הבלוג של אורי הייטנר

* מאיר דגן ז"ל - בכל שנות המאבק על הגולן, התקופה הקשה והמסוכנת ביותר הייתה בעת שלטונו של אהוד ברק. אף ראש ממשלה לא היה כה נחוש וממוקד מטרה למסור את הגולן לאסד, ואף אחד לא היה קרוב לכך, כמו ברק. האסון הלאומי הזה היה במרחק נגיעה.

בבחירות שבהן נבחר ברק, מפלגת "הדרך השלישית" התרסקה ולא עברה את אחוז החסימה, ומלבד אובדן הכוח הפוליטי שלה, הייתה זו גם מכה מוראלית בעבורנו.

ובימים הקשים ההם, לפתע התייצב האלוף (מיל') מאיר דגן, הלוחם והמפקד המהולל, איש המבצעים הנועז, שהיה לאגדה. התייצב והודיע לנו: אני לרשותכם ולשירותכם. ואכן, הוא נרתם להסברה; להסביר לכל מי שיש להשפיע עליו, את המשמעות הרת האסון של נסיגה מהגולן. שוב ושוב הוא עלה ל"מצפה לשלום", ליד כפר חרוב, במצוק מעל הכינרת, ונשא את משנתו, משנתנו. התייצבותו לצדנו, בימים הקשים הללו, הייתה משב רוח מרענן וזריקת עידוד גדולה.

מאיר דגן לחם לצדו של אריק שרון. שרון העריך אותו מאוד, ומינה אותו לראש המוסד. דגן חולל טלטלה במוסד, והעמיד מחדש את תחום המבצעים בלב עשייתו. כראש המוסד, הוא חיזק את עמדתו של שרון נגד חידוש המו"מ עם סוריה, כנגד קולות הפוכים בצמרת השלטון.

דגן היה ראש מוסד מעולה, שהעלה אותו לשיא מצוינותו ולהצלחות גדולות. חלק ניכר מפעולת המוסד בתקופתו הוקדש, "על פי מקורות זרים", לשיבוש תהליך ההתגרענות של איראן, פעילות מוצלחת מאוד. "מי עשה את הפעולות האלו?" שאלה אותו אילנה דיין, והוא השיב בפשטות: "אלוהים".

דגן התנגד בתוקף לפעולה צבאית להשמדת תכנית הגרעין האיראני. זו עמדה לגיטימית, אך מה שלא היה לגיטימי הוא הדלפת ההתנגדות שלו ושל אחרים, באופן שהוציא את העוקץ מהמדיניות של נתניהו, שנועדה לקדם פתרון מדיני לסיכול התכנית, באמצעות איום מוחשי בפעולה. ההדלפות של ההתנגדות בצמרת הביטחונית, פגעו קשות בהרתעה, והפכו את האיום לעקר.

הסכם מינכן 2 שחתם אובמה, מוכיח בחכמה שלאחר מעשה, שהייתה דרושה פעולה צבאית. מאוד לא אהבתי את המערכה שניהל דגן בנושא לאחר סיום תפקידו. התגייסות כזו, בבוטות כזו, של ראש המוסד היוצא, נגד עמדת ראש הממשלה ששירת תחתיו, בנושא רגיש כל כך, אינה ראויה מבחינה ממלכתית, לא חיזקה את הדמוקרטיה הישראלית ולא תרמה לביטחון ישראל, אם לנקוט לשון המעטה.

היום, לאחר מותו, רבים יעלו על נס דווקא את המאבק הזה. אני מעדיף לזכור את תרומתו האדירה, לאורך עשרות שנים, לביטחון ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* שאלה לשרת המלחמה – המוזיקאית והמלחינה נורית הירש, האחראית ללמעלה מ-1,600 מהמנגינות המלוות אותנו זה למעלה מיובל, היא כלת פרס ישראל לזמר העברי ולתרבות העממית, שיחולק ביום העצמאות תשע"ו.

ואני רק שאלה לשרת המלחמה מירי רגב. האם נורית הירש היא "התרבות שלנו" או "התרבות שלכם"?

זאת בעיה, כי נורית הירש עלולה לבלבל. כך היא אמרה בראיון ל"גלריה": "אני אוהבת מוזיקה ערבית ועירקית, ובעיניי אום כולתום היא הזמרת הטובה בעולם. ניגנתי בדרבוקה, הלכתי להמון קונצרטים של מוזיקה ערבית ואני אוהבת לרקוד בחפלות. בילדותי הייתי הרבה בבית הכנסת, כך שאני כותבת שירים גם בנוסח חזני. למדתי גם ג'אז בארצות הברית אז אני כותבת שירים ג'אזיים כמו 'חשמל זורם בכפות ידייך'.  וגדלתי על ברכי האופרה אז יש קטעים אופראיים בשירים שלי. ויש את קצב הצעד התימני מריקודי העם בנעוריי, ואני אוהבת מוזיקת עולם, ומוזיקת פופ ודיסקו".

אוי ואבוי, מסכנה נורית הירש. לצד מי היא תילחם במלחמת התרבות שמחרחרת שרת המלחמה מירי רגב. האם היא תלחם לצד המוזיקה הערבית והחפלות, או לצד האופרה והג'אז?

נראה לי שאין לה ברירה, אלא להילחם נגד עצמה. הרי זאת המשמעות האמתית של המלחמה שמחרחרת שרת המלחמה – מלחמה נגד עצמנו.

הרי מי אנחנו? אנו תוצר של קיבוץ גלויות – עם החוזר הביתה ומתאחד מחדש לאחר שפוזר לאורך מאות בשנים בשבעים גלויות, והוא יוצר את תרבותו המתחדשת כסינרגיה של התרבות היהודית שנוצרה בכל הגלויות ושל השפעת התרבות הכללית בכל אותן גלויות.

מן הראוי ששרת התרבות, בוודאי כזאת המגדירה את עצמה "לאומית", תבין שהשליחות הציונית הגדולה שלה כשרת התרבות של מדינת ישראל, היא להנהיג את המשך יצירת היחד התרבותי הגדול הזה, ולא לעורר מדנים, להעמיק שסעים ולעודד חלוקות, הפרדות ומלחמות, בקריאות קרב וסיסמאות פופוליסטיות עבשות. במילים אחרות – חתכי את גללי השוורים, כפי שתורגם לעברית "הפילוסוף הסיני הידוע".

* הצבעה מצפונית – אילו הייתי ח"כ מהקואליציה, הייתי מפר את המשמעת הקואליציונית ומצביע נגד חוק המקוואות. על הפרת המשמעת הזאת הייתי נכון לשלם כל מחיר.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ואל לה להפנות עורף לעם היהודי, מתוך כניעה לגחמות של חרדים קנאים. ממשלה "לאומית"...

* היכרות מוקדמת – היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט פסל את עצמו מלעסוק בגיבוש עמדת משרד המשפטים בדיון על שחרור מוקדם של האנס הסדרתי משה קצב, בשל "היכרות מוקדמת" עם האנס. בהודעה לא הובהר אופיה של ההיכרות המוקדמת. ככל הידוע לי, אין השניים קרובי משפחה או שותפים עסקיים. אז מהי אותה היכרות מוקדמת, שפוסלת את מעורבותו של מנלדבליט?

מנדלבליט היה עד למינויו לתפקיד מזכיר הממשלה, ויש לו היכרות מוקדמת עם כל שרי הממשלה וכל המנכ"לים של משרדיה ובוודאי עם ראש הממשלה ובכירי משרדו. קודם לכן הוא היה הפצ"ר ומכאן שיש לו היכרות מוקדמת עם כל בכירי צה"ל ומערכת הביטחון. האם הוא יפסול את עצמו מכל עיסוק בענייניהם?

קצת הגזמנו עם נושא "ניגוד העניינים" שיצא אצלנו מכל פרופורציה. העניין של היועץ המשפטי הוא מחויבותו לתפקידו ולשלטון החוק, והוא עומד מעל לכל היכרות מוקדמת. היכרות כזאת אינה עניין מנוגד למחויבותו. אם אין הוא מסוגל להתעלות מעל היכרויותיו המוקדמות, אין הוא ראוי לתפקיד.

לא אחת הבעתי את דעתי בזכות הפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. אולם כל עוד היועץ המשפטי הוא גם התובע הכללי – מי שאינו מסוגל למלא את תפקיד התובע, אינו ראוי להיות היוהמ"ש.

* פשקוויל נאצה נגד מפכ"ל המשטרה - אורי משגב פרסם פשקוויל נאצה על מפכ"ל המשטרה. אם ננקה את כל ה"בלה בלה" מסביב ונתמקד בעיקר, זאת סיבת התנגדותו לאלשיך: "אלשיך הוא חובש כיפה, יוצא ישיבת מרכז הרב". וסיבה נוספת: "מתנחל בעברו".

והנימוק האידיאולוגי: "בתפקידו הנוכחי הוא מסתמן כמזיק לישראל. לפחות אם היא רוצה לשמר איכשהו את קיומה הרופף כמדינה דמוקרטית; עם היהודית אין בעיה. אלשיך הוא חובש כיפה, יוצא ישיבת מרכז הרב".

הבה נפרש את המסר: על פי האידיאולוגיה האנטי ציונית, מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הם הפכים. מדינה יהודית פירושה, כביכול, מדינה דתית. כיוון שאלשיך חובש כיפה, הוא מהצד של מדינה יהודית. בתור שכזה, הוא ניגודה של המדינה הדמוקרטית. ולכן, הוא מזיק. הרי על פי התעמולה האנטי ציונית, קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית "רופף", כיוון שהיא מדינה יהודית.

העילה הישירה לפרסום פשקוויל הנאצה: "השבוע תמו מאה ימי (אי) החסד של רוני אלשיך". ניתן לזקוף לזכותו של משגב את הגילוי הנאות, למרות שהוא הופיע בסוגריים: "אי"; אי חסד. לאלשיך לא היו אפילו 100 שניות של חסד. דבוקת שוקן פסלה אותו מראש, ברדיפה מקארתיסטית טיפוסית, בשל היותו חובש כיפה. הוא הוצג כחלק מן "ההשתלטות הדתית" על המדינה.

אני ביקרתי השבוע את אלשיך על דבריו בנושא התלונות האנונימיות. הוא שגה בנושא זה, כפי שכל בעל תפקיד שוגה בנושאים אלה או אחרים. אני מתנגד לאמירה שלו, כפי שאני מתנגד לאמירות של כל בעל תפקיד בנושא זה או אחר. אף נושא משרה, כולל אלשיך, אינו חף מטעויות ואינו חסין מביקורת. מכאן ועד הרדיפה המקארתיסטית של מפכ"ל המשטרה, כיוון שהוא דתי, רב המרחק. הרדיפה מעידה על הרודף ולא על הנרדף.

אגב, מילה על ה"מתנחל לשעבר". למה הוא "לשעבר"? אלשיך עזב את יישובו, כיוון שבתור איש שב"כ, הוא ומשפחתו נרדפו בידי פרחחי ימין רדיקלי ביישובו; תמונת הראי של משגב ושכמותו.

* דב חנין זועבי - בראיון ל"הזמן הירוק" סיפרה צפירה יונתן שבבחירות האחרונות היא הצביעה לחד"ש. לחד"ש היא לא יכלה להצביע, כי לא הייתה רשימה כזאת בבחירות. חד"ש רצה כחלק מקרטל הלאומנות הערבית, המוכר בשם החיבה שלו "הרשימה המשותפת". זו הרשימה שחבריה עלו לרגל למשפחות המחבלים ועמדו דקה דומיה לזכר הרוצחים. זו הרשימה שחבריה גינו את הליגה הערבית על כך שהגדירה את חיזבאללה כארגון טרור.

יונתן הסבירה את הצבעתה בכך שדב חנין הוא ספל התה שלה. אולם דב חנין אינו אלא יהודי מחמד המקשט את קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי.

* שאלה - מישהו אמר לי, שהבעיה שלי היא שבכתיבה שלי יש יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה. הוא צודק.

לכן, אני רק שאלה:

מה חמוּר יותר, למסור חומר מסווג לחיזבאללה או ל"שוברים שתיקה"?

            * ביד הלשון

היית לנצח – יש שירים, שהמנגינה שלהם מעוותת את המילים. למשל – מהם חופים? זה ברור: ליף.

הרי השיר אומר במפורש:

חופים הם ליף

עמים געגועים לנחל.

כך גם הפיוט לפורים, שבקהילות אשכנז מופיע כחלק מתפילת פורים, מיד לאחר קריאת המגילה, "שושנת יעקב צהלה ושמחה".

על פי המנגינה, אנו מבינים את המילים כך:

"תשועתם הייתה לנצח". כלומר התשועה היא הנושא – היא הייתה לנצח.

אולם מילות הפיוט אחרות. זו תפילה המופנית בגוף שני לאלוהים. המילים הנכונות הן:

תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח. כלומר הנושא הוא אתה, אלוהים. אתה היית התשועה שלהם לנצח.

וזה הפיוט במלואו:

שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה

בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.

תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח

וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.

לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ

וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.

אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי.

בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.

אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי.

בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי.

אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים.

בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים.

וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.

ואי אפשר שלא להזכיר את גרסת "הגשש החיוור", מתוך המערכון "שוק הספרים":

שושנת יעקב

צהלה ואפקה

לראותם יחד

כל אחד לחוד.

(פרודיה על השיר "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" של חנן יובל למילותיו של יהודה עמיחי, שהיה להיט באותה תקופה).

* "חדשות בן עזר"

בראיון ל"הזמן הירוק" סיפרה צפירה יונתן שבבחירות האחרונות היא הצביעה לחד"ש. לחד"ש היא לא יכלה להצביע, כי לא הייתה רשימה כזאת בבחירות. חד"ש רצה כחלק מקרטל הלאומנות הערבית, המוכר בשם החיבה שלו "הרשימה המשותפת". זו הרשימה שחבריה עלו לרגל למשפחות המחבלים ועמדו דקה דומיה לזכר הרוצחים. זו הרשימה שחבריה גינו את הליגה הערבית על כך שהגדירה את חיזבאללה כארגון טרור.

יונתן הסבירה את הצבעתה בכך שדב חנין הוא ספל התה שלה. אולם דב חנין אינו אלא יהודי מחמד המקשט את קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי.

* "הזמן הירוק"

בראיון שהעניק מיד לאחר הסכם אוסלו, אמר אדריכל ההסכם יוסי ביילין שמבחנו יהיה – מבחן הדם. "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית...  אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו".

אין ספק, שעל פי אמת המידה שהציב האדריכל, הסכם אוסלו היה כישלון חרוץ. לא זו בלבד שרמת האלימות לא ירדה – היא הגיעה לשיאים שלא התקרבנו אליהם לאורך כל שנות הסכסוך. למעלה מאלף הרוגים קדמו להחלטת ממשלת שרון לצאת למבצע "חומת מגן", ובעקבותיו להחזרת השליטה הביטחונית על שטחי הרש"פ לידי צה"ל, והפיכת הרש"פ ממדינה למעשה, לאוטונומיה אזרחית בעיקרה.

אולם בפרספקטיבה של שנות דור, ניתן לבחון את הסכם אוסלו מעבר לפריזמה של "מבחן הדם", ואי אפשר להתעלם מן הצד החיובי של המטבע: הפסקת השליטה בפועל על מיליוני פלשתינאים, שהשלטון בהם מסכן את צביונה היהודי הדמוקרטי של ישראל. העובדה שהאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים עברו לשלטון פלשתינאי – טובה להם אך גם לנו. אמנם אלו שטחי א"י, אולם מימוש זכותנו עליהם, מאיים על מימוש החזון הציוני. פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מוותרת על האזורים המאוכלסים בצפיפות, תוך שהיא משאירה בשלטונה את האזורים המהווים גבולות בני הגנה לישראל (בקעת הירדן וצפון ים המלח) ואת גושי ההתיישבות – היא הפתרון האופטימלי לבעיה, אם בהסכם שלום, ואם בתהליך של היפרדות חד צדדית.

איני יודע האם ועד כמה יש אמת בידיעות על מהלך ישראלי להעברה מחדש של השליטה הביטחונית על שטחי A. האם מדובר בבלון ניסוי? האם זהו מהלך רציני? האם זהו פברוק עיתונאי?

אך בניגוד לתגובה הפאבלובית, האוטומטית, של שרים וח"כים, ששללו את הרעיון מכל וכל, אני דווקא סבור שיש לנסותו. המציאות בתקופה שמאז אוסלו, מטלטלת אותנו בין החיוב שבהיפרדות מן הפלשתינאים לבין המחיר הביטחוני של ההיפרדות. לטווח הארוך, ההיפרדות היא יעד לאומי ראשון מעלה, וראוי לבנות תורת ביטחון אפקטיבית להגנה על המדינה בתנאי היפרדות, תוך הבטחת גבול בר הגנה לאורך בקעת הירדן. ועד אז – יש לחפש דרכים למקסימום היפרדות תוך שמירה על הביטחון.

החזרת השליטה הביטחונית לצה"ל על שטחי A הייתה צעד נכון לשעתו, אך אי אפשר לשמר אותו לנצח. ככל שהשליטה הביטחונית הדוקה יותר, כך העולם מתייחס לשטח כ"שטח כבוש", על אף האוטונומיה הרחבה מאוד של הרש"פ. עובדה זו פוגעת במעמדה הבינלאומי של ישראל וגורמת לעוינות של דעת הקהל. יותר ויותר קולות, בעולם ובארץ, דוחפים ל"פתרון המדינה האחת", המסכן את צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. וכידוע, גם המצב הביטחוני אינו שפיר.

לכן, ראוי לבחון דרכים חדשות. המתווה שהוצג בתקשורת, הוא מתווה זהיר, שנועד לבחון בהדרגה, בערים השקטות יחסית, את האפשרות להעברת השליטה הביטחונית לרש"פ, כאשר לישראל נשמרת הזכות למרדף חם במקרה של פצצה מתקתקת, ותוך בחינה והערכת מצב של ההתפתחות הביטחונית. זהו כיוון שראוי לבחינה. 

* "ישראל היום"