* לא נפסיק לשיר – אנו מייחלים ליום שבו נוכל לכתת רובינו לגיטרות, אבל כל עוד מבקשי
נפשנו פועלים להשבתת שירת חיינו, גם גיטרה עשויה להיות נשק מגן, המציל חיי אדם.
* מה הוא יספר לבוס? – מרחק דקות הליכה מהמקום בו שהה סגן נשיא ארה"ב ביידן, נרצח
אזרח אמריקאי בפיגוע טרור אחד מרבים באותו היום, חלק ממתקפת הטרור הפלשתינאית נגד
ישראל, אזרחיה ותייריה. באותה שעה, איראן ערכה שני שיגורי ניסיון של טילים
המיועדים למתקפה בלתי קונבנציונלית עם ישראל, בחסות הסכם מינכן שעליו חתם עמה הבוס
של ביידן.
מעניין מה ידווח ביידן לבוס על המציאות המזרח תיכונית.
* סקר סרק – לפני בחירות נערכים סקרים בהם נשאל הציבור שאלה קונקרטית - למי
יצביע בבחירות. כאשר עומדת הכרעה על סוגיה מסוימת, כמו למשל בעת המו"מ המדיני
בין ישראל לפלשתינאים או לסוריה, או שאלת הסכם הגרעין האיראני, יש מקום לסקרים
כאלה. מה הטעם בסקר על השאלה האם אזרחי ישראל תומכים בטרנספר. מישהו מציע טרנספר?
יש בכלל רעיון כזה בחלל האוויר? זו הצעה של הממשלה, של חלקים ממנה, של האופוזיציה,
של מפלגה מסוימת, של מנהיג מסוים? לא. אין טרנספר, לא יהיה טרנספר, זה לא על הפרק.
אז למה שאלה כזאת עולה בסקר? אין זו אלא פרובוקציה, שנועדה "להוכיח" את מה
שרצוי היה לסוקרים "להוכיח", ומעניין מאוד איך הם הציגו וניסחו את השאלה,
שהביאה לתוצאה ה"סנסציונית", הרצויה להם, שמחצית הציבור תומכת בטרנספר.
מדובר בהבל ורעות רוח. ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור קשה. ביום שבו
פורסם ה"סקר", היו שלושה פיגועי טרור קשים ברחובות הערים. אלה החדשות
המשמעותיות. ובזעם על החדשות הללו, כשמכניסים לאנשים זועמים שאלה לעוסה לפה, הם
מגיבים בהתאם. ה"תמיכה" כביכול בטרנספר, רצינית בערך כמו מישהו שכועס
מאוד ואומר "אני אהרוג אותו". ראוי להתייחס לסקר הזה בתגובה שעומקה
כעומקו של הסקר: יאללה יאללה.
ובלי קשר לסקר, תמיד נכון לחזק, בדרכי חינוך והסברה, את התודעה הערכית
הציונית, ברוח מגילת העצמאות: זהות יהודית חזקה, סולידריות לאומית משמעותית, אמונה
יוקדת בצדקת הציונות, אמונה בזכותנו ההיסטורית והטבעית על ארץ ישראל, אמונה בשוויון
ערך האדם, זכויות אדם ואזרח מלאות לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת גזע ומין – כתפיסה
כוללת שאין להפרידה למרכיביה.
* ועידת אנטי תרבות – שני הצדדים בקטטה המכוערת בוועידת התרבות של "הארץ",
מבטאים אנטי תרבות. הן הקהל שנהג כאספסוף, קיבל את השרה - שרה בממשלה הנבחרת של
ישראל, בשאגות בוז עוד בטרם פתחה את פיה, שיסע וקטע אותה ולא נתן לה לדבר והן השרה
עצמה, שפתחה את דבריה ב"קאט דה-בולשיט" (שרת התרבות!) וכל דבריה היו
פלגניים, סכסכניים בסגנון "התרבות שלכם" ו"התרבות שלנו". כל
נוהגה של רגב הוא אנטי ממלכתי ולכן אנטי לאומי – במקום לחזק את ה"אנחנו"
המשותף לחברה הישראלית, כמי שאמורה לייצג את הממלכתיות, היא מחזקת את הפילוג
והפירוד והשסע התרבותי. רגב המתלהמת והקהל המתלהם ראויים זה לזה, משקפים זה את זה
ומדרדרים את החברה הישראלית לתהומות של שנאה.
* על מה אתם מלינים? - ה"אמן" אריאל ברונז סולק בכוח מן הבמה בוועידת
"הארץ" לתרבות, במהלך מופע פרובוקטיבי, ולאחר שתחב דגל ישראל לישבנו.
ראשית, יש לברך את אנשי הוועידה על כך שהורידו אותו והפסיקו את הפרובוקציה. אולם
צעדם מעורר תהיות: על מה אתם מלינים? הנה, גם בעיניכם יש גבול לחופש הביטוי. גם
בעיניכם יש קווים אדומים שאסור לחצות. מירי רגב, שהפרעתם לנאומה בקריאות בוז, לא
הציעה לצנזר מופעים כאלה ולא קראה להוריד את השחקנים מן הבמה, כפי שאתם עשיתם, אלא
בסך הכל קבעה שמופעים כאלה לא ימומנו מכספי משלם המסים.
* בין ועידת ירושלים לוועידת
"הארץ" - "בשבע" הוא העיתון המזוהה עם הפלג החרד"לי
הימני ביותר בציונות הדתית, עם מפלגת "תקומה". מדי שנה העיתון יוזם את ועידת
ירושלים. בפני הוועידה מוזמנים לנאום גם בכירי המחנה הפוליטי היריב, כמו יצחק הרצוג,
שלי יחימוביץ' ואחרים, וזה יפה וראוי, כפי שיפה וראוי שמנהיגי הימין מוזמנים לנאום
בוועידות "הארץ". אולם מעולם לא שמעתי שהקהל בוועידת ירושלים קיבל בשריקות
בוז אחד ממנהיגי ה"שמאל" ולא איפשר לו לדבר, כפי שהתקבלה השבוע מירי רגב
בוועידת "הארץ", וגם לא שמישהו מהם הותקף פיזית, כפי שבנט הותקף אשתקד בוועידת
"הארץ".
* חוק הנאמנות של מדינת תל אביב – מבקר המוסיקה של "הארץ" בן שלו קטל את אלבום הבכורה של
חנן בן ארי. כך נפתח מאמרו: "אילו
תל אביב היתה באמת מדינה, כפי שמלעיזים עליה שונאיה, היתה לה זכות מלאה למנוע מחנן
בן ארי להופיע בשטחה. בשיר שנועל את אלבומו החדש, בן ארי עולב בעיר ומציג אותה כסמל
לשטחיות נטולת מצפון, כעגלה אורבנית ריקה ואטומה".
מעניין. תל אביב אינה באמת מדינה, אבל ישראל היא באמת מדינה, ככל
הידוע לי. האם אנו יכולים לדמיין את בן שלו כותב משפט כזה: "על מדינת ישראל
למנוע מ... להופיע בשטחה. בשירו... הוא עולב במדינה ומציג אותה כ..."?
קל יותר לדמיין מה היה כותב שלו על מי שהיה כותב משפט כזה.
כל כך אופייני. הליברליות בתפארתה. הליברליות שמנסה לחוקק חוק שיגרום
לסגירת "ישראל היום". הליברליות הבודקת בנרות האם ערוץ 20 פועל בדיוק על
פי תנאי הרישיון, בתקווה למצוא עילה לסגור אותו. הליברליות המאיימת בתלונה במשטרה
נגד אראל סג"ל בשל קטע סאטירי שבו חיקה את סתיו שפיר, לא באופן קיצוני יותר
מחיקוי ממוצע ב"ארץ נהדרת". ליברליות של אספסוף המנסה למנוע משרה בישראל
לפתוח את הפה בוועידת תרבות (!) אליה הוזמנה בידי המארגנים.
* אלפר ואקיבוש - פלשתינאי בן 16 ממזרח ירושלים, החשוד ביידוי אבנים, נעצר בידי
המשטרה. משפחתו של החשוד התפרעה ותקפה באלימות את השוטרים, ונעצרה. תינוקה בן
השנתיים של המשפחה נלקח עם הוריו למעצר. וכי היו משאירים אותו לבד? או מוותרים
להורים שתקפו באלימות שוטרים?
בעיני רוגל אלפר, התומך גם במחבלים הדוקרים יהודים למוות, ודאי שיידוי
אבנים על מכוניות חולפות הוא תחביב ראוי לנערים פלשתינאים. כך הוא מתאר את המעצר. "רעולי פנים באים באישון לילה לעצור נער בן
16 החשוד ביידוי אבנים". עד המשפט הזה הוא סיפר סיפור מרושע על קלגסי
צה"ל שעצרו "פעוט חשוד" בן שנתיים.
דבר אחד במאמרו מצא חן בעיניי. הוא ציטט בלעג את מי שיוצאים נגדו
ושכמותו הצועקים: "אקיבוש, אקיבוש". כך במקור. בתור בעל זכויות היוצרים
על המונח "אקיבוש", כשיקוף לצביעותם של רוגל אלפרים למיניהם, אני שמח
להיווכח שהוא משתרש.
* איך אומרים ביידיש שוקן? – האדמו"ר מסאטמר: "גל הטרור – באשמת המתנחלים". התחילו לתרגם את "הארץ" ליידיש?
* תופעת ציפר – בכל החודשים האחרונים, לא האמנתי לפרובוקציות השבועיות של בני ציפר
ב"הארץ". הבנתי שאין זו אלא מסיכה. כך כתבתי השבוע, בפוסט שהעליתי לאחר
מאמרו הפרובוקטיבי על זכותם של אמנים להיות מעל המוסר האנושי: "כאשר 'הארץ'
עוד היה בקצה היוני של הרצף הציוני, מוסף הספרות והתרבות שלו, בעריכת בני ציפר,
היה פוסט ציוני מובהק (ואף על פי כן – איכותי). היום, כאשר 'הארץ' הוא עיתון אנטי
ציוני, הטור האישי של ציפר מבטא עמדות 'ימניות'. האמת היא, שאם נעקוב אחרי העמדות,
נמצא שהן אינן באמת ימניות, במובן שהן אינן מבטאות את מה שקרוי ימין בפוליטיקה
הישראלית. למשל, הטור האחרון שלו, דברי הבלע המקוממים שלו, על פיהם האמנים פטורים
מערכי המוסר המקובלים, ויש להם אפילו הפריבילגיה לפגוע מינית בקטינות, כי הם
מורמים מעם, אינו קשור כלל ועיקר ל'ימניות'. ואף על פי כן, ניתן בהחלט לראות את
המאמר הזה כחלק מרצף מאמריו, שרבים מהם ניתן לסווג כ'ימניים', לכאורה.
אני רואה בציפר פרובוקטור ניהיליסט. הוא לקח על עצמו תפקיד – לבזות
ערכים ואידיאולוגיות. הוא בחר לעשות זאת נגד הערכים המובילים בעיתון שבו הוא עובד.
נדמה לי שבכל שבוע בוחר ציפר את הנושא שירגיז יותר מכל את קוראיו ובעיקר את עמיתיו
הכותבים, ויכתוב עמדה פרובוקטיבית הפוכה, 'בעד הנגד'. אך אין הוא נושא מסר ערכי,
אידיאולוגי הפוך, אלא מסר ניהיליסטי המופנה נגד ערכי הליברליזם כפי שהם מוצגים
בעיתונו, ולבטח היה שמח לעשות זאת באותה מידה כלפי ערכים שמרניים. מדי שבוע הוא
נהנה להציג את המסר המוביל באותו שבוע בעיתונו כבלון מלא באוויר חם, ואת עצמו כ'ילד
הרע' התוקע סיכה בבלון.
אני לא מאמין לו, אני לא מאמין לדברים שהוא כותב, אני רואה בהם
פרובוקציה לשמה, אבל אני מודה שלא אחת (לא במקרה הקיצוני של השבוע) אני נהנה
מפיצוץ הבלון וגם מהתגובות ההיסטריות ומהקריאות לסתימת פיו.
למשל, אייל גרוס שכתב נגד פרסום מאמרו כי 'גם הנייר של 'הארץ' אינו
סובל הכל', אינו רואה שום בעיה במאמרי תמיכה במחבלים רוצחים. הנייר הזה אינו רגיש,
כנראה, לרצח יהודים.
האמת היא, שמאמרו המקומם של ציפר השבוע, ראוי בהחלט לפרסום בעיתון
שאחד מבכיריו הוא יצחק לאור... ואף שלכאורה ציפר כתב על אייל גולן, אין זה מן
הנמנע שהוא התכוון דווקא ליצחק לאור, יקיר המוסף שהוא עורך והכותב המרכזי בו מזה
שנים רבות".
ואכן, חלף שבוע וציפר, לראשונה, הסיר את המסכה שעטה על פניו, הגדיר
בלשונו את סדרת המאמרים הללו באותו הסבר שאני הגדרתי בלשוני, והודיע שהוא תולה את
המקלדת.
יצחק לאור, אגב, ממשיך לכתוב. אצלו אלו אינן מסיכות.
נ.ב. – בניגוד ללקח של "זאב זאב", הפעם אני דווקא מאמין לו,
לשם שינוי.
* החזון הציוני של "הארץ" - בעמוד הראשון של "הארץ" ביום שישי התפרסם סיפור עתידי של
חמי שלו, המתאר תסריט, שיעלה את מה שהוא מכנה "השמאל הליברלי" הישראלי
לשלטון. טראמפ יעלה לשלטון בארה"ב ויפתח במדיניות אנטישמית של רדיפת היהודים.
שערי קנדה יסגרו בפני היהודים ותחל עליה המונית של יהדות ארה"ב לישראל. כיוון
שהעולים הם אנשי מה שהוא מכנה "שמאל ליברלי", הם יחוללו מהפך פוליטי
בבחירות בישראל.
בזכרי את הלעג והזעם, מעל דפי "הארץ", על כל קריאה ליהודי
אירופה לעלות לארץ בשל הטרור והאנטישמיות, שמחתי למצוא בעמוד הראשון של עיתון זה
התייחסות חיובית לעליית יהודים לארץ. ומבחינתי – אהיה מאושר אם תהיה עליה המונית
לארץ ישראל של יהודים שבכל נושא עמדתם הפוכה לחלוטין לשלי. מדינת ישראל קיימת כדי
לקבץ את היהודים מכל הגלויות, תהיינה עמדותיהם הפוליטיות אשר תהיינה. אדרבא, שיעלו
– ונתווכח.
ואם כבר מזכירים את חמי שלו, כדאי לזכור שבמשך שנים הוא היה הפרשן
המדיני של "ישראל היום", עד שבבוקר בהיר אחד הוא הפך לעיתונאי
ב"הארץ". באותו בוקר בהיר, עמדותיו הפוליטיות השתנו מן הקצה אל הקצה.
* אי שפיות זמנית – טד קרוז רחוק מאוד מלהיות ספל התה שלי, אני מקווה שהמפלגה
הרפובליקאית תשכיל להעמיד מועמד ראוי ממנו, אולם הוא עשוי להיכנס להיסטוריה כמי
שמנע את החרפה, שהדמגוג הגזען טראמפ יהיה מועמד לנשיאות של מפלגה בעלת היסטוריה
מפוארת כמפלגה הרפובליקאית בארה"ב. יש לקוות, שתבוסותיו של טראמפ בסופשבוע שעבר
הן תחילת הסוף של התופעה, ויתברר במהרה שהסיוט היה בסך הכל גילוי של אי שפיות
זמנית בקרב חלק מן החברה האמריקאית.
* חשיבות אמירת האמת - לאחר המתקפה של הנהגת המפלגה הרפובליקאית על טראמפ, נאמר שהיא תהיה
כבומרנג ותשחק לטובתו. תוצאות הבחירות בסופ"ש שעבר הוכיחו את ההיפך. האמת היא
דבר שראוי להיאמר, ואין מקום למיני חישובים אם לומר אותה.
* מועמד הקו-קלוקס-קלאן – קראתי באכזבה ובושה את כתב ההערצה של משה כהן לדונאלד טראמפ. איך
יהודי יכול לתמוך בדמגוג גזען, מועמד הקו-קלוקס-קלאן, לתפקיד החשוב ביותר בעולם?
הגזענות החשוכה שמייצגים טראמפ והקו-קלוקס-קלאן מופנית היום נגד מוסלמים ומחר
תופנה שוב נגד יהודים. כנראה שמשה כהן שכח מה זה להיות יהודי.
* טראמפ הישראלי – במונחים ישראליים, טראמפ הוא שילוב קטלני של אורן חזן, בנצי
גופשטיין ופלאטו שרון.
* באספמיה – כאשר שמעתי על כך שהמפלגות הערביות בישראל גינו את מדינות ערב על
שהגדירו את המובן מאליו – שחיזבאללה הוא ארגון טרור, נזכרתי שפעם חלמנו שערביי
ישראל יהיו הגשר לשלום בין ישראל למדינות ערב.
* אופוזיציה פטריוטית - יאיר לפיד ממצב את עצמו בהדרגה כאופוזיציה פטריוטית ממלכתית,
אופוזיציה לממשלה להבדיל מאופוזיציה למדינה. לכן, התקשורת לועגת לו שהוא
"חותך ימינה". בסקרים האחרונים, לציון שנה בבחירות, "יש עתיד"
זכתה להצלחה גדולה, כמפלגה השניה בגודלה. מה המשמעות הפוליטית של הסקרים?
על פי התאוריה שלפיד "חתך ימינה" כדי למשוך קולות מן הליכוד
– הוא נכשל. הוא לא משך קולות מן הליכוד ומגוש הימין. הוא משך קולות בעיקר
מהמחנ"צ. מכאן, שהכיוון שהוא מייצג, כיוון של אופוזיציה פטריוטית ממלכתית,
הוא הכיוון המבטא את הציבור המתנגד לימין ולנתניהו. כלומר, הציבור הזה, אינו אוהב
את ההיסחפות "שמאלה". לאחרונה גם הרצוג מבין זאת, ומבטא גישה אחראית
וממלכתיות יותר. אני מאמין שאלמלא נהג כך, הידרדרות מפלגתו בסקרים הייתה גדולה עוד
יותר.
איני מקבל את הטענה שלפיד "חתך ימינה". אני מאמין שהדרך
שהוא מבטא מייצגת את גישתו האותנטית, לעומת הדרך שבה "חתך שמאלה" לאחר
התפרקות הממשלה ולקראת הבחירות. חוסר האותנטיות שלו באותם ימים הייתה בעוכריו
בקלפי. כעת הוא מנסה לחזור לעצמו.
* סמל החזירות – יש לקוות שלכתו של ניר גלעד מכי"ל היא סוף שיטת השקשוקה שהוא
מגלם. כאשר היה גלעד החשב הכללי, הוא מעל בתפקידו, מעל באמון הציבור ומעל באינטרס
הלאומי שאותו אמור לייצג, והעניק מכספינו, כספי משלם המסים, מתנה בת 568 מיליון ₪
למשפ' עופר. בתמורה, בסיום תפקידו הוא הוצנח לניהול כי"ל, וקיבל משכורת עתק
דמיונית. על פי "דה-מרקר" סך ההטבות והשכר שגרף מגיע ל-85 מלש"ח,
וזו ההערכה הנמוכה והזהירה ביותר שקראתי – הערכות אחרות הגיעו לסכום כמעט כפול.
ניר גלעד הוא סמל החזירות.
* תרומה אדירה לגליל – התכנית להעברת מכון וולקני לצפון נדונה בשיח הציבורי בעיקר בהקשר
של בניית 15,000 יח"ד על שטחו והכנסת 5 מיליארד ₪ לקופת המדינה. ועם כל
החשיבות שבדבר, לא פחות חשובה התרומה האדירה של המהלך לגליל. בהמשך להקמת בית הספר
לרפואה לצפת, מדובר באבן שואבת לקליטה איכותית של חוקרים ואגרונומים, תעסוקה לאנשי
מקצוע רבים בגליל ובגולן ותרומה משמעותית לחקלאות בגליל ובגולן. אך טבעי, שמכון
וולקני יוקם באזור חקלאי.
מדובר בצעד של wim-win – גם חיזוק הסְפָר והפריפריה וגם פינוי קרקע לבניה ולהוזלת מחירי
הדיור.
* מכון שמיר למחקר – אני מסכים עם יוסי אחימאיר, וחש כמוהו שלאחרונה מסתמן שינוי מגמה,
בהערכה הציבורית ליצחק שמיר. לא אחת כתבתי על כך ששמיר היה אחד מראשי הממשלה
הטובים שהיו לנו, אך הברנז'ה התקשורתית-אקדמית מצליחה להשכיח את פועלו ולגמד את
הישגיו. כמובן מי שתרם לכך הוא גם שמיר עצמו, בענווה שאפיינה אותו ובהעדפתו את
העבודה המעשית, העניינית, השקטה, על הברקים, הרעמים ואור הזרקורים של יחסי הציבור.
לאחרונה, התדמית השקרית מתחילה להיסדק, ויותר ויותר מובעת הערכה לפועלו. דוגמה לכך
היא ראיון מקיף שנערך בסופשבוע עם עזריאל נבו, מי ששירת כמזכיר הצבאי של ראש
הממשלה תחת בגין, שמיר, פרס ורבין וציין את שמיר כטוב שבהם.
אני שמח וגאה, שהוועד המנהל של המכון לחקר הגולן, שבו אני עובד כחוקר,
החליט לשנות את שם המכון ל"מכון שמיר למחקר", כביטוי של הוקרה לשמיר
ולתרומתו למדינת ישראל ולגולן. עם זאת, חבל לי שהגולן נעדר מהשם החדש. כשהעליתי את
הסוגיה, נאמר לי שהדבר נובע מהשינוי המתחולל במכון, שכבר אינו מתמקד בחקר הגולן,
כפי שהיה בראשית דרכו, אלא הוא מכון מדעי, שמחקריו בלתי מוגבלים, וראייתו מתייחסת
למחקר המדעי ברמה הארצית והעולמית. אדרבא, דווקא מסיבה זאת, טוב שהגולן יהיה חלק
מן המיתוג הזה, כדי להעלות את הגולן על מפת המדע הישראלי והעולמי. והרי אין זה
מקרה שהמכון נמצא בגולן וכל עשרות החוקרים בו, במגוון התחומים, הם תושבי הגולן.
צר לי על כך שהמילה גולן נעדרת מהשם החדש, אך אני גאה בכך שהמכון
מנציח את זכרו של שמיר.
* לא עוצר באדום - בראיון ל"7 ימים" לרגל צאת ספר זיכרונותיו, סיפר עזריאל
נבו, מי שהיה מזכירם הצבאי של ראשי ממשלות
ובהם בגין, כיצד אריאל שרון הוליך את בגין שולל וקבע עובדות במלחמת לבנון הראשונה
על דעת עצמו. בנו של שרון, גלעד, פרסם מאמר תגובה בו הכחיש נמרצות את דבריו של נבו
והטיח בו רפש.
לפני חודשים אחדים ראיינתי את ישראל קניג, מי שהיה מנהל מחוז הצפון
במשרד הפנים בשנות הששים, השבעים והשמונים, אדם רב פעלים ובעל זכויות רבות במפעל
ההתיישבות בגולן ובגליל, שגם בגיל 91 הוא במיטבו. קניג סיפר לי את הסיפור הבא,
ממנו אפשר ללמוד על דפוס הפעולה של שרון, שאותו היטיב נבו לתאר.
"בנושא הכפרים הדרוזים בגולן היה לי
קרב קשה עם אריק שרון על תעודות הזהות לאחר חוק הגולן. שרון, שר הביטחון, התעקש על
כפיית תעודות הזהות לדרוזים בגולן. אני התנגדתי. התנגדתי כי הכרתי את הדרוזים, הייתי
אתם בקשרים. היה לי ברור שכפיית תעודות הזהות תהיה למלחמה גדולה ומיותרת, שלא תעזור
לנו בכלום. הצעתי שנודיע לדרוזים שהם זכאים לתעודת זהות ומי שרוצה מוזמן לבוא ולקחת.
כך הרוב היו לוקחים את התעודה, בלי מאבקים ומלחמות. כשלא הצלחתי לשכנע את שרון, הלכתי
לבגין. הוא כבר לא היה במיטבו. הוא הקציב לי שבועיים להגיע לפתרון מוסכם עם הדרוזים.
למחרת נפגשתי עם השייח המרכזי של הדרוזים בגולן, יחד עם מומחה לדרוזים ממשרד הדתות.
דיברנו והגענו להסכמות. השייח הסכים להצעה שמי שרוצה ייקח תעודת זהות באופן פרטי, ואנשי
הדת לא יפריעו לו ולא יפגעו בו. חזרתי לנצרת, למחוז, ונאמר לי שאלוף הפיקוד, דרורי,
צלצל. דרורי ביקש ממני לפגוש אותו מהר, לא לטלפון. באתי אליו. מצאתי בפיקוד את כל הצבא
והמשטרה. זו כבר הייתה שעת לילה, ונאמר לי שבחמש בבוקר הצבא יכנס לכפות על הדרוזים
את תעודות הזהות. אמרתי להם: 'אתמול בגין נתן לי שבועיים, מה אתם עושים?' כך עבד שרון.
השעה הייתה 2 בלילה. התקשרתי לעזריאל נבו,
המזכיר הצבאי של בגין. סיפרתי לו מה קורה, ביקשתי שיעשה משהו. אחרי שעה, הוא חזר אליי
ואמר שאינו יכול לעשות כלום. השאר היסטוריה. מה השגנו? הדרוזים מקבלים מאתנו את כל
השירותים ומפגינים בעד סוריה".
כעבור ארבעה חודשים פרצה מלחמת לבנון; האירועים אותם תיאר נבו.
* יחס אנושי לאסיר - האסיר אהוד אולמרט ביקש לצאת לחופשה של
שעות אחדות, כדי ליטול חלק בטקס בר המצווה של נכדו, וסורב. זו החלטה מצערת. בעיניי,
זו גישה בלתי הוגנת כלפי אסיר.
אולמרט ראוי ליחס זהה לשל כל אסיר, ואם
זו המדיניות כלפי האסירים כולם, עליה לחול גם עליו. הבעיה היא במדיניות. יש להיות גמישים
כלפי בקשות מסוג זה של כל אסיר, אלא אם הוא מהווה סכנה לסביבתו.
אני מקווה שבג"ץ יקבל את עתירתו של
זאב רוזנשטיין, ויאפשר לו להשתתף בחתונת בנו. אולי פסיקה כזאת תשנה את המדיניות.
* האבא של
החיילים הבודדים - צביקה לוי, "האבא
של החיילים הבודדים בצה"ל", שעשרות שנים עושה לילות כימים, במסירות אין
קץ, לאימוץ החיילים הבודדים בכלל, ובתנועה הקיבוצית בפרט, נלחם בימים אלה על חייו.
עדין לא מאוחר להעניק לו את פרס ישראל על מפעל חייו.
* בצהרי היום – ביום שלישי בסביבות 9:00 התחלתי להתגלגל
דרומה. נסעתי לפרדס חנה לאסוף את אהוד אריאל ועודד מנשרי, ויחד המשכנו להתגלגל אילתה.
בדרך, בתוך הנוף המדברי הקסום בהתקרבנו
למצפה רמון, הציע אהוד הצעה שאי אפשר לסרב לה: בסיטואציה הזאת, אנחנו חייבים לשיר את
"בצהרי היום", המתאר סיטואציה דומה בנוף דומה, אך אינו חלק מן המופע שלנו.
החלטנו לפתוח עם השיר הזה במקום "טרמינל לומינלט".
הופענו בפני משתתפי כנס רכזי תרבות תורנית
ארצי, שנערך באילת, במופע שלנו "מאיר לעולם כולו" - מסע בעקבות מאיר אריאל
ושירתו, בלימוד ובשירה. מן הרגע הראשון של ההופעה חשנו בחשמל בקהל, ואכן היה ממש ממש
מוצלח ומרגש. המופע בפני הפורום הזה יניב הזמנות להופעות בכל רחבי הארץ.
ועל "טרמינל" הקהל לא ויתר, וזה
היה ההדרן.
התחלנו להתגלגל צפונה, דרך פרדס חנה, ולקראת
4:00 לפנות בוקר הגעתי הביתה.
בַּיוּש - אני שונא שאומרים לי "ביי", אבל
כל עוד לא אומרים לי "בַּיוּש", אני יכול להכיל זאת.
* ביד הלשון
לא מינֵיהּ ולא מקצתֵיהּ – בווינט צוטט מקורב לתא"ל בוכריס: "...מעולם לא היה שמועות
עליו בעניינים האלה. האמת תצא לאור ואין פה מיני ולא מקצתי". היה או לא היה –
זאת נדע כשהאמת תצא לאור, אולם מה שהיה או לא היה הוא כמובן מיני.
כך יש לכתוב את הביטוי: "לא מינֵיהּ ולא מקצתֵיהּ" (וגרסה
אחרת: "לָא מִנַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ"). הביטוי הוא בארמית, ומשמעותו – לא ממנו ולא מקצתו, כלומר –
שלילה מוחלטת של האמור.
מקור הביטוי הוא בדיון מתוך מסכת סוטה בתלמוד הבבלי, על השאלה האם
מותר שתהיה מידה מסוימת של גאווה בתלמיד חכם. בתגובה לדברי רב חייא בר אשי בשמו של
רב, שמותר שתהיה בו אחד משמונה בשמינית גאווה, כלומר מידה מסוימת, קטנטנה, קובע רב
נחמן בר יצחק נחרצות: "לא מיניה ולא מקצתיה". כלומר, תלמיד חכם חייב
להיות חף לחלוטין מאגו, מגאווה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
