה מותנית בכך שלא תהיה התערבות כלשהי של גורם ציבורי, בוודאי לא של המדינה, כיוון שכל התערבות כזאת עלולה רק לקלקל.

והנה, המשבר הכלכלי העולמי, משבר הקפיטליזם, בא דווקא כאשר הקפיטליזם היה בשיאו, כמעט בטהרתו. שום גורם ציבורי ומדיני לא ניווט את הכלכלה האוטונומית הזאת לידי משבר. היד הנעלמה כשלה, העניינים לא הסתדרו כמצופה מהם על פי החזון הקפיטליסטי. וקרש ההצלה היחיד של הכלכלה הוא... המדינה. ארצות הברית הקפיטליסטית, תחת הממשל הקפיטליסטי ביותר, משקיעה מאות מיליארדים בהצלת המשק ומדינות אירופה הולכות בעקבותיה... סוציאליזם בהתגלמותו.

כנראה שהתיאוריה הזאת לא כל כך מושלמת. היד הנעלמה נעלמת כשצריך אותה. רק המעורבות של המדינה עשויה להציל את המשק הקפיטליסטי. בתנועה הקיבוצית, המצויה בתהליך הפרטה, הקיבוצים העשירים ביותר נשארו שיתופיים. בעקבות זאת מסתובבת בקיבוצים אמירה שרק קפיטל יכול להחזיק את הסוציאליזם. כפרפרזה על משפט זה, ניתן לומר בעקבות המשבר הנוכחי, שרק סוציאליזם יכול להחזיק את הקפיטליזם.

תיאוריית היד הנעלמה פשטה את הרגל, ואולי מותר סוף סוף לחשוב עצמאית ולא לדקלם את כל הסיסמאות הקפיטליסטיות; מותר סוף סוף להיות קצת ספקנים, לא לקבל את התיאוריה הזאת כמדע מדוייק ולא להתייחס אליה כאל פרה קדושה.

שהרי את הקפיטליזם ניתן להציג גם בצורה אחרת לגמרי מתאוריית היד הנעלמה. הקפיטליזם מבוסס על רדיפת הבצע. כל אדם שואף להתעשר וכל רגולציה או מעורבות של הכלל בכלכלה עלולה למנוע מהפרט להשיג את מבוקשו – עוד כסף. הרדיפה המטורפת אחרי הבצע מביאה לתחרות פרועה, שבה מעט חזקים שורדים וחלשים רבים נושרים מן המשחק. בסופו של דבר קומץ של מולטי מיליארדרים מחזיקים ברוב הנכסים בעולם, הם שולטים בו, למעשה, והם מושאי ההערצה והחיקוי של הרבים. בין הקומץ הזה להמונים שנפלו, יש רבים המצויים באמצע, נמצאים במשחק של הקטנים וחולמים לעלות לליגת העל. בינתיים, החברה נהרסת על מזבח התחרות, האינדבדואליזם הקיצוני הופך לאגואיזם, ואת הסולידריות החברתית, החברות והאחווה מחליפים הניכור והאטומיזציה.

אז מה אתה מציע, ישאלו הנחמיה שטרסלרים? קובה? צפון קוריאה? שם טוב יותר?

אני, מטבעי, איש הדרך השלישית. אני שולל את הדמגוגיה המציגה דיכוטומיה בין חלופות קיצוניות; יש הדרך שלי ויש צפון קוריאה, מה עדיף?

קובה וצפון קוריאה הן בראש ובראשונה דיקטטורות ולכן הן פסולות מן היסוד. גם הדיקטטורה של סין פסולה, אף שתחת משטר האימים של המפלגה הקומוניסטית פועלת כלכלה קפיטליסטית לעילא ולעילא.

אך מעבר לשלילה המוחלטת של כל משטר דיקטטורי, האלטרנטיבה בה אני דוגל כלל אינה כלכלה מולאמת, ריכוזית, נשלטת בידי השלטון.

יש יתרונות רבים לשוק החופשי ויש לקיים אותו. השוק החופשי מעודד את היוזמה, את היצירתיות, את האחריות האישית – ערכים חשובים וחיוניים כשלעצמם, וחיוניים ביותר לצמיחה כלכלית.

יש לקיים שוק חופשי, אך השוק החופשי הוא כלי ולא מטרה, אין לסגוד לו ואין להעלות לו את החברה כקורבן.

את החברה ראוי לבסס על ערכים של צדק חברתי וסולידריות חברתית. מן הראוי שהערכים הללו יכוונו את הפרט, את הקהילה ואת המדינה. את הפרט – באכפתיות, בחברות, בעשיה למען הכלל, בדאגה לאחר, לחלש. את הקהילה – בהתארגנות למען החלשים, במעורבות שתבטיח שאיש לא יפול, שאיש לא יהיה תלוי רק במזלו ואף לא רק בכישרונו, אלא תהיה לו סביבה תומכת שתאפשר לו חיים בכבוד וכלים לצמיחה. את המדינה – שתתערב למניעת עוני, להבטחת חינוך, השכלה, תרבות ורווחה לכל, שתמנע פערים גדולים מידי ושתמנע בחקיקה ניצול ועושק.

כאשר שוק ההון והמערכת הבנקאית נקלעו למשבר, המדינה התערבה. אין מנוס מכך. האם איים גדולים וגדלים של עוני, של בערות, פערי ענק, מערכת בריאות קורסת – האם אלה אינם משברים שמחייבים התערבות המדינה?

מדינת רווחה, המבטיחה חיים בכבוד לכל אזרחיה, חינוך והשכלה ברמה גבוהה לכל, בריאות ורווחה לכל – זאת הדרך לקיים חברה צודקת. אין סתירה בין מדינת רווחה לשוק חופשי, אך השוק וערכיו אינם חזות הכל, אלא חלק מרכזי בחיי הכלכלה, המאפשרים צמיחה המכוונת לטובת הכלל.

****

יום הכיפורים הממשמש ובא הוא הזדמנות מצויינת לחשבון נפש חברתי. תקיעת השופר בצאת צום יום הכיפורים, נועדה במקורה לבשר על שנת היובל. בשנת היובל שוחררו כל העבדים, כל האדמות הוחזרו לבעלות הכלל וחולקו מחדש על בסיס שוויוני וצודק. שנת היובל היתה שנת האפס, שממנה השוק החופשי יכול היה להמשיך לפעול עד היובל הבא, אך עצם היובל נתן הזדמנות אמיתית לכל ולא איפשר למעטים ולחזקים להשתלט על הנכסים השייכים לכולם.

היובל במשמעותו המדוייקת אינו רלוונטי בימינו, אך את הרעיון שבבסיסו יש לאמץ – שלילה של חברה המתבססת על רדיפת הבצע, ומעורבות הכלל כדי להבטיח צדק חברתי לכל.

בספר דברים, פרק ט"ו, פרק העוסק במצוות חברתיות כמו השמיטה ועוד, נאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך, בארצך, אשר ה' אלוהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו; והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

מה פירוש "יהיה בך אביון"? איך אביון יכול להיות "בך", בפרט? או שאתה אביון או שאינך אביון. מפרש הרש"ר הירש (1808-1888 מנהיג האורתודוכסיה היהודית בגרמניה במאה ה-19): "'כי יהיה בך אביון' – יכול להיאמר רק לציבור. שהרי אי אפשר לומר ליחיד 'כי יהיה בך אביון'... וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד, והיא תלויה בשניהם. ספק אם יש עוד מצווה הדורשת פעילות בו זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד כמצווה זו של דאגה לעניים".

* הפורטל לצדק חברתי bsh