הבלוג של אורי הייטנר

* סוף לפרשה – הפתרון הראוי לפרשת אזריה, הוא ויתור של שני הצדדים על הערעור, וכיבוד פסק הדין וגזר הדין שנקבעו בפרשה. מבחינת התביעה – הוכחו בעליל כל טענותיה. נחשפו כל שקרי ההגנה. המסר הערכי של ההרשעה היה חד משמעי. מבחינת ההגנה – בית המשפט התחשב מאוד בנסיבות המיוחדות של האירוע, בעברו של החייל כלוחם מצטיין ובמצבו המשפחתי, ונתן לו את העונש הקל ביותר שניתן. אין כל טעם להמשיך ולחפור בנושא – חפירה ששום דבר טוב לא ייצא ממנה, רק עוד נזק לחברה הישראלית כולה. די!

* מה "שלום עכשיו" מציעה? - מדוע "שלום עכשיו", שבעבר הצליחה לבדה להציף את הכיכר וסביבותיה במאות אלפי מפגינים, אינה מצליחה היום, גם כשהיא חוברת לשלל ארגונים, לגייס אלא אלפים ספורים להפגנותיה?

אז "שלום עכשיו" הציעה תקווה, חלום, אלטרנטיבה. היום היא מציעה לחזור ולנסות את דרכה שאומצה, נוסתה וכשלה, והדבר האחרון שהציבור הישראלי רוצה, הוא לנסות אותה שוב.

* אלה השותפים שלך, מר הרצוג? - ביום רביעי שעבר הגישה "הרשימה המשותפת" הצעת חוק פרובוקטיבית – חוק "יום הנכבה". מהותה של הצעה זו, היא הצגת קיומה של מדינת ישראל כשואה וציון יום הקמתה כיום זיכרון, עם הסממנים של יום הזיכרון לשואה, כולל צפירת דומיה וכד'. את דעתו של נציג "הרשימה המשותפת" על מקומם של יהודים בארץ, הוא ביטא באמרו: "אנחנו לא באנו לכאן במטוסים ובאניות. אנחנו הילידים".

שלושה ימים לאחר מכן, ניצב יו"ר המחנה הציוני מעל במה אחת, בהפגנה אחת, עם יו"ר הרשימה המשותפת. מר הרצוג, האם זה המחנה שלך? האם אלה השותפים שלך? האם זו הציונות שלך? האם אתה בצד של שגריר ישראל באו"ם שקרע את הנייר עליו נכתב גינוי הציונות, או בצד של מנסחי הגינוי?

האם זה מקרי שבכותרת ההפגנה נכתב: "שתי מדינות – תקווה אחת", ונעלם הצד האחר של המשוואה" "לשני עמים"? הרי מה שמציעה הרשימה המשותפת היא חלוקת ארץ ישראל על גבול הקו הירוק. ממנו ומזרחה – מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים, אחרי שיגורשו מן השטח כל היהודים החיים בו, וממנו מערבה – מדינה דו לאומית, לא יהודית, שתוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה הקדושה בעיניהם.

אלה שותפיך, יו"ר המחנה הציוני? זה המחנה שלך? זאת הציונות שלך?

* לא אינטלקטואל – רמי לבני פרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". אין שום דבר במאמרו, שניתן להסיק ממנו שהוא קרא את הספר, ואני משער שהוא לא קרא אותו. אולי עלעל ברפרוף. אין זה מאמר ביקורת על הספר, אלא מאמר המפציר בקוראיו לא לקרוא את הספר. למה? כי מיכה גודמן אינו איש רוח ואינטלקטואל, אלא דרשן ומטיף. ומה ההבדל בין אינטלקטואל ומטיף? רמי לבני שירבט כמה קשקושים להסברת כוונתו, אך חבל לבזבז את הזמן על קריאתם, ולכן אנסח אותם מחדש. אינטלקטואל הוא מי שכותב את דעותיו של לבני. דרשן ומטיף הוא מי שכותב דעות אחרות.

* ישראליזציה – אני בעד כל מה שיקדם את הישראליזציה של החרדים. מה פירוש ישראליזציה? שירות בצה"ל, הצטרפות למעגל העבודה, לימודי ליבה, השכלה. טוב היה, אילו ניתן היה באמצעות מטה קסמים, בבוקר בהיר אחד, להביא את כל החרדים לשירות צבאי, לעבודה ולהשכלה. אבל זה לא יקרה, אלא בהדרגה, ולכן ראוי לעודד כל מה שמקדם את המגמה.

יציאת חרדים להשכלה גבוהה, היא אינטרס מובהק של מדינת ישראל. היא תרחיב את מעגל התעסוקה של החרדים, היא תיתן להם כלים להשתלב בעולם התעסוקה, היא תחבר אותם לחברה, היא תסיר מחיצות ואני מאמין שהיא תגדיל גם את שיעור הגיוס לצה"ל.

כדי לאפשר זאת, האינטרס הלאומי מצדיק פתיחות של האקדמיה לדרכם האחרת, כלומר לימודים בכיתות נפרדות לגברים ולנשים. אני מבין בהחלט את התחושה הקשה שמעוררת הפרדה זו, כי אני שותף לאותה תחושה. אבל אני מאמין בסובלנות כלפי האחר, גם כלפי מנהגיו שכל כך זרים לי, ובראיה לאומית רחבה אני בעד הליכה לקראתם.

עדיף שיהיו יותר חרדים משכילים, שילמדו בכיתות נפרדות, מאשר פחות חרדים משכילים שילמדו בדרך הראויה, בכיתות מעורבות.

הרי אין כל חשש להליכה אחורה של האקדמיה. סטודנטים חילונים ודתיים לאומיים לא יזלגו לכיתות נפרדות, וברור שהאוניברסיטאות בכללן תמשכנה לפעול ללא הפרדה מגדרית. מדובר במספר מצומצם של כיתות, והנכונות לאפשר אותן מוצדקת, כי היא למען מטרה נעלה.

* למען השלום - הישג ל-BDS. הצליחו לסכל את הקרנת הסרט "וונדר וומן", בכיכובה של השחקנית הישראלית גל גדות, בלבנון. בכך תרם הארגון שוחר השלום תרומה משמעותית לקידום השלום במזה"ת.

* דמוקרטיה אינה הפקרות - חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מקודש בדמוקרטיה. אבל בת זוגה של החירות היא האחריות. אין חופש שאין לו גבולות. וגם חופש ההפגנה אינו חסר גבולות. הזירה הראויה להפגנות היא "כיכר השוק", כלומר המרחב הציבורי; המרחב שהציבור מקצה לה. ביתו הפרטי של אדם, אינו מרחב ראוי להפגנות.

גם נבחר ציבור הוא אזרח וגם לו יש זכויות. יש לו זכות לפרטיות. יש לו זכות לחיי משפחה. יש לו זכות לבית שאינו אתר להפגנות. יש לו משפחה – ובני משפחתו זכאים לפרטיות ולהגנה. ויש לו שכנים, וגם לשכנים שלו זכות לחיים נורמליים. אם כך נבחר ציבור – קל וחומר עובד ציבור.

האיסור על הפגנות ליד בתיהם הפרטיים של אנשים מוצדק. ביריונים חוליגניים כמו עוכר הדין ברק כהן, מנסים להפעיל לחץ נורא על יריבים פוליטיים, באמצעות אלימות מילולית, שיימינג של נבחר הציבור בעיני ילדיו ושל ילדיו בעיני חבריהם. הם מנסים למרר את חייו, לא לאפשר לו לישון, לא לאפשר לו חיים פרטיים, להוציאו משיווי משקל. וכמו ברק כהן וחבר מרעיו, כך גם תמונת הראי שלהם בימין הרדיקלי, פורעי הגבעות למיניהם, המפגינים ליד בתיהם של קציני צה"ל, בעיקר קצינים דתיים, כדי למרר את חייהם ולמנוע מהם לבצע את חובתם – השלטת חוק וסדר ביו"ש.

זאת לא דמוקרטיה. זאת הפקרות.

* יפסיקו להעריך אותי - מהפכת התשתיות התחבורתיות, היא מהפכה חברתית ממדרגה ראשונה, המקרבת את הפריפריה למרכז עד כדי מחיקת ההבדלים בין מרכז לפריפריה. זה טוב, אבל יש בעיה. הבעיה היא, שבקרוב אנשים יפסיקו להעריך אותי. לא אשמע עוד: "מה, באת במיוחד כל כך מרחוק?! כל הכבוד!" האנשים יתחילו להבין שזה כבר לא כל כך רחוק.

            * ביד הלשון

אליעד – בשבועות האחרונים הקדשתי את הפינה ליישובים שנאבקו על השם שבחרו, מול ועדת השמות הממשלתית. כזה הוא גם מושב אליעד שבגולן.

אליעד הוא המושב הראשון שקם בגולן, לאחר ארבעה קיבוצים, בפברואר 1968. השם שניתן לו היה אלעל, בשל סמיכותו לנחל אלעל ולשרידי יישוב ערבי שנשא את השם הזה.

אולם התושבים רצו בכל מאודם להנציח את זכרו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק, שהוצא להורג ב-1965.

לאחר עשורים של מחלוקת והתנגחות (שכללו מתן שם כלאיים - אליעל), ב-1999 התרצתה ועדת השמות ואישרה את השם אליעד.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* יום ירושלים של כולם – הכתבה המרכזית ב"אולפן שישי" בערוץ 2, הייתה על "ריקודגלים" של הציונות הדתית ביום ירושלים. הכתבה הציגה באור שלילי ביותר את האירוע. התמקדה בקריאות של קיצוני הקיצונים, שאכן מעוררות קבס, אך האם יש אירועי ענק פוליטיים, שאין בשוליהם קיצונים מתלהמים, שאינם מייצגים אלא את עצמם? כבר סיפרתי פעם על הפגנה נגד חקיקה דתית שבה השתתפתי בשנות ה-80 וכמה הזדעזעתי מקריאות קצובות של חבורה מסוימת "דרוס כל דוס". אולם היה זה קומץ שבקומץ. נכון, תמיד, גם בריקודגלים, הבעיה היא הקושי של הציבור הרחב לסתום את פיות הקומץ (אני גאה שבמאבק על הגולן, הצלחנו בכך).

ניתן לבקר את המצעד. האם באמת תוואי המצעד חייב לעבור דווקא ברובע המוסלמי? ממש לא. אך כל אלה ממש אינם העיקר. העיקר הוא, שריקוד עם דגלי הלאום, בבירת המדינה, ביום חגה, היא דבר טבעי, ראוי ורצוי, ומי שמעקם את האף ומתייחס לכך כאל "פרובוקציה" – הבעיה היא בתפיסתו, לא באירוע שנגדו הוא יוצא.

המסר המפורש של הכתבה, היה שיום ירושלים היה לחגה של הציונות הדתית, ושל הציונות הדתית בלבד. הדברים נשמעו כביקורת על הציבור הדתי. אכן, יש בתיאור המצב מידה רבה של אמת, אך בטרם מישהו יתחיל להתבכיין על כך ש"הדתיים ניכסו לעצמם גם את יום ירושלים", חשוב להבהיר שהם לא ניכסו לעצמם דבר. הם פשוט חוגגים. ומי שנמנע מלחגוג, משאיר את השטח למי שחוגג.

עד לפני שנים לא רבות, המועצות האזוריות, שרובן מורכב מקיבוצים ומושבים, ערכו ביום ירושלים את אירוע "ההתיישבות מצדיעה לירושלים", בהשתתפות רבבות אנשי התיישבות מכל קצות הארץ. אני עצמי, כמנהל מתנ"ס הגולן, צעדתי בראש תנועות הנוער בגולן במצעד הזה, וחבורת הזמר של המתנ"ס, "קול ברמה" הופיעה באירוע הסיום בגן סאקר. היה לנו ברור שזה חג שלנו – שאנו כישראלים חוגגים את אחדותה של בירתנו. וזה לא היה כל כך מזמן, אני מדבר על העשור הקודם (אגב, בעיצומו של המצעד ביום ירושלים 2002 הוזעקתי בצו 8 לשלב השני של מבצע "חומת מגן").

מן הראוי לשוב ולהפוך את יום ירושלים ליום של עם ישראל כולו.    

* מורשת רבין – יום שחרור ירושלים הוא יום חג בעבורי. הוא יום חג בעבורי – לא למרות שאני שייך לתנועת העבודה (לא למפלגת העבודה), אלא בזכות העובדה שאני שייך לתנועת העבודה.

אני זוכר איזו ממשלה החליטה לשחרר את ירושלים. אני זוכר איזו ממשלה סיפחה את ירושלים למדינת ישראל. אני זוכר איזו ממשלה הקימה את השכונות החדשות במזרח ירושלים, המאוכלסות היום בידי מאות אלפי יהודים. אני זוכר איזו ממשלה קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חג ממלכתי (רמז – בדקו מי היה ראש הממשלה במאי 1968).

אני זוכר שסגן ראש הממשלה יגאל אלון קבע את בית השרד שלו ברובע היהודי בירושלים לאחר שחרורו, כדי לממש את ריבונות ישראל ולהיות דוגמה אישית ליישוב האזורים בירושלים שהיו כבושים בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים. אני זוכר שדוד בן גוריון, שהטיף לנסיגה מהירה לאחר מלחמת ששת הימים, הקפיד תמיד לומר "חוץ מירושלים והגולן"; הוא יזם את הרס הבתים הערביים ברחבת הכותל המערבי והוא הטיף ליישוב מידי של מזרח ירושלים ברבבות יהודים. אני זוכר מי היה ראש הממשלה שבנאומו האחרון לפני שנרצח הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל".

אני נאמן לדרכה ולערכיה של תנועת העבודה, ובתור שכזה יום ירושלים הוא יום חגי. ואלה שמפנים עורף ליום ירושלים ולמה שהוא מסמל, אל יתפלאו שהחברה הישראלית מפנה להם עורף, ויבינו מה דוחק אותם לשולי החברה.

* לבטל את יום העצמאות – קראתי את קיטורי קהילת הטרוניה בגנות יום ירושלים, והשתכנעתי. אני זורם אתם, ומציע לבטל את יום העצמאות, מהסיבות הבאות: א. מדינת ישראל אינה מושלמת. ב. חיילים נהרגו על הקמתה. ג. הערבים אינם שמחים על קיומה, והם בעצם "אנוסים". יאללה יאללה.

* שלום – כאשר ירדן טוענת שיהודים שהיו על הר הבית טימאו אותו, היא טוענת שהיהודים הם טמאים. ולזה יקרא "שלום".

* חומץ בן יין - חוסיין בחר להיות סאדאת. בנו בחר להיות מובארק. סאדאת = שלום חם. מובארק = מלחמה קרה.

* אויבי הדו-קיום – האויבת הגדולה ביותר של רעיון הדו-קיום בין יהודים וערבים, אזרחי מדינת ישראל, היא הרשימה המשותפת. אני מאמין שהיא האויב הגדול ביותר של ערביי ישראל, אך כיוון שהם אלה שבחרו בה, אמנע מלכתוב זאת.

כאשר הרשימה הזאת מגישה הצעת חוק פרובוקטיבית, לקביעת יום אבל ממלכתי עם צפירות דומיה ביום הקמת המדינה, היא מגדירה את עצמה כאויבת של המדינה. היא מגדירה את הקמתה ואת קיומה של המדינה כשואה (=נכבה). והמסר שלה הוא שחורבנה של המדינה יהיה אירוע הגאולה והתקומה.

כאשר אחמד טיבי מכריז בחוצפה מעל במת הכנסת "אנחנו לא באנו הנה במטוסים ואניות... אנחנו ילידים", הוא שולל את לגיטימיות חיינו כיהודים במולדתנו.

הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל זאת. אבל דו-קיום בין יהודים וערבים, לא יוכל להתקיים ברוח זאת. אחמד טיבי וחבר מרעיו, ממיטים על עמם ועלינו עתיד של שנאה ועימות בלתי פוסק. מי שישלם את מחיר העימות הזה, לא יהיה הרוב היהודי.

* זכותו של האדם לחיים – גל הטרור של השנה שעברה היה שונה מגלים קודמים. היה זה "טרור השראה". המחבלים שביצעו את הפיגועים, לרוב, לא היו חברים בארגוני טרור ולא מאורגנים בחוליות טרור, אלא מפגעים בודדים שנטלו סכין מטבח או את הגה מכוניתם לידיהם, ויצאו לרצוח יהודים.

יכולת הנזק של מפגע כזה קטן יותר משל חבר בחוליה היוצאת לזרוע הרג והרס עם חגורות נפץ רבות עוצמה, אולם מבחינה מודיעינית הם אתגר קשה יותר לפיצוח. איך אפשר להגיע למפגע כזה?

הירידה הדרסטית והמהירה יחסית בכמות הפיגועים, מוכיחה שגורמי המודיעין והביטחון הישראליים מצאו מענה גם לסוג טרור זה. הם מצאו את הדרך להגיע לאותם מחבלים באמצעות ניטור התבטאויותיהם ברשתות החברתיות. על סמך הפיגועים שבוצעו והמפגעים שנעצרו נבנו פרופילים אישיותיים של סוג המחבלים הזה, וכך אותרו מאות מחבלים ונעצרו במעצרי מנע בטרם ביצעו את הפיגוע.

חייהם של מאות בני אדם ניצלו כתוצאה מכך. אבל הצלת חיי אדם כנראה אינה מעניינת את ארגוני "זכויות האדם", כי מהי זכותו של יהודי לחיות? ולכן הם יוצאים נגד הסיכול, ומציגים אותו כפגיעה בזכויות האדם. "מדובר בהפרה קשה של זכות החפות. האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?"

לא. אדרבא, נמתין עד שהפשע יתבצע, ואחרי שהמחבל ינוטרל, נמחה על כך שהמחבל "הוצא להורג ללא משפט רק כי הוא פלשתינאי".

"הארץ" יוצא לקמפיין נגד סיכול הפיגועים. כתבת השער של המוסף, כתבת ענק, היא כתב אישום נגד המדינה שמעזה להגן על חיי אזרחיה. הם יוצאים לאורך השנים נגד המחסומים, נגד מעצרים (קלגסים שולפים צעירים פלשתינאים מהמיטות), נגד גדר ההפרדה וכד', ועכשיו נגד מדיניות הסיכול. "האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אפשר להיאסר על פשע שעוד לא התבצע?" מיתממים המתחסדים. לא. ואפשר לנסח ברוח זו את ההתנגדות לכל שיטה ללוחמה בטרור, תוך התעלמות מן ההקשר ומן החובה להגן על חיי אזרחי ישראל. אבל אנחנו גם לא רוצים לחיות בעולם שבו אפשר לרצוח יהודים בסיטונות ואין מה לעשות נגד "תופעת הטבע" הזאת.

והשאלה האמתית היא, עד כמה אותם גורמים פועלים באמת מתוך אכפתיות לזכויות האדם, או שמא הם פשוט תומכים בטרור?

* מורשת פרס – יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות": "למפלגת העבודה יש דנ"א של מעגל מכושף שעורף את ראשי המפלגה כל שנתיים שלוש. תראו כמה פעמים החליפו אצלנו את יו"ר המפלגה בשנים האלה, וכמה פעמים החליפו את יו"ר הליכוד. באפריל 1997 נפטר אבי, הנשיא חיים הרצוג. ביבי נאם אז בהלוויה כראש הממשלה. אחרי 20 שנה התקיים טקס לזכרו של אבא. גם באזכרה ביבי נאם".

הכל נכון, אך כיוון שהמסר הוא קריאה לתמוך בו, בזכות היותו היו"ר וכדי להפסיק את קללת המפלגה האוכלת מנהיגיה, כדאי להזכיר לו שהוא עצמו התמודד רק לפני 4 שנים מול היו"רית המכהנת שלי יחימוביץ', ואז הוא לא ראה כל בעיה בקריאת התגר הזאת.

בכך הרצוג ממשיך את מורשת פרס. פרס, כשר הביטחון, התמודד נגד ראש הממשלה יצחק רבין, שתחתיו שירת בממשלה. אולם כאשר היה יו"ר מפלגתו ורבין התמודד נגדו, התבכיין נגד הניסיון להדיח את היו"ר המכהן.

* ההסתדרות הישנה – בבחירה בין המנגנון למנהיגות ניצחו הזיופים.

* החזיר את חובו? – במאבק של החברה הישראלית נגד השחיתות השלטונית, היו וישנן עליות ומורדות. העובדה שעבריינים מועדים נבחרו לשני התפקידים הבכירים ביותר במדינה, נשיא וראש הממשלה, הייתה שפל נורמטיבי נורא בתולדות מדינת ישראל. העובדה שהנשיא וראש הממשלה העבריינים באו על עונשים ונכנסו למקום שבו אנשים מסוגם צריכים לבלות בו - הכלא, הייתה ניצחון חשוב של החברה הישראלית על השחיתות והמושחתים. העובדה שהשר דרעי – הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה מלבד אהוד אולמרט חזר לכהן כמנהיג מפלגה, כח"כ, כשר בממשלה ועוד באותו משרד שבו חטא ופשע, הייתה ניצחון חשוב לשחיתות ומכה לחברה הישראלית.

סיסמת הכזב של חזרתו למקום הפשע הייתה שהוא "החזיר את חובו לחברה". נכון, הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, הוא אדם חופשי. אבל האם הוא ראוי למנהיגות? חס וחלילה.

והנה, הוא בקושי חימם מחדש את כסאו, והוא כבר צועד לחדר החקירות.

* מפלגת הקלון - שרי וח"כי ש"ס שהורשעו בעבירות שחיתות חמורות ונדונו לעונשים חמורים יותר או פחות: דרעי, פנחסי, שלמה בניזרי, יאיר לוי, יאיר פרץ, עופר חוגי, שלמה דיין, אמנון כהן ואיני בטוח שלא שכחתי מישהו... והתחלנו את שירנו מהתחלה. ש"ס? שב"ס!

* איחולי תבוסה - כסוציאל-דמוקרט יש לי אהדה בסיסית למפלגת הלייבור הבריטית. ודווקא מנקודת מוצא זו, לקראת הבחירות הקרובות בבריטניה, אני מאחל ללייבור בראשותו של קורבין מכל לבי – תבוסה איומה ונוראה, שלא תדע מאיפה זה בא לה. למה אני מתכוון, באומרי תבוסה איומה ונוראה? כוונתי לכך שלא יכנס ולו ציר אחד של הלייבור לפרלמנט. אינשאללה. ככה ייעשה למפלגה שמאמצת קו רדיקלי, אנטי מערבי, אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך נלהב בטרור האיסלמי (המכה גם ברחובות בריטניה).

* עתליה ויינר – בערב שבת, ראש חודש סיוון, מלאו חמישים שנה לשחרור הגולן. וביום זה ליווינו למנוחת עולמים את עתליה ויינר, מחלוצות ההתיישבות, שהגיעה הנה לפני חמישים שנה, הקימה כאן את משפחתה וביתה, וילדה את התינוקת הישראלית הראשונה בגולן. עתליה הייתה מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן ושל מערכת החינוך בגולן, וניהלה במשך עשר שנים את בית הספר "אביטל", בית הספר האזורי של יישובי צפון הגולן. יהי זכרה ברוך!

            * ביד הלשון

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה על הקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

ההשראה למאמר זה, היא כותרת של ערב עיון שנערך לאחרונה בירושלים, שכותרתו: "אילו ישראל נסוגה מיהודה ושומרון מיד לאחר מלחמת ששת הימים". לא נכחתי בערב העיון ואיני יודע מה היה בו. אולם הרושם הראשון שעלה בדעתי, היה שאף הוא חלק מפסטיבל הנהי על "50 שנות כיבוש" – פסטיבל של אבל על הניצחון הישראלי הגדול, פסטיבל שהייתי נותן לו את הסלוגן: תנו לצה"ל להפסיד.

אולם אם אנו משתעשעים בהיסטוריה אלטרנטיבית, ב"מה היה אילו", ראוי לבחון תרחישים נוספים. בטרם אציג את התרחיש, אקדים ואומר, שהיסטוריונים אינם אוהבים את העיסוק ב"מה היה אילו". הטענה היא שיש הרבה יומרה בעיסוק הזה, כיוון שכל תרחיש כזה מבוסס על הנחות רבות, ודי אם אחת מהן לא הייתה מתקיימת - הכל יכול היה להשתנות. ואף על פי כן, אני דווקא רואה חשיבות בתרחישים הללו. כמי שרואה בעיסוק בהיסטוריה לא רק הכרת העבר, אלא גם הפקת לקחים לעתיד, ראוי לבחון את העבר, ולנסות לחשוב מה היה קורה אילו... אבל יש לגשת לעיסוק כזה בענווה; כלומר מתוך ידיעה, שהתרחיש אינו ודאי, שההיסטוריה הייתה יכולה להתקדם אחרת מהתרחיש.

****

הרקע לתרחיש, הוא סיפור ההחלטה לכבוש את הגולן במלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים יכולה הייתה להסתיים כמלחמת ארבעת הימים. בארבעת הימים הראשונים צה"ל השמיד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, שחרר את ירושלים, השתלט על כל יהודה ושומרון עד הירדן ועל כל סיני עד תעלת סואץ.

עם סוריה לא נערכה מלחמה כוללת, לא נערך תמרון. סוריה הרעישה בהרעשה כבדה ביותר את יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. היו שני ניסיונות מחטף סורי באזור דן, דפנה ושאר יישוב, שהוסגו בידי כוחות מקומיים. סוריה הפסיקה את האש ושאפה לסיום המלחמה במצב זה.

בישראל הייתה מחלוקת האם לתקוף את סוריה. הדוחפים העיקריים להתקפה היו תושבי הצפון, שסבלו לאורך שנים מנחת זרועם ותוקפנותם של הסורים. ברוח גבית של השר יגאל אלון (בעצמו חבר קיבוץ גינוסר) ואלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, יצאה משלחת היישובים ללחוץ על ראש הממשלה לוי אשכול לתת לצה"ל את הפקודה. אשכול, ששנים רבות היה חבר דגניה ב', תמך בכך. צה"ל, בראשות הרמטכ"ל רבין, תמך בכך. רוב שרי הממשלה תמכו בכך. כדי להגביר את הלחץ על הממשלה, זימן ראש הממשלה את המשלחת להיות נוכחת בישיבת הממשלה לכל אורכה.

שר הביטחון משה דיין התנגד בתוקף. הוא חשש שתקיפת סוריה, בעלת בריתה הראשית של ברית המועצות, עלולה להביא למעורבות סובייטית. כאשר נציגי התושבים אמרו שלא יוכלו להמשיך לחיות כפי שחיו עד כה, הוא הציע להעתיק את היישובים אל מחוץ לטווח התותחים.

כמעט בלתי אפשרי לכפות החלטה על מלחמה על שר ביטחון המתנגד לה, בוודאי כאשר מדובר בדיין, שהיה בשיא תהילתו. ההחלטה הסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט; החלטה שמשמעותה הייתה מתן זכות וטו לדיין, שהתנגדותו הייתה נחרצת.

באופן מפתיע, שינה דיין את דעתו באותו לילה, וללא כל הסבר, ואף בלי לעדכן את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל, הוא התקשר ישירות לאלוף הפיקוד והורה לו לתקוף. ב-9-10 ביוני 1967, שחררו כוחות צה"ל את הגולן.

התרחיש החלופי, אם כן, אינו דמיוני. על פי התרחיש, דיין לא היה משנה את דעתו ולא נותן לדדו את ההוראה. המלחמה הייתה מסתיימת כשהגולן בידי סוריה. מה היה קורה אז?

****

הסתיימה מלחמת ארבעת הימים. ישראל חוגגת את ניצחונה הגדול. מצרים וירדן מלקקות את פצעיהן. ובסוריה – חגיגות הניצחון. שר המלחמה והאיש החזק של סוריה, חאפז אל-אסד, הופך בן יום לגיבור הגדול והבלתי מעורער של העולם הערבי. נאצר – אאוט. אסד – אין. אסד תופס גם פורמלית את השלטון בסוריה.

ההערצה לאסד שוברת שיאים. המוני הערבים, שמאמינים לנראטיב לפיו חילות האוויר של ארה"ב ובריטניה לחמו לצד ישראל, רואים באסד את מי שניצח את ישראל ואת שתי המעצמות גם יחד. הם רואים בו את מי שלאורך כל המלחמה לא חדל להפגיז את יישובי הצפון, ולא איבד שעל אחד מאדמתו. הם רואים בו מי שהצליח להרתיע את ישראל, להפחיד אותה.

אסד נואם בעצרות המוניות ברחבי סוריה, מכריז על עצמו כסלאח א-דין המודרני, האיש שישחרר את ירושלים, שישים קץ לחרפת 1948 ולחרפת 1967, האיש שיוביל את העולם הערבי להשמדת הישות הציוני, ולהשלכת היהודים לים. כל העולם הערבי נושא אותו על כפיים; שמו נישא בפי כל.

שבועיים אחרי המלחמה – מוקש מתפוצץ ליד צינור המוביל הארצי. שלושה שבועות אחרי המלחמה – הפגזה על תל קציר. חודש אחרי המלחמה, ירי מאסיבי על גדות. למחרת – צלף יורה אל בית הילדים בקיבוץ דן והורג ילד.

האווירה ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היא אווירה של ייאוש.

התקריות גוברות במהלך 1968. אסד מכריז על מלחמת התשה נגד ישראל. מצרים מצטרפת למלחמה. ארגון הפת"ח פועל נגד ישראל מירדן. יישובי עמק הירדן מותקפים הן מסוריה והן מירדן. במהלך שנות ההתשה, סובלים יישובי הצפון מעזיבה המונית. חלק מן היישובים נטושים.

במהלך מלחמת ההתשה, סוריה סופגת מכות קשות, כולל הפצצות לעומק סוריה, אך הדבר אינו גורע מההערצה לאסד בסוריה ובעולם הערבי. אדרבא, כושר העמידה שהוא מגלה, המכות הקשות שהוא מנחית על יישובי הצפון – כל אלה מצטרפים למיתוס של גיבור מלחמת 1967.

כאשר באוגוסט 1970 מצליח מזכיר המדינה האמריקאי רוג'רס להביא להפסקת אש, אסד נתפס כמנהיג שהכניע את ישראל פעמיים. בנאומיו מגדיר אסד את הפסקת האש כהודנא, ומתחייב שיום ההכרעה קרב ובא. אחרי כמה תאריכי יעד למלחמה שלא התממשו, גוברת ההערכה של המודיעין הישראלי, שפניהן של סוריה ומצרים אינם למלחמה. הסבירות למלחמה, מבהיר אמ"ן, נמוכה ביותר. נמוכה מנמוכה.

****

שבת, 6 באוקטובר 1973. יום הכיפורים תשל"ד.

בשעת בוקר מוקדמת מגיעה הידיעה: הערב ב-18:00 תפרוץ מלחמה.

ראש הממשלה גולדה מאיר מקבלת החלטה דחופה – עד הערב לפנות את קריית שמונה, טבריה וכל יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. אין צבא שיגן עליהם מפני הפולש הסורי. היא מורה לגייס את כל מערך התחבורה הציבורית בארץ למטרה זו, גם על חשבון גיוס המילואים.

בשעות הצהרים השמועה פושטת. תושבי הצפון שברשותם רכב, נכנסים למכוניותיהם ונסים על נפשם. פקקים כבדים בכבישי ישראל, בדרכים המובילות למרכז. אוטובוסים מכל רחבי הארץ עושים את דרכם צפונה לפנות את התושבים. אווירת כאוס ופאניקה בצפון.

14:00 ארבע שעות לפני שעת הש"ין, חוצה צבא מצרים את תעלת סואץ. צבא סוריה פולש בכל עוצמתו לישראל. מטוסי חיל האוויר הסורי מפציצים את שיירות האוטובוסים והמכוניות ואת פיקוד הצפון בצפת. טורי שריון סורים פורצים באזור דן, בגונן, במחנים ובצמח.

6 באוקטובר בחצות – קריית שמונה, טבריה, ראש פינה, חצור הגלילית ועשרות מושבים וקיבוצים נפלו לידי הסורים. אלפי הרוגים ישראלים, רובם אזרחים.

ממשלת ישראל מפנה את כוחותיה להגנה על מפרץ חיפה ועל פיקוד הצפון בצפת.

שר הביטחון משה דיין משכנע את גולדה מאיר, להציג בגלוי סוללת טילי יריחו בעלי ראש נפץ גרעיני.

ראש הממשלה בנאום לאומה: הבית השלישי בסכנה.

****

כל זה לא קרה. ב-9 ביוני 1967, לפנות בוקר, בהחלטה של רגע, במפתיע, שינה דיין את דעתו והורה לצה"ל לבצע את הפעולה ממנה הזהיר שעות אחדות קודם לכן. מה גרם לו לשינוי הדרסטי? איש אינו יודע. דיין עצמו לא ממש הסביר זאת. האם בכלל קדם להחלטה תהליך חשיבה מסודר בראשו של דיין? האם הייתה זו החלטה פזיזה? האם הייתה זו גחמה של רגע?

כך אין מקבלים החלטות אסטרטגיות במדינה נורמלית. ברור שכך אסור היה שתתקבל ההחלטה ההיסטורית הזאת. לימים דיין אף הביע חרטה על ההחלטה.

אך יתכן שההחלטה הזו, שהתקבלה בצורה כל כך תמוהה, אם לא לומר – הזויה, הייתה ההחלטה החשובה ביותר בתולדות המדינה, שהצילה את ישראל מעתיד קודר והרה אסון.

* "שישי בגולן"