הבלוג של אורי הייטנר

* תודעה ציונית – החלטתו של הרמטכ"ל להוציא את נושא החינוך לתודעה היהודית בצה"ל מידי הרבנות הראשית היא החלטה חשובה מאוד, המעידה על כך שהוא מבין את החשיבות האדירה של התודעה היהודית, ואינו יכול להשאירה באחריות פלג דתי, שייעודו הוא מתן שירותי דת בצה"ל.

התודעה היהודית הנה התודעה הלאומית שלנו, שיש לה מרכיב דתי משמעותי, אך היא הרבה יותר מקיפה וגדולה מתודעה דתית. התודעה היהודית היא התודעה על אודות היהדות על כל גווניה וביטוייה, העתיקים והמודרניים, הדתיים והחילונים, הציוניים והאוניברסליים. הגישה על פיה זה לא באמת מעניין את צה"ל כצבא העם הממלכתי ולכן נשאיר את התודעה היהודית לרבנים, כי זה "שלהם", הייתה ממש מעילה בייעודו וייחודו של צה"ל, ואייזנקוט ראוי לברכה על צעדו.

בשום פנים ואופן אין להדיר את היהדות הדתית האורתודוכסית, על רבניה, מתחום התודעה היהודית בצה"ל, אלא שיש לראות בהם שותפים, לצד גורמים המבטאים השקפות, גישות וזרמים אחרים. אגב, גם היום לא רק הרבנות עוסקת בכך – למשל, מכון "שיטים" הקיבוצי עורך סדרות חינוך יהודי בגישה פתוחה, מתקדמת ופלורליסטית, אך עיקר החינוך היהודי נעשה בידי הרבנות וזאת הייתה טעות.

שגיאתו של אייזנקוט, הייתה העברת הנושא לידי אכ"א ולא לאחריות קצין חינוך ראשי. אני מקווה שהוא יתקן זאת.

* מלחמה קרה - הפרלמנט המצרי הדיח חבר פרלמנט כיוון שנועד עם שגריר ישראל. קודם לכן הוכה חבר הפרלמנט בנעל בידי עמיתו, שהפך לגיבור לאומי.

כך נראה השלום, אחרי 37 שנים.

למען השלום הזה ישראל נסוגה מכל סיני, עקרה והחריבה את כל יישוביה, גירשה את כל אזרחיה.

כאשר נחתם השלום, הייתה אופוריה גדולה. נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה. היה ברור שאנו הולכים לקראת יחסי שכנות כמו בין ארה"ב לקנדה. הייתה מחלוקת האם המחיר כדאי, אך היה ברור מה התמורה.

יחד עם סאדאת, נרצח השלום. את סאדאת רצח הג'יהאד האסלאמי. את השלום רצח חוסני מובארק.

הביטוי "שלום קר" לתיאור היחסים בין ישראל למצרים הוא ביטוי מכובס למלחמה קרה.

* מקדמת שוויון – הממשלה הנוכחית מקדמת יותר מכל ממשלה אחרת מאז קום המדינה את השוויון והשילוב של ערביי ישראל. המדיניות הזו באה לידי ביטוי בתכנית האב לקידום האוכלוסיה הערבית בסך של 15 מיליארד ₪, במינוי ניצב מוסלמי ראשון במשטרה ובמבצע לגיוס שוטרים מוסלמים למלחמה בפשיעה במגזר הערבי, בקידום פתרון מוסכם של פשרה לסוגיית הבניה הבלתי חוקית ובבחירות ביישובי הפזורה הבדואית.

המלעיזים ימשיכו להתעלם מכל אלה ולהיטפל לדברי ראש הממשלה בבחירות על "הנוהרים לקלפיות". היו אלא דברים מכוערים ונפסדים, אינם יאים לראש ממשלה, אבל בסופו של דבר נבחנת הממשלה בהחלטותיה ומעשיה, ולא באמירה ביום הבחירות.

* עונש חינוכי – הצעת חוק: מי שיטען שהמדינה פשיסטית – ייגזר עליו לחיות חצי שנה תחת משטר פשיסטי. תרופה נגד הבורות, השקרנות והרשעות.

* ממשלה לאומית?! – עמית סגל בערוץ 2 ויוסי ורטר ב"הארץ" דיווחו בימים האחרונים על התארגנות של בכירי "מרכז-ימין" להפלת נתניהו. איני יודע עד כמה הדיווחים הללו רציניים. אני יודע, שטיבם של החיים הפוליטיים הוא שתמיד הם רוחשים התארגנויות כאלו, שלרוב אינן אלא משאלות לב, ולעתים רחוקות יותר יש בהן גם בשר. בשנה שעברה, בגחמה תמוהה וחסרת פשר, נתניהו טלטל את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, יקרה, מזיקה ומפצלת על הרבה פחות מזה. וכך, במקום הממשלה הקודמת, בעלת ההרכב המאוזן, שקידמה כמה נושאים חשובים, הוא הקים ממשלת ימין צרה, או כהגדרתו של נתניהו, "ממשלה לאומית".

לאומית?! ממשלה ששר הדתות שלה עושה כל שלאל ידו כדי לסכל את פשרת הכותל, ומצהיר שלא תינתן דריסת רגל בישראל לרוב העם היהודי (הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי) היא לאומית?! על נתניהו להבהיר לשר החצוף, שישראל היא מדינה ציונית, וגישתו האנטי ציונית, האנטי לאומית, מנוגדת לדרכה של הממשלה ואם ברצונו לכהן בה, עליו לשנות את דרכו לאלתר. האם נתניהו ינהג כך?

* הסיוט הקטן והסיוט הגדול - המפלגה הדמוקרטית באופוריה; צמרת המפלגה הרפובליקאית בפאניקה. ככל שטראמפ צועד לניצחון בבחירות המקדימות, נסלל ניצחונה המוחץ של הילארי קלינטון, או אולי סנדרס (סיכוי קטן). לעומת זאת, הפאניקה של צמרת המפלגה הרפובליקאית כפולה לנוכח תסריט הבלהות הזה – הסיוט של תבוסתם בבחירות הוא עוד הרע במיעוטו לעומת הסיוט של ניצחון בבחירות.

* סאטירה לגיטימית – אפשר לאהוב את המערכון הסאטירי של אראל סג"ל שירד על סתיו שפיר ואפשר לא לאהוב אותו. אני, למשל, לא התלהבתי מרמתו. אבל... הטרדה מינית?! תלונה למשטרה?!?!?! התחרפנו? זה קטע סאטירי לגיטימי לא פחות ממערכוני "ארץ נהדרת" ו"היהודים באים". מותר וראוי לבקר אותו, אבל הניסיון הנואל לסתימת פיות אינו הולם חברה דמוקרטית פתוחה.

            * ביד הלשון

לא דובים ולא יער – תיאטרון מדיטק חולון העלה הצגת ילדים – עיבוד ל"זהבה ושלושת הדובים", ששמה "לא דובים ולא יער".

מקור הביטוי הוא הסיפור המקראי המזעזע על אלישע, איש האלוהים, שקבוצת ילדים מבית אל לעגו לו על היותו קרח, והוא זימן "שתים דובים" שטבחו בהם וטרפו למוות 42 ילדים.

בדיון על הסיפור הזה במסכת סוטה בתלמוד, אחד האמוראים סבור שלא היו באותו אזור לא דובים ולא יער, ונעשה נס בתוך נס על ידי אלישע: הוא הצמיח שם בשנייה אחת יער ובו דובים שפגעו בילדים שלעגו לו. מהמדרש הזה נכנס הביטוי לשפתנו.

בשירו הפרודי של אריק איינשטיין "הבלדה על זומטי ולבטי", מסופר על זומטי ולבטי שהלכו לים, זומטי טבע ולבטי נשאר. ושם מופיע המשפט: "אך לא דגים ולא 'יעם', לא גלים ולא זומטי".

ורפול נהג לומר: "לא דובים ולא זבובים" (וזה נשמע יותר כמו "לא דוביבּ ולא זבוביבּ"). 

* "חדשות בן עזר"

בערב ל"ג בעומר הקרוב ימלאו 75 שנים להקמת הפלמ"ח. אי אפשר לתאר את הציונות בלי הפלמ"ח; את המאבק בבריטים, את ההעפלה וכמובן את הניצחון במלחמת השחרור. ואי אפשר להבין את הפלמ"ח בהתעלם מהבחירה להכריז על הקמתו בל"ג בעומר. ואי אפשר להבין את המהפכה הציונית בהתעלם מהמקום המרכזי של אתוס הגבורה של מרד בר כוכבא בהוויה הציונית.

ב"מבחן התוצאה" הקר, בטבלאות אקסל חסרות רוח ונשמה של "רווח והפסד", מרד בר כוכבא היה כישלון חרוץ. אמנם בר כוכבא הצליח לסחוף אחריו את העם ולארגן אותו למרד, שבראשיתו הביא לניצחון על האימפריה הרומית האדירה ולעצמאות יהודית, שנמשכה שלוש שנים, אך לאחר שהאימפריה גייסה את כוחותיה מארצות אירופה והמזרח, היא דיכאה את המרד באכזריות, בהשמדה המונית ובמכה קשה לעם היהודי בארץ ישראל, שהאיצה והרחיבה את יציאתו לגלות. אולם "מבחן התוצאה" הזה, אולי תואם את "האמת הארכיאולוגית", על פי הגדרות אחד העם, אך זו גישה מצומצמת וצרה בפרספקטיבה רחבה של "האמת ההיסטורית".

נס קיומו של העם היהודי, היחיד מעמי קדם, בתנאי השעבוד, הגלות והפיזור הבלתי אפשריים, הוא תופעה כמעט בלתי נתפסת, ואי אפשר להסביר אותה בממד מצומצם אחד. לטעמי, בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ניתן להסבירה באחדות של ניגודים היסטוריים, המשלימים אלה את אלה. לכאורה, אין ניגוד גדול יותר בין מה שמייצג רבן יוחנן בן זכאי למה שמייצג בר כוכבא. אך עורמת ההיסטוריה, היא שהשילוב בין הניגודים הוא שקיים את העם היהודי.

ריב"ז העניק ליהדות את הגמישות והסתגלנות, בכך שהנהיג יחד עם חכמי יבנה בדורו וממשיכיהם בדורות הבאים את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות – יצירת יהדות פוסט מקדשית, היודעת להתקיים ולשגשג גם ללא עצמאות מדינית, ללא ישיבה בפועל בארץ ישראל, ללא בית המקדש ועבודת הקורבנות וללא המצוות התלויות בארץ. זו יהדות שהיטיבה להסתגל למהמורות ההיסטוריה, לתועפות השנאה והרדיפות ולשמר את העם היהודי, את דתו ותרבותו, כאשר ארץ ישראל היא מחוז חפץ, כמיהה וגעגוע בציפיה לגאולה נסית. היהדות הרבנית השתדלה להדחיק את רוח הלאומיות ואת הגיבורים הלאומיים כמו המקבים, הקנאים ובר כוכבא, והציגה את הלאומיות האקטיבית כהפרת שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.

השואה הייתה סופה של היהדות הגלותית. אלמלא התחיה הציונית, שקדמה לשואה, לא הייתה לעם היהודי תקומה מן החורבן הזה. התחיה הציונית לא הייתה מתרחשת אלמלא נזרעו בעם היהודי וביהדות זרעי ההתרסה, התגר והאקטיביזם הלאומי, שאתגרו את הגעגוע הפאסיבי לאורך הדורות, רחשו ופעפעו בתת התודעה היהודית. הזרעים הללו הביאו גם לאסונות, כמו השבתאות, אך בלעדי הרוח הזו, הגם שהודחקה, ספק רב אם העם היהודי היה מתקיים לאורך הדורות. ובזכות הרוח הזו, ובהשפעת הלאומיות המודרנית באירופה, עלתה הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שאפשרה את המשך קיומו גם במאה ה-20, במאה ה-21 ולעתיד לבוא, בשיבת ציון וקוממיות לאומית במדינת ישראל הריבונית.

בר כוכבא הוא אחד הסמלים המרכזיים של רוח האקטיביזם הלאומי, שחוללה את הציונות, ובזכותה העם היהודי שב למולדתו, החיה את שפתו והקים את מדינת ישראל.

מרד בר כוכבא, כמו גם מרד המקבים והמרד הגדול, היו סמליהם של כל הזרמים בציונות – הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, האזרחית והדתית. הניסיון בשלושים-ארבעים השנים האחרונות לקעקע את אתוס בר כוכבא ולהציג אותו כמטורף שהמיט אסון על עם ישראל, נובע בעיקרו מנסיגה מהאתוס הציוני ורצון לקעקע את סמליו.

במוזיאון ארץ ישראל מוצגת בימים אלה התערוכה "בר כוכבא". התערוכה נפתחת בסיפור ההיסטורי של המרד ומציגה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה. עיקרה של התערוכה, היא מקומו של בר כוכבא באתוס הציוני – בספרות, באמנות, בחינוך, באגודות הספורט, בתנועות הנוער (מבית"ר ו"בני עקיבא" ועד "השומר הצעיר") ובממלכתיות; מהאגדה על בר כוכבא והאריה, שחוברה באמצע המאה ה-19 ועד טקס הקבורה הממלכתי (והפאתטי משהו) של "עצמות לוחמי בר כוכבא" ב-1982, שבועיים לפני פרוץ מלחמת הלבנון הראשונה.

התערוכה מסתיימת בפולמוס על מיתוס הגבורה של בר כוכבא. המחלוקת מוצגת בהקרנת דיון טלוויזיוני בהנחיית אלעזר שטורם, בין הרב אורי שרקי להיסטוריון פרופ' קרלו שטרנגר, (ולמעשה לעימות בין שטורם ושטרנגר לשרקי).

התערוכה מיטיבה להציג את מקומו של בר כוכבא בסיפור הציוני ובתרבות הציונית, תוך שהיא ממחישה זאת במוצגים יפים ומרגשים. לזכותה של התערוכה יש לציין, שהיא אינה נוקטת עמדה, אלא מספקת כלים לקהל למחשבה ולגיבוש דעה.

עם זאת, יש בתערוכה מספר כשלים. העיקרי הוא בסרט הטלוויזיה, שהווליום שלו נמוך מאוד וקשה מאד לשמוע אותו על רקע האקוסטיקה הגרועה של אולם התצוגה כולו. מתחת לדגל של קן "השומר הצעיר" בנתניה מל"ג בעומד תשכ"ה, נכתב "אמצע שנות החמישים" אף שהשנה היא 1965. בסרטון על המכביה הראשונה, שנקבעה לציון 1,800 שנה למרד בר כוכבא, נאמר שהשתתפו במכביה 930 ספורטאים, ובטקסט הכתוב על המכביה, הצמוד למסך, נכתב שהשתתפו בה 5,000 ספורטאים. חסרה התייחסות לאתוס הגבורה של בר כוכבא במחתרות ובצה"ל ובהצגת פולמוס בר כוכבא נפקד מקומו של פרופ' יהושפט הרכבי, שעורר את הפולמוס הזה בראשית שנות ה-80.

אסיים בדברים שאמר חתן פרס ישראל, הארכיאולוג יגאל ידין, חוקר מרד בר כוכבא והרמטכ"ל השני של צה"ל, בשנת 1983, בשיאו של פולמוס בר כוכבא שחולל הרכבי. "...על סמך הערכת המצב שלנו... החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס. וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטלי. כי שנאת היהודים מצד ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם הייתה כל-כך גדולה, שמלחמתנו, לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית - הייתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים באנגלית: אין לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה - ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק; ובן-גוריון - כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון.

מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב"חשיבה ריאליסטית" כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת מדינה יהודית. שכן, כל הטיעונים נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, היו אז חסרי הגיון.

... ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי - גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו - ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם.

* "על השבוע"

* חובת ההגנה העצמית – "מילואימניקים בחזית" היא תנועה ציבורית שהקימו קצינים במילואים בעלי השקפות עולם שונות, מכל קצווי הקשת הפוליטית הציונית דמוקרטית, כדי לצאת נגד פעילותם נגד מדינת ישראל של "שוברים שתיקה", ועלילות הדם שהם מפיצים בעולם נגד צה"ל, כחוד החנית של מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית.

התנועה, שאותה הקים עמית דרי, קיבלה חשיפה נאה והישגים ראשונים, ואז תפסה עליהם טרמפ תנועת "אם תרצו" שפרצה בקמפיין ההסתה "שתולים", והעניקה ל"שוברים שתיקה" מתנה נהדרת. באחת, במקום שהדיון יתמקד במעשיהם החמורים של "שוברים שתיקה", הוא הוסט לקמפיין הקיצוני של "אם תרצו", שפרנס את קמפיין ה"געוואלד" הקורבני של "שוברים שתיקה".

"מילואימניקים בחזית" גינו את קמפיין "שתולים" כמו את הקמפיין נגד הנשיא שהשתתף בוועידת "הארץ" בארה"ב, שבה דיבר על מוסריותו של צה"ל ונגד המתקפות המרושעות על ישראל.

בינתיים התנועה החלה לקרום עור וגידים, וביום שלישי ערכה את הכנס הראשון שלה, בבית העם ברשפון, שהוקדש לנושא אתיקה בלחימה בטרור. האולם הגדול היה מלא מפה לפה בזריזים שהספיקו להבטיח מראש את מקומם. המקום היה מלא באנרגיות של מחויבות, אחריות, אכפתיות, מוסר ופטריוטיות.

האורח המרכזי באירוע היה נשיא המדינה ראובן ריבלין. הוא התקבל בחום רב ובאהדה רבה, עובדה הממחישה את הפער בין השיח הטוקבקיסטי המתלהם לחיים האמתיים.

כן השתתפו חתן פרס ישראל פרופ' אסא כשר – מחבר הקוד האתי של צה"ל ומומחה בעל שם עולמי לאתיקה בכלל ואתיקה בלחימה בפרט, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, האלופים במיל' אבי מזרחי וגרשון הכהן, אל"מ (מיל') ד"ר פנינה שרביט ברוך והעיתונאי וחוקר ה-BDS בן דרור ימיני. הנחה – אברי גלעד.

שתי מילים לא נאמרו בכנס (למעט במשפט גינוי חריף של האלוף מזרחי): "שוברים" ו"שתיקה". מי שהתייחס אליהם, מבלי להזכיר אותם בשמם, היה ריבלין.

ריבלין דיבר על כך שהציונות החזירה את העם היהודי להיסטוריה, ומשמעות הדבר היא ההכרח להתמודד עם דילמות מוסריות קשות, כולל בהחלטות על חיי אדם. הדילמות הללו מחייבות שיח תמידי בתוכנו, מתוך מחויבות לערכי המוסר שלנו. הוא גינה את אלה שמחליפים את השיח המוסרי בתוכנו, בקיום דיון מעוות בחו"ל, דרך גורמים שליליים מחוץ לישראל. אותם אנשים, אמר ריבלין, נוהגים בתודעה של גלות ולא של עצמאות.

דוגמה לדילמות המוסריות שעמן אנו מתמודדים, נתן ריבלין מדיון בממשלה בה היה חבר בתקופת מבצע "חומת מגן", האם לאשר סיוע אווירי לקרב בתוך מחנה הפליטים בג'נין. הוא היה שותף להחלטה להימנע מכך, כדי למזער את הפגיעה באוכלוסיה פלשתינאית בלתי לוחמת, אף שבנו היה לוחם בקרב הזה, בו נפלו 13 מחבריו.

הכנס התמקד בדיון על מוסר לחימה בכלל, ובלחימה בטרור בפרט. אף שבדיון השתתפו בעלי דעות שונות ומקוטבות, מיובל דיסקין עד גרשון הכהן, בנושא הדיון – מוסר הלחימה, לא הייתה מחלוקת. כולם דיברו על החשיבות בדבקות במוסר הלחימה הצה"לי. כולם העלו על נס את מוסריותו של צה"ל, ועל כך שאף צבא דמוקרטי בעולם אינו פועל באופן מוסרי כמו צה"ל במלחמותיו, ועל כך שהדרישות המוסריות שצה"ל מעמיד בפני לוחמיו הן כמה דרגות מעל המתחייב מדיני המלחמה. הייתה הסכמה על כך שלמרות העובדה שהאויב משוחרר לחלוטין משיקולי מוסר, ושהמדינות המטיפות לנו אינן עומדות ולו במקצת הדרישות שאנו מעמידים בפני עצמנו – יש להמשיך ולדבוק בדרכו המוסרית של צה"ל, כי זו דמותה של המדינה ודמותו של צה"ל. כמו כן, נאמר, שהדבקות במוסר המלחמה ראוי גם כביטוי למקצועיות ולמשמעת של צה"ל והוא משרת את צרכיה המדיניים של ישראל.

תקצר היריעה מלסכם כנס בן שלוש שעות, ולכן אסתפק באזכור רעיון אחד שהביע אסא כשר. כשר הרצה על האתיקה של המלחמה בטרור. הוא דיבר על כך שזכות ההגנה העצמית, של פרט ושל מדינה, אינה ניתנת לערעור. אך למדינה יש גם חובת הגנה עצמית – החובה להגן על אזרחיה. מדינה דמוקרטית אינה רשאית להשתמט מהחובה המוסרית הזאת. וכאשר הדרך להגן על אזרחיה היא לתקוף את האויב – זו חובתה המוסרית. במילוי החובה הזאת, עליה לעשות הכל כדי למקד את הפגיעה רק במי שמסכנים אותנו ובשעה שהם מסכנים אותנו.

הוא סיפר על תחקירים של גנרלים בצבאות זרים על מבצע "צוק איתן", שהתפעלו מההקפדה היתרה של צה"ל על אמות מידה מוסריות, והביע אמונה בכך שמדינות אחרות תלכנה בעקבותינו ותאמצנה דרכים אלו. הוא הגדיר את ישראל כמדינת מופת באופן המוסרי שבו היא מנהלת את מלחמותיה. 

* מזרח תיכון חדש – 39 שנים לאחר ביקור סאדאת, 37 שנים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, 34 שנים לאחר שתמורת אותו הסכם ישראל מסרה למצרים את כל סיני עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון וגירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון – חבר פרלמנט מצרי שנפגש עם שגריר ישראל מוקע בידי חבריו ומוכה בנעל על ראשו.

יותר ויותר מתבהרת התמונה, שחלום העוועים ההזוי ביותר, הוא חזון השתלבותה של ישראל במרחב.

* כיף למות? – "אין דבר. כדאי למות בשביל ארץ", אמר טרומפלדור בעברית הרצוצה שלו, בטרם נפח את נשמתו. הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח שנה לאחר מכן במאורעות תרפ"א, ניסח מחדש את הדברים כמסר ערכי, חינוכי: "טוב למות בעד ארצנו".

כבר עשרות שנים נעשה ניסיון נואל להכחיש את האתוס, בטענה שטרומפלדור לא אמר את הדברים, שקילל ברוסית וכו', אך זו טענה מופרכת. המחקר מאושש את הדברים באופן חד משמעי, וראוי בעניין זה לקרוא את מחקרה המעמיק של שולמית לסקוב, הביוגרפית של טרומפלדור.

ממה נובע הניסיון להכחיש את אמירתו של טרומפלדור? זהו ניסיון ציני, תחת הקוד הניהיליסטי של "לשחוט פרה קדושה", למחוק את אתוס הגבורה הציונית ואת הנכונות להקרבה, שהיא תנאי הכרחי לקיומנו במרחב השולל את זכות קיומנו.

בשבועות האחרונים, נוכח התעוררות הדיון הציבורי על ההבדל בין התרבות שלנו, המקדשת את החיים לתרבות של הערבים, המקדשת את המוות, צצה שוב אמירתו של טרומפלדור, דווקא מקרב החוגים הציניים של מכחישיה, כ"הוכחה" שבעצם אנחנו מקדשים את המוות. ברצף המאמרים ב"הארץ" בסוגיה, כבר כמה כותבים הזכירו זאת. האחרון שבהם היה השבוע רזי ברקאי, שדברים שאמר בשידור חוללו את הדיון הציבורי. במאמרו, הוא אחז במקל בשני קצותיו – גם הזכיר את "טוב למות בעד ארצנו" כ"ראיה" והוסיף שהוא מעדיף את ה"גרסה" של הקללה ברוסית.

מהי משמעות האמירה של טרומפלדור ושל ברנר? אין כאן קידוש המוות, אין כאן הערצת המוות, הם לא כתבו "כיף למות". ה"טוב" באמירה הזאת, הוא במשמעות של "ראוי". כלומר, מוות הוא דבר קשה, דבר נורא, אבל המאבק על הקיום היהודי בארץ מותנה בנכונות לשלם במחיר החיים. טרומפלדור נפל במשימת הגנה מובהקת על יישוב שהותקף, וניחם את חבריו ואת עצמו, שלא נפל לשווא.

ומכאן לסוגיית ההבדל ביננו לבין הערבים. האם אצלנו קיימת התופעה של הבעת תקווה ותפילה להיות "שאהיד" במובן הדתי הקנאי של המילה, כפי שהיא קיימת אצל הערבים? האם אצלנו ילדים בגן מוסתים לצווח את רצונם ותקוותם להיות שאהידים? האם אצלנו אימהות מביעות שמחה על התאבדות ילדן ותקווה שגם אחיו ילכו בדרך זו? וגם אם הן אינן מאמינות בכך, עצם העובדה שהקוד החברתי גורם להן לומר זאת, אומרת דרשני. האם אצלנו חוגגים בחלוקת סוכריות ברחובות פיגועי טרור רבי נרצחים, וככל שמספר הנרצחים גדול יותר כך השמחה גדולה יותר?

אפשר להיות "פוליטיקלי קורקט" ולהכחיש את המציאות. אבל גם האמת היא אופציה, אפילו כשהיא לא כל כך נעימה.

* קידוש המוות - לפני למעלה מעשר שנים התקשרתי לחיים שור ז"ל מקיבוץ שובל, מי שהיה ממנהיגי מפ"ם, עורך "על המשמר" ו"ניו אאוטלוק", וביקשתי ממנו להרצות בגולן על ספרו "אני מוריד אותו מן השמים", ספר שבו הוא משוחח עם בנו אבידע, קצין בסיירת צנחנים, שנפל במבצע "אביב נעורים".

תגובתו הראשונית הייתה "אילו התקשרת לפני 5 שנים, הייתי מנתק לך את הטלפון בפרצוף. ראיתי במה שאתה מייצג אִיום נורא. היום, בעקבות האינתיפאדה השניה, אני חש קרוב יותר ויותר לדעותיך, ומסכים עם רוב הדברים שאתה כותב". הוא נענה לבקשתי, והתנה אותה בכך שלא תהיה זו הרצאה שלו, אלא שיח ביננו, והשיח הזה נערך במספר מפגשים בגולן ומחוצה לו. וכך נוצרו יחסי ידידות בינינו, שנמשכו עד מותו. שוחחנו הרבה. הוא היה ברשימת התפוצה שלי ואף הדפיס ושמר רבים ממאמריי.

שוחחנו הרבה על ההתפכחות שחלה בדעותיו. אחד מציוני הדרך להתפכחות, קשור לסוגיית קידוש המוות. הוא היה חבר בארגון המשפחות השכולות המשותף לישראלים ופלשתינאים. הוא פרש מן הארגון אחרי שקרא את אחת האימהות הפלשתינאיות מביעה שמחה על מות בנה. האמירה הזו, שזעזעה אותו, כאב שכול וכאדם, עד עמקי נשמתו, הפילה אצלו אסימון והביאה אותו לתודעה שהוא מרמה את עצמו.

חיים סיפר לי, שכעורך "על המשמר" כתב במאמר המערכת, למחרת הטבח במינכן, שעל ישראל להגיע אל מפקדי הטבח ולחסל אותם. ואכן, כך עשתה ישראל, ובפעולה הזאת, נפל בנו. עם כל הכאב וייסורי השאול, הוא אמר שהוא שלם עם תוכן המאמר, ומבין שזה מחיר המאבק על קיומנו. דבריו, הם המשמעות לעומקה של האמירה "טוב למות בעד ארצנו", כביטוי של נכונות לדבוק בארצנו על אף מחיר הדמים. תהום מפרידה בין הנכונות הזאת לבין חגיגות השאהידים בחברה הערבית.

* מהות הסכסוך – אחת לכמה ימים מתגייסת דבוקת שוקן למשימה תורנית. בשבועות האחרונים המשימה היא "להוכיח" שדווקא אצלנו, היהודים, קיימת התופעה של קידוש המוות, להבדיל מאויבינו. מדובר במספר מאמרים ביום, ברוח זו. רוגל אלפר, התומך בכל לבו במתקפת הטרור והרצח הפלשתינאית ומעודד אותה מאמר אחרי מאמר, לקח ציטוט מדברים שאמרה מרים פרץ ששכלה את שני בניה כ"הוכחה". אגב, אלפר אובססיבי למרים פרץ, ונוהג להשתלח בה חדשות לבקרים. יש לציין שבעיני אלפר דווקא "טוב למות". הוא כתב על תמיכתו במחבל שירצח אותו, הצדיק את מעשהו, הביע תמיהה על כך שהוא עדין לא עשה זאת, ופרסם מראש מאמר התנצלות בפני דוקרו.

לעודא בשאראת היה טיעון אחר. אם הערבים מקדשים את המוות והישראלים את החיים, הוא שאל, איך זה שהערבים מתים בביתם, על אדמתם, ואילו היהודים נהרגים על אדמת ניכר, בסלון של השכנים? ואולי דבריו אלה הם ההסבר לכל. בעיניו, היהודים הם פולשים כאן, ולכן אין הם נהרגים בהגנה על ביתם, אלא כגנבים בביתם של אחרים. ובדבריו אלה תמצת את מהות הסכסוך. כל עוד זאת גישתם של הערבים, הסכסוך ימשך.

* כמו בגטו ורשה – יצחק לאור ("הארץ") מאשר שהפלשתינאים מקדשים את המוות אך הוא מצדיק זאת, כיוון שזו מלחמת שחרור לאומית, ובמלחמות שחרור לאומיות תמיד מקדשים את המוות. לדוגמה, הוא מציין את ... מרד גטו ורשה.

* הרעלת האווירה - כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני מתנגד לחוק ההדחה / השעיה, שאינו מוסיף כבוד לדמוקרטיה הישראלית. מעבר להתנגדותי העקרונית, חשוב לי לציין שזהו חוק על הקרח, חוק בלתי מעשי, דקלרטיבי לחלוטין. לעולם לא יהיה רוב של 90 ח"כים להדחה כזאת, ולו מהסיבה שתמיד יהיו למעלה משלושים ח"כים המתנגדים עקרונית לחוק. גם יוזמי החוק יודעים זאת. אז למה הם מחוקקים אותו? כדי להוציא קיטור ולהפגין את זעמם המוצדק על פרובוקציות קיצוניות של ח"כים מן הרשימה המשותפת. אולם התוצאה היחידה של החוק תהיה הרעלת האווירה. שוב ושוב תוצענה הצעות חסרות תוחלת לסילוק ח"כים, ובפטריוטיות של מתנגדי הסילוק יוטל דופי. חבל שראש הממשלה והממשלה אינם נוהגים כמנהיגות לאומית מלכדת, אלא כקבוצת מחאה של טוקבקיסטים.

* בנט מאמין באלוהים? – "מי אחראי לשרשרת הפיצוצים והתאונות במתקני הגרעין באיראן ולמותם המסתורי של מדעני גרעין איראני?" שאלה אילנה דיין את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, והוא השיב לה בפירוט רב: "אלוהים".

אחרי שחמש מנהרות טרור קרסו על המחבלים שבהם, בלי שנשפכה טיפת דם אחת של חיילי צה"ל, דומה שאלוהים שוב התגייס לפעולה. לאור עובדה זו, מוזרה יוזמתו של חבר הקבינט הביטחוני נפתלי בנט, שאמור להיות בסוד העניינים, לשלוח את חיילי צה"ל לפעולה נגד המנהרות. היתכן שבנט אינו מאמין באלוהים?

* אחותך – רונית אלקבץ היא נשיאת ארגון "אחותי – למען נשים בישראל", ארגון של סולידריות נשית. אבל כאשר סולידריות עם אחיותיה מתנגשת עם סולידריות כלפי  עמיתה לברנז'ה, היא נאלמת דום, ונוטשת את האולפן כשהיא נשאלת על הנושא.

* תחיית תנועות הנוער – גידול של 100,000 בני נוער בתנועות הנוער בעשור האחרון. לפני כשלושים שנה הספידו אותן. תהליך דעיכתן נראה בלתי הפיך. הן הצטיירו כבלתי רלוונטיות למציאות החברתית והטכנולוגית המתחדשת. מסתבר שהידיעות על מותן של תנועות הנוער היו מוקדמות מדי.

* חתום על הקמת המועצות – לאחר מותו של יאנוש בן גל, נכתב רבות על תרומתו הגדולה לבלימת הפלישה הסורית לגולן, לגירוש הפולש ולמתקפת הנגד לכיוון דמשק, במלחמת יום הכיפורים, בהיותו מפקד חט' 7.

מה שפחות ידוע, הוא תפקידו בהיסטוריה האזרחית של הגולן. הגולן סופח למדינת ישראל בדצמבר 1981, עם קבלת חוק הגולן בכנסת. אולם המועצות האזרחיות בגולן, המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, קמו כשנתיים וחצי קודם לכן. במשך אותן שנתיים המעמד המשפטי של ההתיישבות בגולן היה מוזר – החיים האזרחיים נוהלו בידי רשויות מקומיות אזרחיות, אך הריבון באזור בכללותו היה עדין צה"ל. צה"ל היה מקור הסמכות למועצות האזרחיות, שהוקמו בתוקף צו צה"לי.

על הצו, מתאריך 1.4.79, חתום אלוף אביגדור בן גל, מפקד כוחות צה"ל באזור רמת הגולן. כותרת הצו: "צו מס' 353 – צו בדבר רשויות מקומיות".

הוא נפתח במילים הבאות: "בתוקף סמכותי כמפקד האזור, ומאחר שאני סבור כי הדבר דרוש לצורך הסדר הציבור באזור, הנני מצווה בזה לאמור":  

וכאן מופיעה רשימה ארוכה של הגדרות משפטיות הנוגעות לחוק הרשויות המקומיות וצו המועצות המקומיות. בהמשך מוגדרים שטחי השיפוט של קצרין והמועצה האזורית.

(אגב, זו לא הייתה מתיחה של אחד באפריל).

* למי אני עמל - חוויתי השבוע חוויה שגרמה לי לקורת רוח מרובה. פגשו אותי סגן מפקד טייסת בחיל האוויר וקצין בכיר נוסף בטייסת. הם סיפרו לי שזה שנים אחדות הם מקפידים לקרוא את הבלוג שלי, הוא מהווה מזון רוחני וצידה ערכית לדרך בעבורם; הוא המצייד אותם במסרים הערכיים שהם מנחילים לפקודיהם הטייסים.

דבריהם גרמו לי להתרגשות רבה, ולתובנה למי ולמה אני עמל.

            * ביד הלשון

עוף החול – בהספדו לאריק שרון, במלאת שנתיים לפטירתו, הגדיר אותו הנשיא ריבלין "עוף החול", כמי שהקריירה שלו הוספדה פעמים רבות ושוב הוא הופיע והפתיע, כאילו קם לתחיה.

הביטוי "עוף החול" אינו מדויק, נכון יותר לדבר על העוף חול. חול הוא שמה של הציפור, המופיעה במדרש בראשית רבא. המדרש מפרש פסוק מספר איוב: "וָאֹמַר עִם-קִנִּי אֶגְוָע,    וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים" (איוב כט, יח) כך: "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". בתלמוד הבבלי מסופר על העוף חול, שזכה לחיי נצח בברכתו של נוח, כיוון שלא ביקש ממנו מזון כשראה שהוא טרוד בהאכלת כל החיות.

עוף החול מופיע, בצורות שונות, במיתולוגיות הקדומות. במיתולוגיה המצרית, הוא מופיע כעוף שחי במדבר אלפי שנים ובאופן מחזורי מחיה את עצמו. במיתולוגיה היוונית קיים עוף כזה, ציפור אש קדושה, שבכל פעם נשרפת ומיד קמה לתחיה.

ומהמיתולוגיה העתיקה, עבר עוף החול גם למיתולוגיה בת ימינו – הארי פוטר.

* "חדשות בן עזר"