הבלוג של אורי הייטנר

עקרה / אחינועם ניני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.16

לפני שבועיים קיבל אריאל זילבר פרס אמ"י על מפעל חיים. ברגע שהוא קיבל את הפרס מיד הופנו הזרקורים לעברה של אחינועם ניני. האומה כולה ועמה כל ההיסטוריה היהודית ציפו למוצא פיה – מה היא תאמר, איך היא תגיב הפעם, לנוכח תגובתה כשהוא קיבל את פרס אקו"ם. וכמי שמודעת לגודל הציפיות, אחינועם ניני לא אכזבה. היא הייתה חייבת להגביר את המינון, אם בפעם שעבר הודיעה על החרמת הטקס, הפעם הודיעה על פרישה מאמ"י. ויזועו אמות הספים.

אם לנקוט לשון המעטה, אומר שתגובתה של אחינועם ניני אינה מעידה על תבונה יתרה. יש בה אפילו משהו ילדותי, משהו של שוטה הכפר (מיד עולה לראשי שם של מישהו מן הכפר שלי), שיודע שמצפים ממנו להתלהם, והוא לא יאכזב, כמי שנגזר עליו לא להחמיץ אף מהמורה בכביש, ויקפיד תמיד למעוד לתוכה.  אחינועם ניני לא הצליחה לגרום לתנועת פרישה או לתופעת חרם. היא בסך הכל בודדה את עצמה, הפכה את עצמה ללעג ולקלס, וצפתה בעיניים משתאות ביהונתן גפן עולה יחד עם אריאל זילבר לקבל את הפרס, ומפרגן לו, אף שאיש לא יחשוד בו שהוא מקבל את עמדותיו והוא אף הבהיר זאת.

גישתי לאחינועם ניני דומה לגישתי לאריאל זילבר. שניהם קיצונים, בעלי דעות בלתי נסבלות, במובן שאין מקום לסובלנות כלפיהן. אין סובלנות כלפי עמדותיו הכהניסטיות הגזעניות של זילבר. אין סובלנות כלפי השתתפותה המתריסה של אחינועם ניני בפרובוקציה הזולה והפרברסית ביום הזיכרון לחללי צה"ל – בטקס משותף לחללי מערכות ישראל ולמחבלים.

ולמרות סלידתי מדעותיהם הפוליטיות, אני אוהב מאוד את יצירתם האמנותית ומעריך מאוד את תרומתם לזמר העברי ולתרבות הישראלית.

מזה 25 שנים אחינועם ניני היא אחת הזמרות והיוצרות המצוינות, הטובות ביותר שיש לנו. קולה – קול זמיר, והיא מופיעה בחן רב, חוש קצב מפותח ורפרטואר נפלא, המורכב הן משירים שכתבה והלחינה, הן משירי משוררים שהלחינה והן משירים שנכתבו והולחנו בעבורה. יחד עם גיל דור, היא הוציאה תקליטים מצוינים והעלתה הופעות נהדרות. בקיצור, זמרת נהדרת.

כאדם דעתן בעל רצון להשפיע, אני מבין כל אדם דעתן הרוצה להשפיע, ואין לי כל טענה כלפי אמן, על כך שהוא מנצל את פרסומו, מעמדו והבמה הניתנת לו כדי להשמיע את דעותיו ולנסות להשפיע. אני במקומו הייתי נוהג באותה דרך.

עם זאת, כדאי לזכור שכישרון מוסיקלי וקולי אינו ערובה לתבונה פוליטית, לא למוסריות וערכיות ולא להערכת מצב אסטרטגית מלומדת. אין כל יתרון לזמר, לשחקן ואף ליוצר, כבעל דעה, על דעתו של נגר, מהנדס, רופא, סנדלר, קברן או דבוראי.

בנוסף לכך, אי אפשר להתעלם מתופעת העדר בקרב אמנים, המצטופפים ברובם הגדול באותו אזור פוליטי מוגדר ומגודר, שגם אם הוא לעומתי לעמדת הרוב במדינה – בעצם היותו עדר צפוף ומחמם, הוא אזור הנוחות והפינוק של אותו אמן. הסנקציה למי שסוטה מן הקו, היא לעג, ומי מוכן להיות נלעג במיליה שלו, בברנז'ה אליה הוא מתייחס, או לפחות חותר להתייחס. וכך אנו רואים איך רוב גדול של האמנים מתנבאים באותה שפה, מנוגדת לעמדת הרוב, ומרגישים כמיוחדים, כאינדיבידואליסטים, כהולכים נגד הזרם, ואפילו אינם חשים שאין קונפורמיסטים מהם, הנוהים ללא מחשבה אחרי העדר שלהם. ובכל עדר יש מי שמתנדב להיות שוטה העדר, מתוך תחושה שבאמירותיו הקיצוניות הוא מגלם את רוח העדר, בלי שיחוש שהוא יוצא טמבל, קודם כל בתוך העדר שלו.

כפי ששמתם לב, לא אמרתי מילה על אחינועם ניני הפוליטיקאית, אלא רק על אחינועם ניני האמנית. ובתור שכזו, אני מעריך אותה מאוד.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. היה זה באחת מתכניות האירוח של ערב שבת בראשית שנות ה-90; איני זוכר אם של רבקה מיכאלי או של מני פאר, אולי של מגיש אחר. תימניה צעירה, נחמדה ורבת קסם, שרה נפלא, כשלצדה גיל דור המלווה אותה בנאמנות מאז ועד היום. היא שרה את "פרנויה", שאותו כתבה והלחינה, ואני התאהבתי.

מאז אני עוקב בהנאה רבה אחרי יצירתה, אוהב את המוסיקה שלה, את שיריה המקוריים, את שירי המשוררים שהיא שרה, את השירים המתורגמים – כמו למשל התקליט הנהדר של שירים נפוליטניים.

אחינועם ניני אוהבת מאוד שתי משוררות, שבעיניי הן המשוררות העבריות הגדולות מכולן: רחל ולאה גולדברג. להיטה הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא השיר "הוא" של לאה גולדברג, המוכר בפיה ובלחנה כ"בואי כלה". שיריהן של שתי המשוררות שזורים בתקליטיה, ולפני כעשרים שנה היא יצאה במופע משיריהן – "רחל ולאה". צפיתי במופע הזה בצמח, ומאוד מאוד נהניתי משירתה, אבל די חשתי נבוך מרמתם של דברי הקישור שהשמיעה, ומאז אני מעדיף ליהנות ממנה דרך האזנה לתקליטים ולרדיו וצפיה בטלוויזיה.

השיר שנאזין לו היום הוא "עקרה", שירה המקסים של רחל המשוררת, אותו הלחינה אחינועם ניני והקליטה לאלבומה הראשון. לשיר כבר היו שני לחנים קודמים ושני ביצועים קודמים, שאותם היא לא הכירה, כיוון שגדלה בחו"ל. חוה אלברשטיין שרה את השיר בלחנה של דרורה חבקין, לתקליט שירי רחל שהקליטה עם דני גרנות ב-1968. שם נקרא השיר: אורי. הביצוע השני הוא של שולי נתן, ללחנו של פאול בן חיים. שני ביצועים נפלאים ללחנים יפים. אך את לחנה וביצועה של אחינועם אני אוהב במיוחד.

השיר הזה מאוד קרוב אליי, כיוון שהוא אחד ממקורות שמי. אמי, שקראו לה רחל והיא אהבה מאוד את המשוררת רחל ואת שירתה, קראה לי בשם זה, הן כיוון שנולדתי בקרבת חנוכה והן בשל השיר המקסים הזה. יש בישראל הרבה מאוד גברים הקרויים אורי בזכות השיר.

רחל המשוררת הייתה מטפלת של ילדי דגניה א' – היא אהבה מאוד ילדים, אך בשל מחלתה שפקדה אותה בגיל צעיר, לא זכתה לילדים משלה. ובשיר רב עוצמה ורגש, ביטאה את כאב העקרות.

השיר מבטא את הכמיהה לילד, הילד שאיננו, אך הוא כל כך מוחשי – יש לו שם, יש לו פנים, יש לו מראה, היא חוֹוָה אתו את חוויית האימהות. כמו בשירים אחרים, רחל המשוררת מזדהה עם רחל אמנו, וכאן עם עקרותה וגעגועיה לילד ועם מִרְמוּרָהּ וקנאתהּ, כפי שבאה לידי ביטוי בדברים שהטיחה ביעקב. כאן היא מזדהה גם עם תפילתה של חנה בשילה. אולם בניגוד אליהן – רחל שילדה את יוסף ובנימין וחנה שילדה את שמואל, רחל המשוררת לא זכתה.

"רסיס נהרה לילדי השחרחר" – אילו מילים נפלאות.

אנו נאזין לשיר בביצוע אחינועם בליווי התזמורת הפילהרמונית.

בן לו היה לי

ילד קטן

שחור תלתלים ונבון

לאחוז בידו ולפסוע לאט

בשבילי הגן

ילד קטן

אורי אקרא לו

אורי שלי

רך וצלול הוא השם הקצר

רסיס נהרה

לילדי השחרחר

אורי אקרא לו

אורי אקרא

עוד אתמרמר כרחל (האם)

עוד אתפלל כחנה בשילה

(עוד) אחכה לו

* זה היה שבוע האפרטהייד שהיה – "שבוע האפרטהייד הישראלי" הוא החג הגדול של אויבי ישראל – מנוולי ה-BDS למיניהם, המנסים ליצור דה-לגיטימציה לישראל ולהוביל לחרמות נגדה.

אז מה היה לנו השבוע, שבוע האפרטהייד הישראלי? ממשלת בריטניה וממשלת קנדה קיבלו החלטות לקדם חוקים המוציאים את ה-BDS אל מחוץ לחוק. לאחר שלוש שנים מצרים שבה ושיגרה שגריר לישראל. נשיא קניה אוהורו קניאטה ביקר בישראל. נתניהו וקניאטה הכריזו על קידום מהלך להקמת ברית (!) ישראלית-אפריקאית שתכלול את קניה, רואנדה, אוגנדה ואתיופיה. ראש ממשלה בולגריה בויקו בוריסוב, ביקר ישראל, לקידום יחסי הכלכלה והביטחון בין המדינות. שר הביטחון ביקר בקפריסין להידוק היחסים הטובים בין המדינות.  להקת הרוק ג'ת'רו טאל ביקרה בישראל כחלק מרכבת אווירית יוצאת דופן של טובי האמנים בעולם המבקרים השנה בישראל.

איני מציע, חלילה, להקל ראש באויב ה-BDS, בסכנתו ובצורך לצאת למתקפת נגד. אבל כדאי לראות את הפרופורציות – בסך הכל המהלך הזה כושל, למגינת לבם של אלה בתוכנו האוהבים לחגוג על ה"בידוד המדיני" של ישראל.

* עקביות – מיום היבחרו לנשיאות, הציב הנשיא ריבלין את השתלבותם של ערביי ישראל ואת קידום השוויון שלהם, במקום מרכזי בסדר יומו. החלטתו לא לאשר לח"כ זחאלקה, שערך ביקור הזדהות עם משפחות מחבלים רוצחים, להשתתף במפגש בבית הנשיא בנושא ההשתלבות והשוויון, מעידה על עקביותו של הנשיא. איך אפשר לקדם את ההשתלבות, בשיח עם אויביה? מי פוגע ביכולת ההשתלבות יותר מזחאלקה ושכמותו?

* ריבלין הגזען (ע"פ "הארץ") – לאחר הבחירות לכנסת ה-11 (1984) זימן כנהוג הנשיא חיים הרצוג את נציגי הסיעות להתייעצויות לקראת החלטתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה. הרצוג מצא פרצה בחוק – לא נכתב בפירוש שעליו להתייעץ עם נציגי כל הסיעות, ולכן החליט לא להזמין את כהנא. וכך הוא נהג לאורך כל הקדנציה. הוא נהג כך, כי לא רצה לתת לגיטימציה לפשיסט הגזען הזה ולמה שהוא מייצג. החלטתו של הרצוג זכתה לגיבוי ציבורי מקיר לקיר.

נשיא המדינה ריבלין הלך השבוע בעקבותיו, כשאסר על ח"כ זחאלקה, שהשתתף בביקור תמיכה במחבלים, להשתתף בשיח בבית הנשיא שעסק בהשתלבותם של ערביי ישראל בחברה הישראלית; נושא מרכזי מאוד בפעולתו כנשיא.

מאמר המערכת של "הארץ" בגיליון ערב שבת השתלח בנשיא על החלטתו, והאשים אותו בלא פחות מ... גזענות. לומר שהחלטתו של ריבלין גזענית, כלומר הוא לא קיבל את זחאלקה בשל היותו ערבי, זה כמו להאשים את הנשיא הרצוג באנטישמיות, כאילו הוא לא קיבל כהנא, כיוון שהוא יהודי. זאת שטות גמורה ושקר גס.

כאחרוני הטוקבקיסטים התבטאה מערכת "הארץ" כלפי הנשיא: "התקרנף... מעל בתפקידו וביזה את הכנסת... מעשה מחפיר... מסע הסתה ורדיפה נגד הח"כים הערבים... הוסיף עוד שמן לתבערת השנאה והגזענות... הצטרף לכל מקעקעי הדמוקרטיה שמנסים להחריבה... נכנע להלכי הרוח הלאומנים והגזעניים... הצטרף למסע ההסתה והרדיפה, שמטרתו האמתית לסלק את הנציגות הערבית והאותנטית מהכנסת ולהפכה לכנסת יהודייה. בכך מעל ריבלין בתפקידו כנשיא מאחד ולא מפלג, נשיא של כולם, ולא רק נשיא היהודים הישראלים... עליו למהר ולהתנצל עכשיו בפני ח"כ זחאלקה, על שביזה אותו ואת הכנסת".

לא יאומן.

להבדיל, ראוי לצטט את דברי הגיבוי של שלי יחימוביץ' להחלטת הנשיא: "עוד שיעור מדויק באזרחות מהאזרח מספר אחת. ואיזה כיף שיש מישהו ללמוד ממנו. אותו נשיא חכם ואמיץ, שהתייצב בלי למצמץ נגד החוק לסילוק ח"כים בידי חבריהם, סוגר את דלת מעון הנשיא, ושוב בלי למצמץ, בפני חבר כנסת שהוא סולד מהתנהגותו. בכך הוא מביע את הזעזוע ואת הגינוי שלו כלפי ביקורו של זחאלקה בבית משפחות הרוצחים.

קודם הוא שולח לו מסר שלא להגיע, ואחר כך, כשזחאלקה מתעקש להגיע כאורח לא קרוא – הוא מוותר על הנימוס ונועל בפניו את דלת משכן הנשיא.

ככה, בתכונות שכל כך חסרות היום בהנהגת המדינה, בעדינות, בממלכתיות ובתקיפות, הוא קובע את גבולות הגזרה של הדמוקרטיה הישראלית: לא אחוקק נגדך חוק, אבל אינך רצוי בבית הספר הממלכתי שלי".

* האיום על הפלקט – ליאור דיין, מי שניצב "בצד היותר שמאלי של המפה", כהגדרתו, סייר במסגרת צילומי תכנית לערוץ עשרים בעיר חברון, ובסופה אמר ש"המצב הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מורכב ממה שהוא נראה משכונת רמת אביב בתל אביב ומבעד לחדשות ערוץ 2, זאת האמת". זאת באמת האמת. המצב מורכב, וכשלומדים אותו, מסיירים בשטח, נפגשים עם בעלי דעות אחרות, מודעים לפחות למורכבות הדברים.

מורכבות היא הדבר המפחיד ביותר את אנשי הפלקט, אנשי השחור לבן. טוב להם יותר עם אנשי השחור לבן, מקביליהם מן הצד השני. לא מכבר, כתב רוגל אלפר מאמר הערצה לתשלילו, בן דמותו מימין, איתמר בן גביר, בו הוא העלה על נס את מהפכנותו האנרכיסטית. היא הזכירה לו את עצמו. אכן, בן גביר מייצג השקפת עולם מורכבת כעומק הפלקט של אלפר.

אבל כאשר דיין, איש "הצד היותר שמאלי של המפה" נוכח שהמציאות מורכבת יותר מהפלקט, לדידו של אלפר זו "התקרנפות מרהיבה תוך הפגנת גמישות מצפונית מעוררת התפעלות, ממש בורג צוקהרה עם דאבל סלטה קדימה, פליק־פלאק לאחור ונחיתה מושלמת על הרגליים. מסע ההתקרנפות שלו רק החל, אבל כבר עכשיו אפשר לאבחן שהוא קרנף עם פוטנציאל גדול". אלפר רוצה את דיין כבת יענה. אם דיין מבקש לפקוח עיניים, להביט במציאות וללמוד את מורכבותה, הוא באחת "קרנף". כי בעומק מורכבותו של אלפר, כל מי שאינו בת יענה, הוא קרנף.

* שנים אוחזין ברב קוק – "נאמני תורה ועבודה", היא תנועה ציונית דתית, הפועלת קרוב לארבעים שנה, ומקדמת את תפיסת "תורה ועבודה" – גישה מתונה ופתוחה של הדת היהודית לחברה הישראלית על כל גווניה, למודרנה ולהומניזם על כל גווניהם, להנחלת יהדות ליברלית, ציונית ומוסרית בחברה הישראלית כולה ובמיוחד בציונות הדתית. התנועה מכילה בתוכה מנעד רחב של בעלי דעות בנושאי ארץ ישראל, חוץ וביטחון, אך דומני שבאופן כללי גם בסוגיה זו היא מבטאת גישה מתונה יותר מהקונצנזוס של הציונות הדתית.

תנועת "נאמני תורה ועבודה" מוציאה כתב עת איכותי מאוד, הנקרא "דעות". כל גיליון מוקדש לנושא מסוים, והכותבים בו עוסקים בנושא הגיליון מכיוונים שונים, בניתוח עמוק ויסודי, לפניי ולפנים. הגיליון האחרון של "דעות" הוקדש לרב קוק ומשנתו, ולרלוונטיות שלה לחיינו.

אך טבעי שתנועה כ"נאמני תורה ועבודה" תראה עצמה ממשיכת דרכו של הרב קוק ותראה בהגותו את אחד ממקורות יניקתה. איך זה מסתדר עם העובדה שגם הגורמים השמרניים ביותר בציונות הדתית, היריבים האידיאולוגיים החריפים ביותר של "נאמני תורה ועבודה" – "ישיבות הקו" החרד"ליסטיות, אף הם מחויבים לתורת הרב קוק ורואים עצמם ממשיכי דרכו? התשובה היא המורכבות והעומק של תורת הרב קוק. הרב קוק לא היה פשרן, סובלן ופלורליסט. הוא דווקא היה מקסימליסט שהציב דרישות גבוהות מאוד לפרט, לחברה ולאומה. גישתו הייתה מקסימליסטית בכל כיווניה, גם בכיוון של החיים הדתיים ושל המחויבות הלאומית, כפי שהם באים לידי ביטוי בתפיסה החרד"לית, אולם לא פחות מכך, ביחסו ל"נטיות החיים" השונות, ובהן האידיאולוגיות המודרניות כמו ההומניזם, הליברליזם, הלאומיות, הסוציאליזם, הציונות ובכלל זה הציונות החילונית; וכן גם ביחסו ל"נטיות החיים" במובן של אמנות, ספרות, פילוסופיה, מדע – כולל תורת דרווין, פסיכולוגיה ואפילו הספורט. גישתו לכל אותן "נטיות החיים" אינן של קבלה ופתיחות כלפיהן, אלא של קידושן – הוא ראה בהן, כאשר הן באות ממקום טהור ומחיפוש אמתי אחר האמת וכשהן מבטאות באופן אותנטי את האדם, כביטוי של האלוהות. ההסתגרות מפניהן, היא הסתגרות מפני ביטויים של האלוהות בעולם. לכן, אין להיבדל ולהימנע מהן, אלא להיות נוכחים בהן ולהחיל עליהן ובתוכן את היהדות, ולראות בהן חלק מן ההוויה היהודית.

האופן שבו החרד"לות מפרשת את הרב קוק חלקי מאוד, ומתורץ בכך שגישתו הכוללת היא אידיאל אוטופי לעתיד לבוא, כשהדור יכשר לכך, ודורנו אינו כשר לכך, ולעת עתה יש להתמקד בממדים הדתיים והלאומיים של משנתו, שאף הם כשלעצמם מאתגרים ומחייבים מאוד את הפרט והכלל.

לעומתם, הזרם הליברלי בציונות הדתית, מאמץ את תורת הרב קוק בכוליותה, בהתאמה לאתגרי השעה. המאמרים בגיליון "דעות" אינם מכסים על השניוּת והמורכבות בגישתו של הרב קוק, אך למיטב הכרתי הם מיטיבים לפרש את תורתו. האופן בו תורתו מפורשת בכתב העת, תואמת את האופן שבו אני מבין את כתביו, ואת האופן שבו פירשתי אותו במחקר שכתבתי לפני שנים אחדות על גישתו ליהדות החילונית.

השבוע קראתי בעניין רב את גיליון "דעות" על הרב קוק, ובדיוק השבוע קראתי התייחסות לרב קוק בפשקוויל הנאצה התורן של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי ב"הארץ". במאמרו, הוא הציג, במפגן של בורות ושנאה, את החינוך הדתי כחינוך פרימיטיבי התקוע בימי הביניים וחתום מפני המדע, הקדמה והנאורות של מאות השנים האחרונות. לטענתו, החינוך הדתי, המסרב לתת דריסת רגל לכל גישה אחרת, משתלט גם על החינוך הממלכתי וכופה עליו אותה הסתגרות פונדמנטליסטית, משיחית, קלריקלית, לאומנית. הפתרון שלו – לפרק את מסגרות החינוך הדתי, להטמיע אותן במערכת חינוך אחת שתהיה בדרכו המודרנית, הנאורה, החילונית והפתוחה של ספי רכלבסקי.

במאמר, הוא שוב ושוב ציין שהרוח שנגדה הוא יוצא היא "קוקניקית", כביטוי גנאי לרוח המבטאת אותה סגירות פונדמנטליסטית לתרבות המערב, לנאורות ולקדמה. שוב ושוב הוא דיבר על בנט הקוקיסט, ממשיך דרכו של זבולון המר הקוקיסט וכו'. אלא שתורתו של הרב קוק היא היפוכו המוחלט של מה שמכנה המסית והמדיח הסדרתי "קוקיזם". מאיפה הוא שאב את ה"ידע" שלו בנושא? כנראה שהוא קרא את ערימת הזבל הקרויה "חמורו של משיח", ספר שכתב... ספי רכלבסקי, בו הוא ליקט אוסף של קטעי אמירות, שברי ציטוטים מחוץ להקשרם ובפרשנות יצירתית, ויצר מצג שווא על אודות תפיסתו של הרב קוק.

לאחר צאת הספר, שמעתי הרצאה של פרופ' אבי רביצקי על תורת הרב קוק, בכנס "לא בשמים" בכפר בלום. רביצקי הוא איש הרוח המזוהה ביותר עם הגישות הליברליות והפתוחות בציונות הדתית ועם גישה יונית בשאלות חוץ וביטחון. רביצקי פתח ואמר שהוא אינו תלמיד של הרב קוק והוא אף בר פלוגתא של תלמידיו, אך הוא בחר להרצות על הנושא, בעקבות קריאת "חמורו של משיח". במשך שעה וחצי הוא ריתק את הקהל בהרצאה שעימתה בין האופן בו מוצגת תפיסתו של הרב קוק בספר לבין משנתו האמתית. במשך שעה וחצי הוא קטל את הספר, הפריך כל טענה וטענה שבו, לא הותיר ממנו אבן על אבן והציג אותו כעפרא דארעא.

אבל למרבה הצער, יש לא מעט אנשים, שכל מה שהם יודעים על תורת הרב קוק, הוא מה שכתוב באותה ערימת הבלים, שכל כולה פרץ של שנאה ותו לא.

* מי רצח את יאסר ערפאת? – את הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", הקדיש אורי אבנרי לזכרם של "אנשי המלחמות שהפכו ללוחמי שלום ושילמו על כך בחייהם". לצד סעיד חמאמי, עיצאם סרטאווי, אנדי קוריאל ויצחק רבין שאכן נרצחו בידי קנאים בני עמם בשל חתירתם לשלום, הוא הוסיף את... יאסר ערפאת. נעזוב את השקר הגס על פיו ערפאת הפך ל"לוחם שלום". אבל... איפה הוא שילם בחייו על עמדותיו? אבנרי: "מת ממחלה מסתורית החשודה כהרעלה". כל החקירות של נסיבות מותו הפריכו את טענת ההרעלה, אבל ממתי עובדות מזיזות לאורי אבנרי?

* תו"ל המפגע הבודד – החלטתו של הרמטכ"ל שכל חייל יצא לחופשה עם נשק נכונה תמיד, וביתר שאת לנוכח מתקפת הטרור. אולם המקרה הטרגי שבו רס"ן אליאב גלמן נהרג מאש כוחותינו מצביע על הסכנות שבשימוש בנשק.

אנו מתמודדים היום עם איום המפגע הבודד, השולף במפתיע סכין כדי לדקור יהודי או מנסה לדרוס יהודים. מול איום זה, "כוחותינו" שצריכים לתת מענה הם לא פעם חייל בחופשה. אין די בכך שהנם אוחזים בנשק, יש להכין אותם להתמודדות עם האויב הזה. איך מזהים, איך מגיבים נכון ובמהירות, איך ומתי יש להשתמש בנשק חם, איך להימנע מפגיעה בכוחותינו, איך להימנע מפגיעה במחבל אחרי שנוטרל אם נשאר בחיים וכו'. יש לגבש תורת לחימה ולאמן על פיה את כל החיילים, מכל היחידות, כולל אימוני קרב מגע, מצבי ירי ולוט"ר.

* צחוק מהחוק – לאורי אבנרי ב"העולם הזה" היו שיטות יצירתיות לעקיפת צנזורה וצווי איסור פרסום. למשל, הוא נהג לפרסם כתבה על בכיר ששמו נאסר לפרסום, ולצדו ידיעה נוספת, חסרת כל חשיבות, על אותו אדם, עם תמונה גדולה שלו. בכך הוא המתיק סוד גלוי עם קוראיו.

כך נהג "ישראל היום" בפרשת ענבל אור. צו איסור הפרסום התמקד בשמה, אך גם סמנכ"ל הכספים שלה נעצר לחקירה. "ישראל היום" יצא בכותרת ענק: "נעצר סמנכ"ל הכספים של ענבל אור" ותחתיה תמונה גדולה שלה. ולאורך עמודים 2-3 כותרת ענק: "באור לא מחמיא" ושוב תמונה גדולה של ענבל אור. וכותרת המשנה: "הסתבכות בקבוצת הנדל"ן של ענבל אור: נעצר סמנכ"ל הכספים של הקבוצה" ועל מעצרה של אור עצמה נכתב בכותרת המשנה: "גורם בכיר נוסף בקבוצה נעצר, שמו נאסר לפרסום".

אפשר לחלוק על הצו, ויתכן שאכן ידו של בית המשפט קלה מדי על הדק הוצאת הצווים הללו. אולם אם בית המשפט סבור שיש להטיל צו כזה, כדי שלא לפגוע בחקירה או כדי לא לפגוע בשמו של חשוד בשלבים הראשונים של חקירתו, מן הראוי לכבד את הצו. נכון שבעידן האינטרנט והרשתות החברתיות קשה לאכוף את הצווים הללו, ובכל זאת, ניתן לצפות מן העיתונות ליתר אחריות ומכובדות.

* ביד הלשון

תפסתי את אבשלום קור - "תשמע", פנה אבשלום קור למראיינו נתיב רובינזון ברשת ב'... אופס... היה עליו לפנות אליו במשקל ציווי: "שמע".

לא שגיאה קריטית, בוודאי בדיבור קולח, אבל... בכל זאת... אבשלום קור. תענוג לתפוס אותו בשגיאה. הרי זאת התגלמות המושג "אדם נשך כלב".

אבשלום קור קיבל השבוע את פרס ראש הממשלה, בכנס "לשון בראשון", כנס ראש הממשלה לשפה העברית. מעטים ראויים לפרס כאבשלום קור, הכוהן הגדול של השפה העברית.

פועלו של קור משלב הנחלת הידע הרחב שלו בשפה עברית, ומלחמת חורמה בלעז.

גישתו בנושא הלעז, "מלחמה לו את הלעז להשחית", קיצונית ומאבקו לעתים פאתטי. העברית ניצחה והניצחון דרמטי ובלתי הפיך. אפשר להרגיע. אין היום צורך ב"גדוד מגיני השפה העברית".

אבל טוב שיש כמה אבשלום קורים כאלה, בדיוק כפי שיש מקום לכמה טהרני איכות השלטון ולירוקים פונדמנטליסטים. נכון, הם משוגעים לדבר אחד, הם אינם רואים את התמונה השלמה, אבל תרומתם כשומרי סף, כאוונגרד, כסמנים ימניים - חשובה.

פועלו החשוב יותר הוא בהאהבת השפה על הציבור, בהקניית ידע בעברית, בעיקר בפינתו "באופן מילולי" בגל"צ, המשודרת כבר 39 שנים! עזריה אלון נכנס לספר השיאים של גינס על התמדה בת 55 שנה בשידור פינתו "נוף ארצנו", אך זו הייתה פינה שבועית. להחזיק פינה יומית במשך ארבעה עשורים, זה בהחלט הישג יוצא דופן. אני אוהב להאזין לפינה, למדתי ואני לומד בה הרבה ואבשלום קור מגיש אותה בחן.

ברכות לאבשלום קור, הדוקטור (במילרע ועם ה"א הידיעה) אבשלום קור, מחובֵב שפת עבר.

(והמלצתי לשנה הבאה – ירון לונדון).

* "חדשות בן עזר"

בשקט בשקט, מתחת לרדאר הציבורי, אירע השבוע אירוע היסטורי בגולן. הוועד המנהל של עמותת ועד יישובי הגולן החליט על הקפאת העמותה. המצב הגלובלי המתמשך, הביא אותנו לתובנה ולמסקנה, שלא נשקף איום על הגולן בעתיד הנראה לעין, ואין עוד הצדקה לקיומו של הוועד. זו הזדמנות לספר את סיפורו של ועד יישובי הגולן.

האמת היא שסיפורו של ועד יישובי הגולן ראוי לסֵפֶר בן כרכים אחדים, וכמובן שהניסיון לספרו במאמר בעיתון הנו יומרה חסרת כיסוי. לכן אסתפק בכמה ציוני דרך.

****

ועד יישובי הגולן פעל לסירוגין לכל אורך שנות ההתיישבות הגולן, ומילא בתקופות שונות פונקציות שונות. בשנותיו הראשונות, לא עסק הוועד במאבקים פוליטיים, אלא היה הגורם המייצג את התושבים מול הממשלה, צה"ל – שהיה הריבון בשטח, הגורמים המיישבים ובראשם הסוכנות היהודית ותנועות ההתיישבות. הוועד לא עסק בפוליטיקה במובן של המאבקים המאוחרים יותר, אולם ההתיישבות בגולן מעיקרה היא פוליטית – עשיה שנועדה להבטיח את היות הגולן חלק ממדינת ישראל, באמצעות קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, שתיצורנה סיפוח זוחל למעשה, ברוח הציונות המעשית של "עוד דונם ועוד עז". ועד יישובי הגולן דחף להאצת ההתיישבות, לקידום פיתוח הגולן מבחינה כלכלית, ולייצוג צרכי התושבים. כיוון שממשלות אשכול וגולדה תמכו בהתיישבות, לא היה צורך במאבקים חזיתיים, אלא בדחיפה ודרבון.

הוועד באותם ימים היה גוף מאוד בלתי ממוסד. לא היו בו עובדים בשכר, לא הייתה לו הגדרה משפטית כלשהי, לא היו לו מוסדות נבחרים והוא לא פעל באופן סדיר. הרוח החיה בוועד היה יהודה הראל – לפי הצורך הוא לעתים היה יו"ר, לעתים מישהו אחר הוגדר כיו"ר, לעתים איש לא הוגדר כיו"ר ולעתים הוועד היה יהודה.

****

ועד יישובי הגולן כגורם המוביל מאבק פוליטי הוא תוצאה של מלחמת יום הכיפורים. פינוי היישובים ביום הראשון למלחמה היה אירוע טראומטי. אף שחזרת המתיישבים החלה כבר בחלוף יומיים-שלושה, עצם הפינוי היה רעידת אדמה. המטרה שהציב הוועד היה הפיכת המציאות הגולנית למוצקה ובלתי הפיכה. הוועד החל לפעול להקמת עיר הגולן – שתקלוט אוכלוסיה רבה ותהיה העוגן הדמוגרפי של הגולן, ליישוב מרכז הגולן שהיה פרוץ ובו הצליחה הפלישה הסורית ולהקמת ההגמ"ר, כדי שגם במתקפת פתע סורית – היישובים לא יהיו נטל צבאי אלא נכס.

הדרישות הללו נענו מיד, אולם מהר מאוד מצא עצמו הוועד מנהל מאבק ציבורי ראשון, נגד נסיגה מהגולן או חלקים ממנו, בשיחות הפרדת הכוחות עם הסורים. תחת הכותרת "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" הוביל הוועד מסע הסברה ארצי, פעולה פוליטית מול הממשלה, פעולה תקשורתית ופעילות הפגנתית. בין השאר, הוקם באופן בלתי לגאלי היישוב קשת, בפאתי קונייטרה. בסופו של דבר, המטרה – מניעת כל נסיגה מהקו הסגול, לא הושגה. הייתה נסיגה מרוב העיר קונייטרה ומצומת רפיד. אולם הגולן – כמעט כולו, נשאר בידינו. כל היישובים נשארו על מכונם (אך למרבה הצער חלקת תפוחי אדמה השייכת לאל-רום הייתה בשטח ממנו נסוגונו) וכל הנכסים הביטחוניים נותרו בידינו. גולדה מאיר ניהלה מו"מ קשוח ונחוש תחת מלחמת התשה קשה, והשיגה הישגים רבים. היא עצמה ושרי הממשלה הודו, שהמאבק שהוביל הוועד העניק למנהלי המו"מ רוח גבית, שחיזקה את יכולת עמידתם.

את המאבק הזה הנהיג יהודה הראל והוא המשיך להיות הרוח החיה של הוועד גם בשנים הבאות. הוועד עבד בצורה רציפה יותר, אך עדין בלתי ממוסדת. באותן שנים הקים הוועד את גרעין קצרין והוביל מאבקים להמרצת הקמתה של עיר הגולן. הוועד הקים והדריך גרעיני התיישבות ופעל מול התנועות להקמתם ונאבק מול הממשלה לאישורם. יש לציין שהממשלה, ממשלת רבין הראשונה, הייתה הממשלה שיישבה את הגולן יותר מכל ממשלה לפניה ואחריה. אחד המפעלים החשובים של הוועד באותם ימים, היה העיתון "ארץ הגולן".

****

בתקופת קמפ-דיוויד ועד יישובי הגולן הצטרף למאבק נגד עקירת היישובים בסיני. לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים שהיה כרוך בעקירת היישובים, ולאחר ששר החוץ משה דיין הבהיר שדין הגולן כדין סיני, ועד יישובי הגולן הגדיר מטרה חדשה – יצירת מציאות שונה מזו שהייתה בסיני. מראשית ההתיישבות בגולן, הסתפקנו בציונות המעשית – קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, על פי הרעיון שהיכן שעוברת המחרשה, שם יקבע הגבול. בסיני הוכח שההתיישבות כשלעצמה, בוודאי כשהיא מצומצמת – אין בה די כדי למנוע נסיגה. יש צורך בריבונות. היעד החדש היה – חוק הגולן, שיספח את הגולן לריבונות ישראל.

ועד יישובי הגולן רתם את תושבי הגולן למאבק ארצי, תחת הכותרת "אסור לאבד את הצפון". מאות אלפי ישראלים חתמו על עצומה למען חוק הגולן – "עצומת המיליון". בכנסת הוקמה שדולת הגולן בראשות ח"כ אברהם כץ עוז (המערך) שהובילה את המאבק למען החוק. הוועד רתם את תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער למאבק ולהחתמה על העצומה. נערכו פעולות הסברה בכל רחבי הארץ. הופעל לחץ כבד על המערכת הפוליטית. המאבק הסתיים בהצלחה רבתי. ב-14 בדצמבר 1981 החילה הכנסת ברוב גדול את החוק, המנהל והמשפט הישראליים על הגולן, ובכך סופח הגולן לריבונות ישראל. את הצעת החוק הגיש ראש הממשלה מנחם בגין.

את המאבק על חוק הגולן הנהיג יו"ר ועד יישובי הגולן שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק. באותן שנים קמו המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, וראשי המועצות איתן ליס וסמי בר לב, וכן יהודה הראל, היו שותפיו המרכזיים בהנהגת הוועד.

לאחר שהגולן סופח לישראל, כל איום בנסיגה לא נראה באופק וכבר קמו המועצות שטיפלו בסוגיות האזרחיות. לא היה עוד צורך ממשי בוועד. אולם הוא המשיך לפעול עד 1984. עיקר תפקידו היה בקידום הנושאים המשותפים לקצרין ולמועצה האזורית, חיזוק הקשרים בין המועצות והוצאת "ארץ הגולן". הוועד פעל עד ששבס החליט לסיים את תפקידו, כשלא נבחר לראשות המועצה. ההחלטה האחרונה של הוועד הייתה להמשיך בקיומו. למחרת פסקה פעילותו לחלוטין...

****

עשר שנים לאחר חוק הגולן, התחדש האיום על הגולן. במלחמת המפרץ הראשונה, סוריה הצטרפה לקואליציה האמריקאית נגד עיראק. מי שאמור היה לשלם לסורים בתמורה, הייתה ישראל – למסור לסורים את הגולן. זה היה הסדר החדש במזרח התיכון שניסה להוביל מזכיר המדינה האמריקאי בייקר.

ישיבה משותפת של מליאות המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין החליטה פה אחד להקים מחדש את ועד יישובי הגולן, לקדם את פני הסכנה. אלי מלכה נבחר לתפקיד היו"ר. הפעם הדברים נעשו בצורה ממוסדת הרבה יותר – על פי החלטות פורמליות של המליאה, והוקמה עמותה על פי חוק.

הוועד הקים מחדש את לובי הגולן, הפעם בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה. הוא פעל בעת ועידת מדריד והמו"מ שהחל לאחר מכן בוושינגטון. אולם עמדתו של ראש הממשלה שמיר הייתה נחרצת, והסכנה לא נראתה משמעותית. הוועד, יחד עם המועצות, הוביל את אירועי שנת ה-25 להתיישבות בגולן, ובמרכזה עצרת חצי היובל, בהשתתפות ראש הממשלה שמיר וראש האופוזיציה רבין, פחות משבועיים לפני הבחירות. השניים נשאו נאומים חוצבי להבות בעד הגולן, וזכורים במיוחד דבריו של רבין, שעשינו בהם שימוש רב בהמשך מאבקנו: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל!"

לאחר עלייתו של רבין לשלטון, החל מו"מ אמתי על נסיגה מהגולן. ועד יישובי הגולן פתח במאבק הגדול על הגולן, שנמשך עד כישלון המו"מ בתקופת ברק, בשנת 2000. היה זה מאבק חסר תקדים בעוצמתו, בסחיפת הציבור בגולן ובסחיפת רוב אזרחי ישראל. מראשית המאבק כבלנו את ידינו, מסיבות עקרוניות וטקטיות, לקווים אדומים: מאבק על פי חוק, בלתי אלים – כולל אלימות מילולית, מאבק מכובד. ועם זאת, מאבק נחוש. איך מרבעים את המעגל הזה? ביצירתיות רבה מצאנו את הדרך. ניהלנו מאבק חכם.

תקצר היריעה לתאר את המאבק הזה, ואציין רק כמה סימני דרך:

"שלום עם הגולן" – סיסמתנו הראשונה, שנועדה והצליחה לנתק את הקשר הגורדי בתודעה הציבורית, בין שלום ונסיגה ובין שאיפה לשלום ותמיכה בנסיגה.

לובי הגולן – לאחר הבחירות נטל את הובלת הלובי אביגדור קהלני, גיבור ישראל, ח"כ מטעם מפלגת העבודה. בתקופת ברק יו"ר הלובי היה יולי אדלשטיין, היום יו"ר הכנסת.

רמה לישראל – ארגון חוץ גולני שהקמנו, שפעל למען הגולן. לימים הוא היה הבסיס להקמת הדרך השלישית. בתקופת ברק הוקם ארגון חדש – המועצה הציבורית למען הגולן. כן הקמנו גוף של "השמאל עם הגולן".

מגמלא לירושלים – ארבעה ימים של מסע טרקטורים מגמלא, דרך חיפה ות"א, לירושלים. כל יישוב תרם טרקטור וטרקטוריסט. לכל טרקטור נרתמה עגלה ועליה מיצג ייחודי שעוצב ובוצע בידי צלצר ז"ל. התקשורת סיקרה ללא הפסקה את המסע, שכלל עצרת בכל ערב במקום שבו חנינו.

עוז 94' – 19 יום של שביתת רעב בגמלא של חברים ופעילים מן הגולן. השביתה מיקדה את ההתעניינות הציבורית והתקשורתית (כולל התקשורת הזרה) במאבק יותר מכל אירוע אחר. רבע מיליון ישראלים עלו לגמלא להזדהות עמנו.

מיצג הגולן – מיצג נודד, הכולל מבנה ייחודי ובו מוקרן סרט על שלושה מסכי ענק בטכנולוגיה המתקדמת ביותר לאותה תקופה. המיצג נדד בערים שונות בארץ ומיקד עניין רב. בסופו – נחת בקצרין.

עצרות תושבים – לפחות ארבע פעמים נערכו עצרות המונים של הגולן. יישובי הגולן כמעט התרוקנו באותם ערבים וההשתתפות הייתה תמיד מעל הציפיות האופטימיות ביותר שלנו. עצרות כאלו היו באמפי קצרין העתיקה ערב שביתת הרעב, בגמלא בסיום שביתת הרעב, באל-רום כאשר הודלף על "צעד בונה אמון" של הסכם ביניים שיכלול עקירת אל-רום, ובאולם הספורט של קצרין.

צובעים את הארץ בגולן – בעיניי – גולת הכותרת של הפעילות, המוצלחת והמשמעותית מכולם. סטיקרים על המכוניות, שלטי מרפסות ברחובות הערים, שלטים על עגלות טרקטורים בשטחים חקלאיים ועוד – צבעו את הארץ בגולן והקרינו למקבלי ההחלטות בארץ ודרך התקשורת – גם בארה"ב ובסוריה, שהעם עם הגולן.

חוק שריון הגולן – הוועד יזם הצעת חוק המחייבת רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם (בהתחלה דובר גם על רוב מיוחד במשאל). הממשלה עמדה על הרגלים האחוריות כדי לסכל אותו (כולל פרשת אלכס גולדפרב, שבניגוד למה שנתקבע בתודעה הציבורית הייתה בהצבעה הזאת ולא בהצבעה על אוסלו ב'). ההצבעה הסתיימה בתיקו – 59:59. ח"כ חיים קופמן מן הליכוד, ששכב על ערש דווי, הודיע שיגיע להצבעה על אלונקה אם לא יקוזז, וח"כ אברהם פורז ממרצ (!) הפר את המשמעת הקואליציונית והתקזז עמו. אמנם ההצעה לא עברה, אבל המסר היה שאין בכנסת רוב לנסיגה. החוק התקבל בשנת 99', כאשר יהודה הראל היה ח"כ.

משאל עם – מראשית המאבק תבענו להביא הסכם שיכלול נסיגה למשאל עם. בין השאר טענו, שאין לרבין מנדט לוויתורים בגולן, לאור התחייבותו ערב הבחירות. רבין עצמו קיבל את הטענה והודיע שהסכם שיכלול נסיגה יובא למשאל עם. פרס וברק חזרו על ההתחייבות. המאבק על חקיקת חוק משאל עם הסתיים לפני כשנתיים, כשהתקבל חוק יסוד המחייב משאל על נסיגה משטח ריבוני.

העם עם הגולן בגולן – הבאת מאות אלפי ישראלים לסיורים בגולן, לראות את הדברים בעיניים ולחוש אותם ברגליים ובכל החושים.

מגן הגולן – גיוס תרומות מאזרחי ישראל ומיהודים בחו"ל.

בג"ץ ועד יישובי הגולן – "שלום עכשיו" בהשתתפות קומץ משת"פים מן הגולן עתרו נגד העברת כספי המועצות לפעילות הוועד. היה זה ניסיון נואל ואנטי דמוקרטי לסתימת פיות ולמנוע מאבק אזרחי באמצעות ייבוש מקורותיו הכספיים. צו ביניים ייבש את פעילות הוועד למספר חודשים, אך לבסוף בית המשפט הגן על הדמוקרטיה הישראלית ודחה את העתירה.

הדרך השלישית – מתוך המאבק על הגולן צמחה תנועת "הדרך השלישית" שהפכה למפלגה בראשות קהלני. בבחירות 96' היא הכניסה ארבעה ח"כים, כולל יהודה הראל. בבחירות 99' היא התרסקה ולא עברה את אחוז החסימה, דווקא כאשר הייתה נחוצה במיוחד.

מטות גולן – בכל הארץ הקמנו מטות מתנדבים פעילים מאוד למען הגולן.

אם כל ההפגנות – לאורך המאבק קיימנו הפגנות רבות, כולן על פי חוק וברישיון, ופעמיים כינסנו הפגנות ענק בכיכר מלכי ישראל (נובמ' 1992) ובשמה החדש כיכר רבין (ינואר 2000). ההפגנה בתקופת ברק הייתה הפגנת ענק, בהשתתפות מאות אלפי ישראלים שמילאו עד אפס מקום את כל הרחובות בסביבה, וזכתה לכינוי "אם כל ההפגנות". סיקור ההפגנה היה חסר תקדים. היא שודרה בחי בארץ ובעולם וצילומי אוויר עיטרו את העמודים הראשונים של העיתונים למחרת. מסופר שחאפז אסד צפה בהפגנה, ששודרה בשידור חי ב-CNN, והבין מה צפוי לקרות במשאל העם.

העם עם הגולן – זו הייתה הססמה המנצחת, שלא נולדה בגולן, אך אנו אימצנו אותה. להצלחה אבות רבים, אך מקובל שהגרסה על פיה אורי אורבך ז"ל היה הראשון להציע אותה היא הנכונה. הססמה התאימה לאסטרטגיה של המאבק, בעיקר מרגע שהוברר שההסכם יובא למשאל עם – לבטא התנגדות ציבורית רחבה, שתרתיע את מקבלי ההחלטות מפני הצעד האחרון להסכם, מחשש שיכשלו במשאל העם. בכל הסקרים היה רוב נגד ההסכם. בזכות עובדה זו, ובסיוע מבורך של אסד, הגולן נשאר ישראלי.

לאורך רוב שנות המאבק הנהיג אותו אלי מלכה, למעט שלוש שנים שבהם הוא היה מנכ"ל "הדרך השלישית" ויו"ר הוועד היה אבי זעירא.

תקופתו של אבי הייתה במקביל לקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה, הדרך השלישית הייתה בממשלה ודומה היה שלא מתקיים מו"מ עם סוריה. בדיעבד התברר שנתניהו ניהל גם ניהל מו"מ על נסיגה, מאחורי גבו של עם ישראל.

בתקופה זו כיוון הפעולה המרכזי לא היה מאבק נגטיבי, אלא פעולות חינוך הסברה לקראת חידושו הצפוי של המו"מ, שכללה את אירועי שנת השלושים בגולן, העלאת עשרות אלפי ישראלים לביקורים בגולן, תכניות מיוחדות על הגולן בתקשורת, חידון הגולן, לצד קידום חוק שריון הגולן.

****

לאחר הניצחון, החלטנו להמשיך ולקיים את הוועד, כדי שאם וכאשר יתחדש האיום, נהיה ערוכים ומוכנים. אולם ברוב התקופה שחלפה מאז, לא היה איום, למעט אפיזודה קצרה ב-2008, עת אולמרט ניסה למסור את הגולן לסורים באמצעות המתווך ההוגן ארדואן, שהיום הוא אויבו המר של בשאר אסד, אך אז הוא היה בן בריתו ושותפו בציר הרשע יחד עם אחמדיניג'אד. הוועד החל להתארגן למאבק, אך האפיזודה חלפה במהרה, כאשר אסד הפסיק את המו"מ בתגובה למבצע "עופרת יצוקה".

בכל השנים שחלפו מאז, עיקר חשיבותו של הוועד הייתה בעצם קיומו והמוכנות שלו לקדם פני רעה. הוועד המשיך לפעול ולתפקד בתחומים רבים, ובכך לשמר את כושרו ויכולת הביצוע המעולה שלו. הוועד הוביל מידי שנה, יחד עם משרד הביטחון, את "בעקבות לוחמים". היה שותף בהפקות של האירועים החשובים והגדולים בגולן, בתחומים השונים. כמנהל המתנ"ס תמיד מצאתי בוועד יישובי הגולן, וברוך כהן בראשו, את שותפיי הטובים ביותר, שעמם ארגנו את אירועי יום העצמאות, חנוכת שביל הגולן, פעילות הסיוע והתמיכה בתושבי הגליל במלחמת לבנון השניה ובתושבי שדרות והדרום בתקופותיהם הקשות ועוד. הוועד המשיך לפעול בהסברה, הפיק ספרים על הגולן והאחרון שבהם – יומני יצחקי גל. מבחינה פוליטית ריכז הוועד את הפעולה לחקיקת חוק יסוד משאל עם. בשנים האחרונות, ברוך ורמונה עבדו בהתנדבות מלאה, ומדובר בהתנדבות מסורה של לילות וימים.

****

כמה מילים אישיות. לאורך שנות המאבק (1992-2001) שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וערכתי את בטאון הוועד "הרי גולן". היקף עבודתי השתנה בהתאם לרמת האיום – בין התנדבות מלאה למשרה מלאה וכל מה שביניהם. מכל התפקידים שביצעתי בחיי, זו העבודה שהכי פחות אהבתי. אם בתפקידים אחרים עסקתי בהובלת תחומים הקרובים ללבי: קהילה, חינוך, תרבות, צמיחה דמוגרפית, התחדשות יהודית וכו' באורטל, בגולן ובגליל, בתפקיד הדובר בעיקר עסקתי, יחד עם חבריי, בבלימת מהלך שאחרים עשו, משל אנו הכלבים הנובחים והם השיירה העוברת. תפקידנו היה להגיב ולבלום יוזמה של אחרים. ואין צורך לדבר על התסכול שבעצם הסיטואציה – החרב שהונפה על מפעל חיינו.

אולם מכל התפקידים שמילאתי בחיי, זה החשוב ביותר ובו אני גאה יותר מכל תפקיד אחר. זכיתי להיות שותף לחבורה מצומצמת שהנהיגה את תושבי הגולן והניעה את רוב אזרחי ישראל למאבק שהציל את המדינה מאסון לאומי.

לא ראיתי בתפקידי "משרה" אלא שליחות. ובוועד לא ראיתי מקום עבודה אלא משפחה. זכיתי לעבוד עם אנשים נפלאים, הן במעגל המצומצם של ההנהגה והן במעגל הרחב של הפעילים, כולל בני הנוער.

מבחינתי, המעשה המשמעותי ביותר שעשיתי, היה ההשתתפות בשביתת הרעב.

ההישג הגדול של הוועד היה הניצחון במאבק. הישג חשוב נוסף היה אחדות הגולן. מעולם לא הייתה בגולן אחדות כזו בין קצרין והיישובים, בין חילונים ודתיים, בין קיבוצים ומושבים, בין צפון הגולן ודרומה, כמו בזמן המאבק. ובשום גוף לא הייתה אחדות כזאת כמו בוועד.

לצערי, לא תמיד אנו משכילים לשמר את האחדות הזאת, אך ככל שהאחדות קיימת, היא נצרפה במאבק ובוועד.

****

השבוע החלטנו להקפיא את פעילות העמותה.

להקפיא, אך לא לסגור את העמותה.

בכל זאת, המזה"ת הוא אזור מועד להפתעות.

אני מאמין שלא יהיה עוד צורך להפשירה.

* "שישי בגולן"