הבלוג של אורי הייטנר

* לא למדינת הימורים – נתניהו ויריב לוין מנסים להכניס קזינו לאילת. אין זה רעיון חדש. כבר עשרות שנים, אחת לכמה שנים עולה רעיון העוועים הזה ונופל. יש לקוות שכך יהיה גם הפעם. די בכך שהמדינה נותנת אפיק ממלכתי לתרבות ההימורים, באמצעות הפיס והטוטו – לפחות הרווחים הולכים למטרות חשובות של חינוך, תרבות וספורט. אין כל צורך להגביר את הלגיטימציה לתרבות הקלוקלת, המעוותת, המשחיתה והמנוונת הזאת. אין כל סיבה להפוך את אילת ללאס-וגאס ישראלית, חלילה.

טרם שמעתי את דעתה בנדון של סיעת "כולנו" שבעבורה הצבעתי בבחירות. בינתיים אני מסופק מכך שהמפלגות החרדיות והדתיות מייצגות אותי נאמנה בנושא זה.

* לבדוק את עצמי - בנושא הקזינו, הבחנתי בתופעה המעניינת, שאנשים שכמעט בכל נושא דעותינו הפוכות – בנושא זה דעתם כדעתי. חשבתי שעלי לבדוק את עצמי, שמא נשתבשה דעתי. ואז קראתי את מאמרו של רוגל אלפר, שהציג את ההתנגדות להימורים "פשיזם", ונחה דעתי.

* אי שוויון בפני החסד – שוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, תנאי הכרחי לקיומו של שלטון חוק, הכרח לקיומם של צדק ומשפט הנהנים מאמון הציבור.

יש הבדל בין מידת הדין ומידת הרחמים. מידת הרחמים היא אישית, אין בה סרגל ולכן אין בה שוויון. מוסד החנינה אינו שייך למידת הדין אלא למידת הרחמים, ולכן אינו שוויוני.

במאמר ב"הארץ" מדגיש ארי שביט את החשיבות בעובדה שהנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט נשפטו במידת הדין השוויונית וכך העונש שנגזר להם. "דין הוא דין". אך כאשר מדובר במידת הרחמים, הוא מציע להחיל עליהם חסד ולחון אותם. "אם קצב ואולמרט יודו בחטאיהם, יביעו חרטה על מעשיהם וירכינו סוף סוף את ראשם בפני שלטון החוק — יש לאפשר להם לשוב ולהיות בני חורין ביום העצמאות הזה".

אמנם התנאי שהוא הציב – הודאה וחרטה, הוא מדע דמיוני. אולם חבל ששביט משתלב בקמפיין החנינה לאולמרט, שלעתים מכיל בתוכו גם את האנס הסדרתי. נכון, מוסד החנינה אינו צריך להיות שוויוני. מידת החסד צריכה להיות מופנית כלפי אנשי מוכי גורל, כלפי החלשים בחברה, כלפי אנשים שחטאו כי לא מצאו את מקומם. לא כלפי הגבירים והתקיפים, לא כלפי האנשים שהגיעו לקצה קצה של הפרמידה, שהיה להם הכל, אך תאוות הכוח, השליטה והבצע שלהם הייתה אינסופית והביאה אותם לאורח חיים של פשע ושחיתות. והרי אין המדובר באנשים שמעדו; קצב ואולמרט הם פושעים סדרתיים שניהלו לאורך עשרות שנים אורח חיים עברייני.

מפתיע שגם ארי שביט, שמעולם לא היה בעדת מלחכי פינכתו של אולמרט בתקשורת ובעיקר בצמרת התקשורת, מצטרף לקמפיין החנינה.

שביט, במאמרו, היטיב לתאר את המערכת המושחתת ששתל אולמרט בתקשורת, ושבעטיה חלקים ניכרים ממנה, ובראשם עיתון הבית שלו "ידיעות אחרונות" והאתר שלו ynet ובמידה רבה ערוץ 2, התייצבו לצדו ומעלו בשליחותם העיתונאית.

כותב שביט: "אולמרט ידע לנצל את עוצמת האישיות הנדירה שלו ואת האינטליגנציה הרגשית היוצאת דופן שלו, כדי לטוות רשת של קשרים שלא היתה כמוה. הוא פיתה מוציאים לאור, כישף עורכים והקסים בעלי טורים. כך, בלי להיות סילביו ברלוסקוני, הוא היה כברלוסקוני. כשמונה במפתיע לראש הממשלה — בדיוק לפני עשור — גם התקשורת, גם הקהילה העסקית וגם הממסד הביטחוני עברו לדום. הלא כולם הכירו אותו. כולם חיבבו אותו. רבים גנבו אתו סוסים".

אותה מערכת התייצבה להגנתו גם כשנחשפו ממדי שחיתותו ועבריינותו. ביום שבו נכנס הפושע לכלא, התקשורת ברובה שידרה במתכונת של אסון לאומי ועוד בטרם חצה העבריין את סף בית האסורים היא החלה בקמפיין החנינה הגדול. ארי שביט, אחד העיתונאים ההגונים בישראל, שאינו נוטה להיסחף בזרמים העכורים ולצעוד עם העדר, כשל הפעם, כאשר הצטרף לעדר דורשי החנינה.

* חדשות הבידוד המדיני – השבוע האחרון היה שבוע מוצלח מאוד ליחסי החוץ של ישראל. שבוע שבו ביקור מוצלח של רוה"מ ושרים נוספים בגרמניה, שבו הודקו היחסים בין המדינות והובעה תמיכה של הקנצלרית מרקל במדיניות ישראל.

התפתחות חשובה יותר – ממשלת בריטניה החליטה לקדם חוק מחמיר נגד ה-BDS וכל תופעת החרם על ישראל, והגדירה את התופעה באופן המדויק – אנטישמיות.

ובינתיים – ההחלטה השערורייתית של האיחוד האירופי על סימון מוצרים ישראליים שיוצרו ביו"ש והגולן היא בגדר אות מתה, וסביר שהיא תישאר כזאת עד ביטולה.

* שר אינו אדם פרטי – שר התחבורה ישראל כץ לא השתתף בביקור שרי הממשלה בגרמניה, כיוון שהוא אינו דורך על אדמת גרמניה, בשל אחריותה לשואה.

אני מכבד את ישראל כץ כאדם פרטי, על החלטתו המצפונית לא לדרוך על אדמת גרמניה. אולם ישראל כץ אינו אדם פרטי. כשר, עליו לפעול לקידום האינטרסים של מדינת ישראל, קשרי החוץ שלה וקשריה הכלכליים. הידוק היחסים עם גרמניה הם אינטרס ישראלי מובהק, שעליו להנחות את שרי הממשלה.

השר כץ רצה להתמנות לשר החוץ, הוא רואה עצמו מועמד לראשות הממשלה. האם גם כראש הממשלה ושר החוץ הוא יחרים את גרמניה?

* רב אמן – אין ספק שנסראללה הוא רב אמן בלוחמה פסיכולוגית.

* הזניית מקצוע האזרחות - חברי ד"ר הדר ליפשיץ, ד"ר למדע המדינה ומורה לאזרחות ותיק ומנוסה, התפטר מוועדת מקצוע האזרחות בעקבות הזניית המקצוע. הוא אינו היחיד שעשה כן.

המפקחת על המקצוע יעל גוראון, הפיצה למורים לאזרחות "מושגון" – מסמך של מושגים, שעליו יבחנו התלמידים בבגרות. כיוון שמערכת החינוך שלנו בעיקר מוכוונת בחירות הבגרות - מרגע צאתו של ה"מושגון", הוא אִייֵן למעשה את ספרי האזרחות ואת תכניות הלימודים, וכל שיש הוא לשנן את ה"מושגון". זהו כשלעצמו כשל פדגוגי חמור והרסני.

מה שחמור יותר, הוא שה"מושגון" מבטא אינדוקטרינציה של עמדות פוסט ציוניות, תמיכה באקטיביזם השיפוטי הקיצוני וגישות של ליברליזם קיצוני, כמושגים אובייקטיביים שאותם יש לשנן כדי לעבור את המבחן.

אין זה אלא פוטש פדגוגי.

שר החינוך בנט, חובב המנהרות הידוע, עוצם את עיניו לנוכח המנהרות הנחפרות תחתיו במשרד החינוך.

... ובינתיים נמשך קמפיין הגעוואלד נגד ספר האזרחות החדש שטרם יצא, והוא מותקף מדי מי שלא קראו אותו, בטענה שהוא... מוטה לכיוון המדינה היהודית, שעל פי הרעל הפוסט ציוני יש סתירה בינה לבין מדינה דמוקרטית. אבל מה זה משנה מה כתוב בספר? כל עוד קיים ה"מושגון" השערורייתי, מוטב להדפיס את הספר על נייר רך, כדי שייעשה בו שימוש כלשהו.

* שיקול דעת - דבריו של הרמטכ"ל, על כך שמצופה מחייל, שעומדת מולו מחבלת בת 13 שאוחזת מספריים ויש ביניהם מתרס, לא לרוקן עליה מחסנית, נכונים ומדויקים. ואכן, זו הגישה המאפיינת את חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. הבעיה בדבריו, היא שהם עלולים להתפרש כביקורת על כך שדברים כאלה נעשו, כביכול. האם חייל או שוטר רוקן מחסנית על מחבלת בת 13, שהחזיקה מספריים, כשהיה ביניהם מתרס? לא שמעתי על מקרה כזה. בשעה שמתקיימת תעמולת כזב נגד ישראל, מבית ומחוץ, המציגה את התגוננותה של ישראל מפני מתקפת הטרור כ"ציד פלשתינאים והוצאה להורג ללא משפט", אמירות בלתי זהירות כאלו, עלולות לספק תחמושת לחורשי רעתנו.

טוב עשה הרמטכ"ל, שבפגישה עם בני נוער דיבר על הצורך בשיקול דעת בשימוש בנשק. אני בטוח שהוא יכול להעביר את המסר הזה בצורה מוצלחת יותר. ניתן לצפות מהרמטכ"ל ליתר שיקול דעת בדבריו.

* אם תתגשם הפנטזיה של גדעון לוי - מזה כחצי שנה מצויים אזרחי ישראל תחת מתקפת טרור פלשתינאית. מדי יום, ולעתים מספר פעמים ביום, מחבלים מנסים ולעתים מצליחים לרצוח יהודים בדקירות סכין, בדריסה ברכב או בירי. כך מתאר גדעון לוי את מתקפת הטרור, בפשקוויל נאצה נגד הרמטכ"ל אייזנקוט: "תחת פיקודו של גיבור העם וחביב התקשורת הזה מנהל צה"ל מסע ציד מכוער ועלוב בסדרת הוצאות להורג על בסיס יום יומי. כבר מזמן לא היתה כאן התנהגות כה פרועה, מופקרת ואלימה של הצבא". והפתרון שהוא מציע: בית הדין בהאג.

החלום של גדעון לוי, לו הוא מטיף מאמר אחרי מאמר, הוא הקמת מדינה ערבית יהודית שתוצף במיליוני "פליטים", במקומה של מדינת ישראל. שכנתנו מצפון מאותתת לנו, בחצי מיליון סימנים, על הצפוי אם תתגשם הפנטזיה שלו.

* בהמה – "בהמה", כך הגדיר העיתונאי שמעון שיפר בשידור את ח"כ ענת ברקו. ברקו, סא"ל במילואים, ד"ר לקרימינולוגיה, אחת המומחיות הגדולות בעולם בנושא הטרור, המוזמנת להרצות בנושא בפני טובי האוניברסיטאות בעולם ובפני פורומים כמו מחלקת המדינה בארה"ב, ראשי ה-FBI וראשי המשטרות בארה"ב ואירופה. ספריה של ברקו תורגמו לשפות רבות. כפעילה חברתית היא אף זכתה באות המתנדב המצטיין.

אבל בעבור שמעון שיפר היא בהמה. ברקו היא אישה, ובעיני גברים מסוגו של שיפר, אין צורך להתמודד עם דעותיה ומותר להשמיע נגד הערה סקסיסטית נחותה ודוחה בשידור. אולם סקסיזם בוטה כזה כבר אינו פוליטיקלי קורקט. ברור איזו מהומת אלוהים הייתה נוצרת כאן, בצדק רב, אילו הדברים נאמרו על זהבה גלאון, למשל. אבל ברקו היא אישה "ימנית" וכך דברי הבלע השוביניסטיים החזיריים של שיפר, עברו בקול דממה דקה.

וכל זאת למה? כיוון שח"כ ברקו אמרה בנאום בכנסת שאין עם פלשתינאי. כך צייצה ח"כ תמר זנדברג בהודעת שיימינג בטוויטר, והוסיפה: "אין שכל, אין דאגות". אני משער שהיא לא הוסיפה סמיילי, כי במיליֶה שלה בטח הבינו לבד איפה צריך לצחוק.

אז זהו, שלא. ברקו לא טענה שאין עם פלשתינאי. להיפך, היא אמרה שיש עם פלשתינאי. אלא שהיא אמרה שזהו עם חדש שקם מתוך ההתנגדות למפעל הציוני ולמדינת ישראל. זו עבודה שאינה ניתנת להפרכה. אז מה? והכל הגחיכו את אחת ההוכחות לכך – אמירתה שלא יתכן שהפלשתינאים היו נקראים מראש בשם המתחיל באות שאינם יכולים לבטאה. וגם זאת עובדה.

אבל את מי מעניינות עובדות? העיקר שאפשר לבזות ולהשפיל, זה הרבה יותר קל והרבה יותר כיף מדיון רציני. במיוחד למי שאין לו טיעונים רציניים.

* סמל שאי אפשר לנתץ - מאכזב לקרוא על כך שלך ולנסה היה מודיע של המשטר הקומוניסטי בפולין. הרי ולנסה הוא סמל נערץ עליי מנעוריי. ופתאום, לגלות עובדה כזאת?

אך, לא. זו אולי מכה קטנה בכנף, אך היא בטלה בשישים לנוכח תרומתו הגדולה של ולנסה לאנושות, לחירות האדם. החשמלאי, מנהיג הפועלים ממספנות גדנסק, שהקים את תנועת "סולידריות" ואילץ את המשטר הקומוניסטי בפולין להתפשר עמה. המהפכה השקטה של ולנסה, שלא נשפכה בה טיפת דם, בישרה את האביב של מזרח אירופה כולה, עשור מאוחר יותר. ולנסה ו"סולידריות" הנהיגו את המהפכה השקטה שהובילה לבחירות שבהן נפל המשטר הקומוניסטי. לאחר זמן קצר נבחר לנשיא פולין. לך ולנסה, חתן פרס נובל לשלום, נשא את בשורת החרות לארצו, למזרח אירופה ולאנושות כולה.

אז בגיל 25 הוא התפרנס מעט ממלשינות. מביש, אין ספק. סודק מעט את תדמיתו. אך ולנסה נשאר ויישאר ולנסה.

* ממלכתיות – ג'ורג' שולץ, בן ה-96, הוא אחד המנהיגים הבולטים של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב. הוא כיהן כשר האוצר בממשל ניקסון וכמזכיר המדינה בממשלו של רייגן. ג'ורג' שולץ הוא מדינאי מוערך מאוד בעולם כולו. הוא ידיד ותיק של ישראל, ומכהן בין השאר כיו"ר כבוד של חבר הנאמנים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. השבוע הגיח לביקור קצר בן ארבעה ימים בישראל, לקבלת עיטור מיוחד מראש הממשלה נתניהו ולכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בגילו המתקדם, הוא, "חד, רהוט, מעורב, מעודכן", כתיאורו של נחום ברנע שראיין אותו ל"ידיעות אחרונות". כאשר שאל אותו ברנע על מדיניות אובמה בסוריה, אמר שולץ: "אני לא מתכוון לבקר את נשיא ארה"ב כשאני בחו"ל".

קראתי נכון? לא מדובר בלנהל מסע הסתה וקריאה לחרם נגד ארה"ב ברחבי העולם. מדובר בלהשמיע בראיון לעיתון בחו"ל ביקורת עניינית שאותה הוא משמיע בארצו, בתקשורת חשופה ושקופה הנקראת גם בחו"ל. אבל הוא דבק בקודים של הגינות דמוקרטית פטריוטית, שבישראל נקראה פעם בשם שהעניק לה ב"ג = ממלכתיות. זה נשמע כל כך מנותק מההוויה של ימינו, אך זה כל כך ראוי ונכון.

* המילה שאחרי אחרונה - התכנית "המילה האחרונה" בגל"צ הועברה ל-18:00. בעיניי, עדיף להעבירה מן העולם, כיוון שהיא משמימה: קרב תרנגולות משעמם וסר חן, נוסח פופוליטיקה, שבו נאמרים כל הדברים הלעוסים והנדושים ולא נשמע בהם דבר חדש, מפתיע.

הטוב ביותר יהיה להחזיר את התכנית למתכונתה הקודמת, עם ג'קי ואברי, ועם קובי ועירית לינור. הייתה זו הפנינה של גל"צ. עירית לינור משדרת גם במתכונת החדשה, אבל איזה הבדל בין מה שהפיקה ממנה הכימיה עם קובי אריאלי, למה שלא הפיק חוסר החמצן לצדו של רוני בראון הנפוח.

* המשורר הנשכח שהיה מועמד לפרס נובל - המלצת השבת שלי, היא כתבה גדולה של דליה קרפל במוסף "הארץ" על חתן פרס ישראל ומי שהיה מועמד לפרס נובל, המשורר והסופר העברי-יידי זלמן שניאור, לאור התרגום מיידיש של ספרו "המשומדת". כתבה מלמדת ומרתקת.

לפני שנים אחדות, אסף אשתר השמיע בתכניתו "ציפורי שיר" ברשת ג' את השיר "יד ענוגה", ואמר שאת השיר כתב הנשיא השלישי זלמן שז"ר. מיד שלחתי סמס ובו תיקנתי אותו, שאת השיר לא כתב זלמן שז"ר אלא המשורר שניאור זלמן. אשתר קרא ולעג לכך שאיני יודע ששמו של שז"ר היה שניאור זלמן, והוא הוא המשורר. הגבתי מיד שאני יודע גם יודע ששמו של שז"ר הוא שניאור זלמן, וששמו העברי הוא ראשי תיבות שמו בטרם עיבור: שניאור זלמן רובשוב, ואני גם יודע ששז"ר היה משורר, אולם המשורר שניאור זלמן שכתב את "יד ענוגה" הוא אדם אחר. אשתר התעקש, אך בתכנית הבאה, כעבור שבוע, הודה בטעותו.

אשתר הוא בר אוריין, והעובדה שהוא כלל לא ידע על קיומו של שניאור זלמן מעידה עד כמה המשורר החשוב הזה נשכח. מכון "הקשרים" והוצאת כנרת זמורה בית דביר והעורך יגאל שוורץ ראויים לשבח על תרגום הרומן "המשומדת" ועוד פנינים נשכחות של הספרות העברית בסדרה "רטרו", וקרפל ראויה לברכה על הכתבה מאירת העיניים. חשוב להקים לתחיה את אוצרות התרבות העברית ולהציל את זכר יוצריהן (אף שעל פי הכתבה, כנראה שבאופן אישי הוא היה אדם בלתי נסבל ונרגן).

בכתבה צוין שלשיר "יד ענוגה" יש עשרות ביצועים וחלקם הוזכר, אך השניים האהובים עליי לא הוזכרו - של שלמה בר ו"הברירה הטבעית" ושל דוד דאור.

* "אינני אוהב שקוראים לי גולש" – ההצגה הראשונה שראיתי בילדותי, או לפחות הראשונה שאני זוכר, הייתה "עוץ לי גוץ לי". במשך שנים חרשתי את תקליט ההצגה רצוא ושוב פעמים אחדות ביום, ועד היום אני זוכר את כל שיריו על פה. מבין השירים, האהוב עליי במיוחד – אז, ועד עתה, הוא "שיר העצה". את השיר המבריק (של שלונסקי הגאון, כמובן) שרו יוסי גרבר וזאב רווח. גרבר, שכבר היה שחקן ותיק ועתיר ניסיון, גילם את יועץ המלך בממלכת עוץ.

שנים אחדות לאחר מכן החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית. חלפו עוד שנה שנתיים עד שהוריי קנו טלוויזיה לביתנו. מכל התכניות אהבתי במיוחד את סדרת הדרמה של ליל שישי "חדווה ושלומיק". גם בסדרה זאת, את אחד הגיבורים הראשיים – מישקה, הבוהמיין התל-אביבי, גילם יוסי גרבר. במשך שנים, יוסי גרבר היה בשבילי "מישקה" (כפי שאצל צעירים ממני בשנים אחדות הוא היה ונשאר תמרי הנגר).

חלפו עוד שנה שנתיים, ועל האקרנים הפציע סרט שאותו אהבתי מאוד בילדותי, ואני אוהב אותו גם היום – "קזבלן". את הגיבור השלילי של הסרט, הדמות השנואה – "גולש" התחמן והמושחת, גילם יוסי גרבר.

בנעוריי אהבתי ללכת להצגות של הקאמרי במועדון "צוותא", וברבים מהם שיחק יוסי גרבר. אני זוכר שצפיתי בהצגה האחרונה של המחזה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני". באותו ערב מכבי ת"א זכתה, בפעם השניה בתולדותיה, בגביע אירופה לאלופות. בתום ההפסקה ולפני המחצית השניה של ההצגה, או שמא היה זה בתום ההצגה, עלה יוסי לבמה, הודה בהתרגשות לקהל שהגיע להצגה למרות המשחק, וסיפר שמכבי ניצחה וזכתה בגביע.

כל שוחר תרבות ישראלי, בכל גיל, יכול לתאר כמוני את האוטוביוגרפיה שלו כצרכן תרבות, דרך המפגש עם יוסי גרבר. במשך למעלה מ-65 שנה, מילדותו ועד השבוע האחרון לחייו, היה יוסי אחת הדמויות המרכזיות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. שחקן בחסד, מוכשר, חכם ואוהב את הבמה ואת הקהל. והבמה והקהל אוהבים אותו.

יהי זכרו ברוך!

* הללויה - ערב ענוג וקסום חוויתי בפתח סופשבוע - ערב במושבה קדמת צבי על ליאונרד כהן ושירתו. קובי מידן, שתרגם לעברית רבים משיריו, הרצה וסיפר, איתי פרל ניגן ושר. שלושתם היו נפלאים.

            * ביד הלשון

לעיל, להלן – לעיל ולהלן הם צמד של הפכים. לעיל – למעלה, קודם לכן. במכתב או במאמר, כותב הרוצה להפנות את הקורא לדבר שכבר נאמר קודם לכן, יציין "כאמור לעיל".

היפוכה של המילה היא להלן, שמשמעותה – הלאה. במכתב או במאמר, כותב הרוצה להפנות את הקורא לדבר שייאמר בהמשך, יציין "כפי שייאמר להלן".

הסבר נוסף ל"להלן" הוא "במקום אחר". "כאן ולהלן" במובן של כאן ושם.

מילה נרדפת ל"להלן", רק בהקשר של והלאה – לקמן.

כדלהלן = כמו שלהלן. כדלקמן = כמו שלקמן.

* "חדשות בן עזר"

במבצע "דין וחשבון" נפל לי האסימון.

במבצע זה הבנתי שאין תוחלת לישיבתנו בלבנון ולהקזת הדם הכרוכה בה.

המבצע נערך ביולי 1993 ובו, לראשונה מאז "הנסיגה מלבנון" ב-1985, כלומר מאז ההיערכות ברצועת הביטחון, ישראל תקפה בעוצמה רבה, במשך שבוע ימים, את חיזבאללה. המכה הייתה קשה, אוכלוסיה רבה בדרום לבנון ברחה מבתיה, בהתאם למתווה המתוכנן, שנועד להפעיל לחץ על הנהגת חיזבאללה להפסיק את הטרור והירי לעבר ישראל.

את המבצע הנהיגו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק. קונצנזוס לאומי רחב תמך במבצע ואני הייתי חלק ממנו. יחד עם חבריי בוועד יישובי הגולן, בימי המבצע פעלנו בעיקר בתמיכה וסיוע לתושבי קריית שמונה ואצבע הגליל, כפי שנהגנו לעשות בכל המבצעים והמלחמות שקדמו למבצע ולאלה שבאו אחריו.

בכל ימי המבצע נורו קטיושות לעבר הגליל. המבצע הסתיים בהבנות שחיזקו את חיזבאללה ובעצם נתנו לגיטימציה לפעולתו. ואכן, מהר מאוד חידש חיזבאללה את מתקפותיו. ראיתי במבצע כישלון ישראלי חרוץ. הבנתי שחייב להתחולל שינוי.

במאמר שפרסמתי בעיתון "על הצפון" לאחר המבצע, קראתי ליציאה חד צדדית של ישראל מלבנון. הייתה זו דעה חריגה ביותר, מנוגדת לקונצנזוס שעוד היה מקיר לקיר, ותמך בהמשך שהייתנו שם. דבריי קדמו בשנים אחדות ל"ארבע אימהות" ולהתייצבותו של ביילין – הפוליטיקאי הראשון בישראל שקרא לנסיגה חד צדדית.

דבריי הפתיעו רבים לא רק כיוון שהיו נגד הקונצנזוס, אלא גם כיוון שהייתי אז, כפי שאני היום, ביטחוניסט, הדוגל בעמדות ניציות, אקטיביסטיות. באותם ימים גם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד נסיגה מהגולן. והנה, דווקא אני משמיע דעות שאפילו ב"שמאל" היוני הן חריגות.

שלושה טעמים הביאו אותי לאותה מסקנה. האחד, היה תמונת המצב, של התשה ושחיקה ללא הכרעה, ומכאן שישיבתנו שם היא חסרת טעם. השני, היה הערכתי שבניגוד לסכסוך עם אש"ף  והארגונים הפלשתינאים (שגורשו מלבנון במלחמת של"ג), הסכסוך עם חיזבאללה הוא מקומי, וברגע שישראל תיסוג, לא תהיה ללבנונים עילה להמשיך את מלחמתם. הטעם השלישי היה חששי, שאכן התאמת, שככל שנתבוסס בבוץ הלבנוני, יהיו שינצלו זאת כדי לקשור בין מציאות זו למו"מ עם סוריה, יציגו את הקזת הדם בלבנון כתוצאה של העדר הסכם עם סוריה ויכרכו את הנסיגה מהגולן עם סיום ההתשה בלבנון. הגעתי למסקנה שישראל אינה מפיקה תועלת מהישיבה בלבנון, אלא רק נזק.

זו הייתה דעתי מאז ועד הנסיגה, כעבור שבע שנים. אפילו הפגשתי בין הנהגת ועד יישובי הגולן לבין "ארבע אימהות", לשיחה שהוגדרה כשיחת היכרות, אך אני קיוויתי שתביא לשיתוף פעולה – תמיכה של הוועד בנסיגה מלבנון ושל "ארבע אימהות" במאבק נגד נסיגה מהגולן, אך בפגישה הבנתי עד כמה גדול המרחק האידיאולוגי והמנטלי בינן לביננו. ואכן, לא היה לכך המשך.

הייתה לי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה בשנת 2000, שהצטיירה כבריחה מבוהלת תוך הפקרת בני בריתנו מצד"ל, אך תמכתי בנסיגה עצמה.

****

בערב שבת התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה מרתקת של רונן ברגמן, המתארת מחקר של עמוס גלבוע על הנסיגה מלבנון ותהליך קבלת ההחלטות שקדם לו, לקראת צאתו של ספר על פי מחקרו.

המסר של הספר והכתבה דואלי – מצד אחד תמיכה בלתי מסויגת בהחלטת ברק לסגת מלבנון ומצד שני ביקורת נוקבת על תהליך קבלת החלטות שערורייתי, שזלזל בצה"ל ובאמ"ן, הדיר אותם מתהליך קבלת ההחלטות ונאטם לכל דעה, טענה, הטלת ספק והערכת מצב שלא תאמה את דעתו ותכניותיו. עם זאת, יכולת קבלת ההחלטות של ברק, המתוארת בכתבה, ראויה לשבח.

אולם הכתבה (וכנראה גם הספר, אך הוא עוד לא יצא וטרם קראתי אותו) החמיצו נקודה חשובה מאוד. ברק הגיע עוד טרם הבחירות למסקנה שאין מנוס מנסיגה מהגולן והבטיח שהנסיגה תהיה בתוך שנה מיום בחירתו. כמתואר בכתבה, ניסה ברק להגיע להסכם עם סוריה שיהיה כרוך בנסיגה ולכן הוא אסר על צה"ל כל הערכות לנסיגה חד-צדדית. התיאור הזה מובא ללא כל ביקורת, אך בעיניי מדובר לא רק במחדל חמור, אלא בשערוריה מוסרית.

ראש הממשלה ושר הביטחון, שהבין שאין תוחלת בישיבתנו בלבנון ושיש לסגת ממנה, השאיר במשך שנה תמימה את חיילי צה"ל ברצועת הביטחון, כבשר תותחים של משאל העם על הנסיגה מהגולן. כפי שתואר בכתבה, הנסיגה מלבנון בוצעה בתוך 24 שעות לאחר ההחלטה, ללא כל הכנות. החלטה כזו יכול ברק לקבל ביומו הראשון בתפקיד, אך הוא רצה לכרוך את הנסיגה בהסכם עם סוריה, כיוון שבאותה עת הציבור הישראלי כמה לסוף הסאגה הלבנונית, והוא האמין שכריכת הנסיגה מלבנון המדממת, עם נסיגה מהגולן השקט והבוטח, תהווה בעבורו קלף פוליטי במשאל העם שהוא הבטיח לקיים על ההסכם עם סוריה. בהחלטה צינית ובלתי מוסרית, הפקיר ראש הממשלה ושר הביטחון את חיילי צה"ל, כדי שישמשו כלי משחק פוליטי. על כך אין ולו מילת ביקורת בכתבה של ברגמן, וכנראה שגם בספר של גלבוע.

****

בפרספקטיבה של 16 שנים מאז הנסיגה ו-22 שנה מאז קראתי לנסיגה, גם היום אני חושב שהייתה זו עמדה נכונה. אכן, ישיבתנו ברצועת הביטחון לא הוסיפה לביטחון המדינה ורק תקעה אותנו בביצת דם מיותרת. אכן, נעשה ניצול ציני של מחיר ישיבתנו בלבנון כדי לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. אולם בדבר אחד טעיתי בגדול – בהערכתי התמימה שהנסיגה תסיים את מלחמתו של חיזבאללה בנו.

בכתבה מתואר כיצד המציאו הסורים את פיקציית "חוות שבעא", כדי לסכל את הנסיגה הישראלית, מתוך חשש סורי שנסיגה כזאת תחשוף אותם ללחץ בינלאומי וערבי לסגת אף הם מלבנון. הכתבה מתארת גם מהלך מדיני מזהיר שהוביל ברק שבו אילץ את הסורים לרדת מן העץ הזה.

אולם חיזבאללה אימצו את הפיקציה הזאת לאחר הנסיגה, כאמתלה להמשך המלחמה בישראל. אמנם הנסיגה מלבנון נעשתה בהסכם עם האו"ם, כביצוע החלטת האו"ם 425, ומי שקבע את תוואי הגבול היו משקיפי האו"ם וישראל קיבלה בהכנעה כל הכרעה שלהם, גם כשהייתה מנוגדת לעמדת ישראל וגם כשהייתה כרוכה בנסיגה משטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם. אף על פי כן, חיזבאללה טענו שהכיבוש הישראלי בלבנון נמשך, כיוון שישראל לא נסוגה מחוות שבעא. סביר להניח, שאילו ישראל נסוגה מחוות שבעא, הם היו ממציאים תירוץ אחר. עד היום הם דבקים בטענה הזו, עד שגם בישראל, מצע חד"ש למשל (עוד בטרם התמזגה ב"רשימה המשותפת") קרא לסיום... הכיבוש בלבנון.

ברגמן מצטט את גלבוע הטוען ש"ב-12 ביולי 2006 נופצה ההרתעה גם בגבול הלבנוני כאשר נחטפו שני חיילים ופרצה מלחמת לבנון השניה". אין זה נכון. האמת היא שלא הייתה הרתעה. התוקפנות הלבנונית, בתואנת חוות שבעא, החלה מיד לאחר הנסיגה. חודשים אחדים אחרי הנסיגה נחטפו שלושה חיילים ישראליים בהר דב - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, או אם לדייק יותר – נחטפו גופותיהם של שלושת החיילים, אך עובדת מותם נותרה חסויה, כמסורת ההתעללות של חיזבאללה. פחות משנתיים אחרי הנסיגה נרצחו 5 אזרחים ישראליים וקצין צה"ל בפיגוע ליד מטולה. אלה היו שני הפיגועים הבולטים במציאות שבה הגבול עם לבנון המשיך לדמם. החטיפה ביולי 2006 הייתה חוליה נוספת בשרשרת התוקפנות של חיזבאללה. מה ששם קץ לתוקפנות הזאת ויצר הרתעה המחזיקה מעמד כבר כמעט עשר שנים, הייתה התגובה הישראלית הנמרצת במלחמת לבנון השניה, שעם כל כשליה הרבים, הנחיתה מכה חסרת תקדים על חיזבאללה במתקפה הקשה על רובע דאחייה בביירות.

****

ביום הנסיגה אמר הרמטכ"ל שאול מופז: "מדובר באירוע היסטורי לצה"ל ולמדינת ישראל, שבו צה"ל סיים את נוכחותו בלבנון לאחר 18 שנה, ונערך מחדש על קו הגבול הבינלאומי".

18 השנים הם התקופה שמאז מלחמת של"ג, אך האמת היא שצה"ל ישב בדרום לבנון, במתכונת הדומה לרצועת הביטחון, כבר מאז מבצע ליטני ב-1978. לא בכדי, הנסיגה ב-2000 הייתה על פי החלטת האו"ם 425, שהתקבלה אחרי מבצע ליטני וקראה לנסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי.

****

עמוס גלבוע ערך השוואה בין הנסיגה החד-צדדית מלבנון לנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. לטענתו, היתרון של הנסיגה מלבנון על ההתנתקות, היה בעובדה שהיא נעשתה בהסכם עם האו"ם. "מה שיש להצר עליו הוא שב-2005, שעה שיצאנו מרצועת עזה, היציאה הייתה חד-צדדית לחלוטין, בלי שום הסכם עם הרשות הפלשתינאית או עם האו"ם, בלי שום לגיטימציה בינלאומית. הלקח שהשאיר ברק – לגיטימיות בינלאומית – לא הופנם ולא יושם. עד היום אין למעשה הכרה בינלאומית ביציאה שלנו, והרצועה עדיין נחשבת לשטח כבוש על ידי מרבית המדינות בעולם. זאת, למרות שצה"ל נסוג לגבול הבינלאומי ולא נשאר בשטח הרצועה".

ההבדל בין המקרים, הוא שהנסיגה מלבנון יצרה גבול עם מדינה ריבונית והנסיגה מרצועת עזה לא הייתה כזאת. זו הסיבה לטענה ההזויה שרצועת עזה היא "שטח כבוש", כביכול. אין זה נכון שהנסיגה מעזה הייתה ללא הסכם. היא הייתה במסגרת הסכם עם ארה"ב. תמורת הנסיגה, ארה"ב העניקה לישראל את מסמך בוש – הישג מדיני גדול, של תמיכה אמריקאית בעמדותיה הטריטוריאליות של ישראל ביו"ש, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. מי שהחמיץ זאת היה אולמרט, כאשר התעלם מהמסמך, ולתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת הרבה מעבר להסכמה עם בוש.

שגיאה נוספת בדבריו של גלבוע – הנסיגה בהתנתקות לא הייתה לגבול הבינלאומי אלא לקו הירוק. הגבול הבינלאומי הוא בין א"י למצרים, שבו רצועת עזה כולה היא בשטח ישראל. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע", "שישי בגולן"

מאמרה של יפעת סולל "מחזון של שוויון ושיתופיות לכלי להצדקת אפליה אתנית", נועד ליצור דה-לגיטימציה לתיקון 8 לפקודת האגודות השיתופיות, ולהציג את הזכות שהמדינה מקנה ליישובים קהילתיים מסוימים להקים ועדות קבלה, ולדחות בקשות להתקבל ליישוב בגין אי התאמה חברתית, כ"אפליה על רקע אתני".

מי שאינו בקיא בתולדות ההתיישבות הציונית בא"י, יכול היה לחשוב שעד קבלת תיקון 8 לא היו ועדות קבלה ביישובים והנה, במסגרת "גל חקיקה אנטי דמוקרטי" חוּקק חוק המאפשר ליישובים להפלות את הפונים אליו.

האמת הפוכה, כמובן. מאז שקיימת התיישבות כפרית וקהילתית בא"י, לאורך כל שנות ההתיישבות הציונית, היישובים בחרו את חבריהם. ללא היכולת הזאת, אי אפשר היה לקיים את מפעל ההתיישבות הציוני. אי אפשר לקיים קהילה בלי לאפשר לה לבחור את חבריה. לאורך כל השנים הללו, לא היה חוק שהסדיר זאת, כיוון שלא היה צורך בחוק כזה. זה היה מובן מאליו.

תיקון 8 הוא למעשה מלחמת המאסף של ההתיישבות הכפרית הקהילתית בישראל, וניסיון לקבוע מינימום של שליטה על זהות חברי היישוב. התיקון הוא תוצאה של הפגיעה המתמשכת והכרסום המתמשך בזכות היישובים לבחור את חבריהם, בגין הקמפיין האנטי התיישבותי והחלטות בג"ץ. החוק לא יצר את ועדות הקבלה ולא הרחיב את סמכויותיהן, אלא להיפך – הוא צמצם אותן באופן משמעותי, למינימום שיאפשר לו להיות בגיץ. החוק מאפשר ועדות קבלה אזוריות בלבד, ולא יישוביות. הוא מאפשר זאת אך ורק ביישובים המונים 400 משפחות ומטה. הוא מתיר זאת אך ורק בגליל ובנגב. יש בו סעיף השולל אי קבלת חברים על רק לאומי או דתי (סעיף 6 ד). החוק מאפשר אי קבלת אנשים על רקע אי התאמה חברתית.

החוק עוסק ביישובים קהילתיים ובשכונות קהילתיות בקיבוצים ובמושבים, כיוון שבשלב זה המתקפה נגד ההתיישבות מתמקדת בוועדות הקבלה של צורת ההתיישבות הזאת. אולם אין לי ספק, שאם יצליח המאבק ותשלל זכות הבחירה של יישובים קהילתיים את חבריהם, השלב הבא יהיה הקיבוצים והמושבים, כולל הקיבוצים השיתופיים. אמנם קשה יותר לתקוף את זכותה של חברה המבוססת על שותפות כלכלית, ושבה היחידה הכלכלית הבסיסית אינה המשפחה אלא האגודה השיתופית, שהיא מעין משפחה מורחבת; אך בלי לתת רעיונות – אני יכול לנסח את אופי הטיעונים לשלילת זכות ההתאגדות הזאת, בשם "זכויות האזרח", כביכול.

השינוי שיצר תיקון 8, הוא הפוך מכפי שמתואר במאמר. השינוי שהוא יצר, הוא הטלת מגבלות דרקוניות על יכולתו של היישוב הקהילתי לבחור את חבריו. כאמור, החוק הוא חלק ממלחמת מאסף שנועדה להותיר בדל השפעה על היישובים הקהילתיים.

על ההבדל בין המציאות ההתיישבותית ללא תיקון 8 לזו הכפופה לתיקון 8, אני יכול להצביע מניסיוני האישי כמי שעוסק בצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי, קיבוץ אורטל. קיבוץ אורטל הוא קיבוץ שיתופי, הנמצא כעת בעיצומו של גל הצמיחה הדמוגרפית הגדול ביותר מאז הקמתו. עיקר הצמיחה היא באמצעות קליטה לחברות מלאה בקיבוץ השיתופי. לצד הקליטה הזאת, החלטנו גם על הקמת הרחבה קהילתית קטנה, שתאפשר לאנשים המתאימים לחיי הקהילה האורטלית, רוצים ויכולים להשתלב בה ולתרום לה, על אף אי רצונם לחיות חיי שותפות כלכלית, לעשות כן. אלה יכולים להיות בני הקיבוץ, חברים שמבקשים לפרוש מן השותפות ולהישאר חברים בקהילה ואנשים מן העיר שבחרו באורח חיים זה. הרעיון הוא לקיים את אורטל כקהילה אחת, המכילה בתוכה עד 20% תושבי הרחבה שאינם חברי הקיבוץ.

המשמעות האמתית של תיקון 8, באה לידי ביטוי בהבדל בין היכולת שלנו לבחור את חברי הקיבוץ ליכולת שלנו לבחור את תושבי ההרחבה.

במסגרת תכנית הצמיחה הדמוגרפית, אנו קולטים מדי שנה כחמש משפחות חדשות לחברות בקיבוץ. המשפחות הללו נבחרות בידי ועדת ההיכרות של הקיבוץ, מתוך כשלושים פניות בשנה. בחירת המשפחות אינה על פי "כל הקודם זוכה", אלא אנו בוחרים את המשפחות המתאימות ביותר לחברות בקיבוץ, על פי פרופיל הנקלט שעיצבנו. במשך שנה, נערך תהליך מקצועי מאוד, הכולל ביקורים בקיבוץ, פגישות עם משפחות, שיחות עם בעלי תפקידים, אבחון קהילתי ואבחון כלכלי ועוד. הבחירה שלנו אינה על דרך השלילה – אי קבלת מי שאינם מתאימים בשל אי התאמה חברתית, אלא על דרך החיוב – קבלת המתאימים ביותר מבין הפונים, בזכות התאמתם לאורח החיים, רצונם ויכולתם לתרום.

אותן חמש משפחות שהתקבלו, מתחילות תהליך מועמדות של שנתיים, שבו הן מתנסות בחיי הקיבוץ, הלכה למעשה. בתום תקופת המועמדות, כדי להתקבל לחברות עליהן להתקבל ברוב של 2/3 לפחות בהצבעה חשאית בקלפי. אין כל צורך וגם לא יכולת לנמק למשפחה את הסיבות לכך שלא התקבלה – די בכך ששליש מהחברים + 1 הצביעו בקלפי, בהצבעה חשאית, נגד קבלתם.

לעומת זאת, היכולת שלנו לבחור את המשפחות הבאות להרחבה הקהילתית מוגבלת מאוד, כיוון שתיקון 8 חל על ההרחבה. אין לנקלטים בהרחבה תקופת מועמדות – ברגע שהם התקבלו, ההחלטה היא סופית. ועדת ההיכרות של הקיבוץ אינה מוסמכת לקבל או לדחות משפחה, אלא לכל היותר להמליץ לוועדת הקבלה האזורית. בוועדת הקבלה האזורית נציגי היישוב הם מיעוט. ועדת הקבלה האזורית אינה בוחרת את המשפחות המתאימות ביותר אלא דנה בכל משפחה בפני עצמה. אם היא מתאימה, אי אפשר שלא לקבל אותה. ובעצם, השאלה הנשאלת אינה על דרך החיוב – האם זו משפחה המתאימה לאורח החיים, רוצה ויכולה לתרום וכו', אלא על דרך השלילה – האם ניתן לומר על אותה משפחה שהיא "אינה מתאימה לחיי חברה בקהילה... חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי, שיש יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה". החלטה לדחות משפחה כיוון שיש יסוד להניח כי תפגע במרקם החברתי, חייבת להיות מגובה בחוות דעת מקצועית של מי שהתמחו באבחון. משפחה שנדחתה בוועדת הקבלה האזורית, זכאית לפנות לוועדת ערר, שאין בה ייצוג ליישוב, למועצה האזורית ולגופים המיישבים. לפיכך, עיני ועדת הקבלה האזורית תמיד נשואות אליה, והשאלה היא האם המקרה המצדיק דחיית משפחה יעמוד במבחן ועדת הערר. ובעצם, לא רק במבחן ועדת הערר, אלא במבחן בג"ץ.

במילים אחרות, בניגוד מוחלט לרושם שיוצר המאמר, תיקון 8 לא נתן ליישוב הקהילתי כלים למנוע קבלת אנשים ליישוב, אלא הגביל בצורה דרסטית, אפילו דרקונית, את היכולת הזאת, הקיימת מקדמת דנא. התיקון נועד למנוע קריסה מוחלטת של זכות הקהילה לבחור את חבריה, ולכן הגדרתי זאת כמלחמת מאסף.

התיקון הזה הוא כלי המאפשר להתיישבות הכפרית הקהילתית להגן על עצמה מפני הניסיון לקעקע את יסודותיה. הטיעון על פיו ועדות הקבלה נועדו להצדיק אפליה אתנית הוא חסר שחר. אני יכול להעיד על עצמי. לאורך כל שנותיי באורטל, עסקתי בקליטה – בשלוש קדנציות כרכז קליטה ושתי קדנציות כמזכיר הקיבוץ. לאורך השנים הללו טיפלתי בפניות של מאות משפחות. מעולם לא קרה שדחינו בקשה של ערבי להתקבל. מצד שני, מעולם לא קרה שאישרנו בקשה כזאת. פשוט, מעולם לא הייתה בקשה כזאת. אם נבחן את המצב במאות היישובים הכפריים האחרים, נגלה תמונה דומה. התמונה המצטיירת מן הקמפיין נגד ההתיישבות, כאילו יש רצון רב של ערבים להתקבל ליישובים, והיישובים הגזעניים השומרים על הטוהר האתני המציאו פטנט חדש – ועדת קבלה, כדי להצדיק "אפליה אתנית", הוא שקר גס. זו סוגיה מומצאת, הנוגעת לשולי השוליים של שולי השוליים של העיסוק בצמיחה דמוגרפית ביישובים. תהליכי הקליטה ביישובים ובהם ועדות הקבלה, כלל אינם נובעים מהמקרים הזניחים כל כך של בקשות ערבים להצטרף. תהליכי הקליטה נועדו באמת ובתמים לבחור חברים המתאימים ליישוב, ואחרי תיקון 8, רק למנוע קבלתם של אנשים שבעליל אינם מתאימים ליישוב. ויש להבין, שאדם אחד שהנו בעייתי מבחינה חברתית, עלול לגרום לנזק בל ישוער ליישוב שלם, והיו דברים מעולם.

אז למה נטענת טענת האפליה האתנית? הטענה הזו אינו תמימה, אלא היא כיסוי למטרה האמתית העומדת מאחוריה – התנגדות עקרונית להתיישבות היהודית, הצגתה כגזענות, ובכך יצירת דה-לגיטימציה לכל מפעל ההתיישבות הציונית, בן 136 השנים. ועדת הקבלה נתפסה כבטן הרכה מבחינה משפטית של ההתיישבות; ככזאת שניתן להשתמש בה לפגיעה בהתיישבות באמצעות עתירות לבג"ץ ויצירת הד תקשורתי, אך המלחמה אינה נגד ועדות הקבלה, אלא נגד ההתיישבות עצמה.

כאמור, התיקון עצמו שולל אפשרות של דחיית פניה לקליטה על רקע של דת ולאום.  העובדה הזאת מוסתרת על ידי הקמפיין נגד התיקון. הקמפיין אינו מציג את העובדה, שאסור למנוע קליטה של אדם בגין היותו בן ללאום אחר או לדת אחרת.

עם זאת, יש אמת בטענה שניתן לעשות שימוש בסעיף של אי התאמה למרקם החברתי תרבותי, גם בהקשר הזה. כלומר, לא לקבל משפחה שאינה מתאימה למרקם התרבותי, שיש בו מרכיב משמעותי של זהות לאומית. השאלה היא, אם שימוש כזה אינו לגיטימי.

במרחק רבע שעה מהקיבוץ שלי, שוכן המושב השיתופי אלוני הבשן. אני מכיר את רובם הגדול של חברי המושב ורובם מכירים אותי. יש לי שם חברים רבים. אולם אם ארצה להתקבל אליו, סביר להניח שלא אוכל. הסיבה לכך היא שאלוני הבשן הוא יישוב דתי – תרבותו דתית, החינוך שהוא מעניק לילדיו דתי. איני מתאים לצביונו של היישוב, לאורחות חייו, ולכן, בצדק רב, היישוב לא יקבל אותי. ולכן, בצדק רב, אני לא אבקש לחיות בו.

גם ליישוב שלי יש אורחות חיים. מדי ערב שבת אנו עורכים קבלת שבת. חיי התרבות שלנו מבוססים בראש ובראשונה על מעגל השנה היהודי – על חגי ישראל, הדתיים והלאומיים. מערכת החינוך שלנו מחנכת על ערכי היהדות והציונות, על העמקת הזהות היהודית של הילדים. הדברים מופיעים במקום מרכזי בחזון החינוך שלנו. אנו מחנכים לשירות משמעותי בצה"ל. כיתה ז' היא שנת בר-בת מצווה, ולאורכה עוסקים הילדים בפעילות הקשורה לזהותם היהודית – ציונית – ישראלית.

האם זכותנו לקיים קהילה כזאת? האם מניעת זכות זו מאתנו מתיישבת עם ערכים דמוקרטיים? האם אי אפשר להבין את רצוננו לקלוט אנשים שישתלבו באורח החיים הזה ויתרמו לו? האם מניעת האפשרות הזאת מתיישבת עם הדמוקרטיה?

כפי שכתבתי, מעולם לא הופנתה אלינו בקשה של משפחה ערבית להתקבל לאורטל, כפי שלא הוגשה בקשה כזאת כמעט באף אחד מן היישובים. אבל אני הצעתי, כשהייתי מזכיר קיבוץ, למג"ד דרוזי ששירת ליד אורטל וראה את משפחתו אחת לשתי שבתות, לשכור דירה באורטל לו ולמשפחתו, עד שיסיים את התפקיד. הוא הודה לי, אך דחה בנימוס את ההצעה. "אני דרוזי. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו במשפחה, בכפר, במסורת שלי. זה לא מתאים לנו". הצטערתי, אך קיבלתי בהבנה רבה את הדברים.

משפחה לא יהודית שתחיה באורטל, ובנה יגיע לשנת בר המצווה – מה הוא יעשה? עיקר הפעילות החברתית, החינוכית והחווייתית של בני גילו היא סביב נושא בר המצווה. הילד יהיה שותף, בנושא שכל כך זר לו, לחייו, לזהותו? או לא ישתתף ובכך ימנע עצמו מליטול חלק מחיי החברה של בני גילו?

אפשר לדחות דילמה כזאת ולהציג אותה בכינויי גנאי אופנתיים. אבל האם היא אינה דילמה אמתית?

כל אותה פעילות באורטל, כוללת את תושבי ההרחבה הקהילתית בדיוק כמו את חברי הקיבוץ. משפחה שהצטרפה אלינו אשתקד להרחבה הקהילתית, מיהרה לשכור דירה זמנית באורטל באמצע השנה ולעזוב את מקום מגוריה, כיוון שבנה היה בכיתה ז', והיה להם חשוב שהוא יספיק לחוות את שנת הבר מצווה, המרכזית כל כך בחיינו. תיקון 8 חל על ההרחבה באורטל. האם ניתן להצדיק את האקסיומה עליה חוזרת סולל שוב ושוב, לפיה היישובים שעליהם חל התיקון "אינם בעלי אופי ייחודי"?

האם הרצון לעגן את זכותה של קהילה לקיים אורח חיים אינה זכות יסוד בחברה דמוקרטית? האם נכון להתייחס לכך רק בגישה פורמליסטית משפטית ובשיח זכויות, כ"מניעת מגורים", כאילו חיים ביישוב כפרי קהילתי הם רק "מגורים"? הרוב המוחלט של אזרחי ישראל, בוחרים לחיות בעיר הגדולה. האם אין לאפשר למעטים הרוצים להרחיק לפריפריה כדי לקיים חיי קהילה בעלת ייחוד תרבות ואידיאולוגי, לעשות כן? האם עלינו לקבל תפיסה אזרחית ליברלית מנוכרת, על פיה יש מדינה ויש אזרח, חובתה של המדינה לספק לאזרח את זכויותיו – ותו לא? אין לאפשר למי שרוצים בכך ומאמינים בכך, לחיות באורח חיים, שבו בין האזרח למדינה, יש קהילה, עם מאפיינים משלה, עם אורח חיים משלה? והאם אין זכות למי שמתאגדים כקהילה, לבחור את חבריהם, באופן שיאפשר להם לקיים את חיי הקהילה באופן שבו הם מאמינים?

סולל עושה שימוש אורוויליאני במושגים. למשל, במושג "ההתאגדות הוולונטרית", לצורך יצירת דה-לגיטימציה לוועדות הקבלה. הרי ההיפך הוא הנכון. במקום שבו ההתאגדות אינה וולונטרית, ברור שאי אפשר לקיים ועדות קבלה. במקום כזה, נהוג שוק חופשי, שבו אדם קונה בית והוא שלו, ואין כל שיקול נוסף. אולם התאגדות וולונטרית, היא של אנשים חופשיים, שבחרו באופן וולונטרי לקיים אורח חיים מסוים, ובתור שכאלה, יש לאפשר להם את היכולת לבחור את החברים המתאימים לאורח החיים הזה. זאת המשמעות של המשפט "התאגדות וולונטרית מוקמת מרצונם של מייסדיה, וחבריה מצטרפים אליה מרצונם החופשי". סולל הופכת את מהות הוולונטריות על פיה.

השיח האורווליאני הזה בא לידי ביטוי באופן שבו הופכת סולל על פיהם מושגים בהם היא משתמשת, כמו "ריקון המשמעות המהותית". הרי המשמעות המהותית של היישוב, הוא זהותו החברתית תרבותית – טול את הזהות הזאת, מה שיישאר הוא מקריות טכנית של מגורים בשכנות. זו אינה קהילה, אלה אינם חיי קהילה.

הזכות להתאגדות היא זכות יסוד במשפט הישראלי. זכות זו מתבטאת ביכולתה של קבוצה להתאגד, להתנהל באורח אוטונומי ולהקים יישוב על בסיס קהילתי, שחבריו בוחרים מי יהיו שותפיהם להתאגדות. ההתאגדות הזאת, מאפשרת לחבר בה לממש את האוטונומיה שלו באמצעות חיים בקהילה. הצגת הזכות הזאת על דרך השלילה, תוך שימוש בטיעונים הטעונים ביותר כמו "עריכת סלקציה", "גופים סגורים ומפלים", "אפליה על בסיס אתני", "אפרטהייד" – כל אלה ציטוטים מתוך מאמרה של סולל, היא הצגה צינית.

הקמפיין נגד ועדות הקבלה, עושה שימוש במונחים דמוקרטיים וליברליים למטרות אנטי דמוקרטיות השוללות זכויות יסוד דמוקרטיות. אותו "שִׂיחָדָשׁ" אורווליאני, נובע אך ורק מרצון לקעקע את עצם זכות הקיום של ההתיישבות הציונית.

* מאמר שנשלח לחברי פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, לקראת מפגש עם יפעת סולל בנושא מאמרה, עליו הגבתי.