הבלוג של אורי הייטנר

"אתה דעתן. וזה כמובן לא דבר שלילי. אבל אתה הרי יודע שהדעות הפוליטיות שלך הן מחוץ לקונצנזוס בתנועה הקיבוצית. איך זה ישפיע על העיתון?"

ברגע שיו"ר רשות העיתון, הפורום הבוחר את עורך "ידיעות הקיבוץ", שאל אותי את השאלה הזאת, הבנתי את תוצאות הראיון.

****

לפני קרוב לעשרים שנה פנה אלי מזכיר התק"ם דובי הלמן, וביקש שאציג את מועמדותי לתפקיד יו"ר רשות "הקיבוץ", הרשות הציבורית של העיתון, שכך נקרא עד שהתמזג ברשת "ידיעות תקשורת". נעניתי לבקשתו. הייתי אז מזכיר אורטל ודובר ועד יישובי הגולן, אך היה זה תפקיד התנדבותי שאינו גוזל זמן רב, ונעניתי לבקשתו.

בישיבת מרכז התנועה עלה שמי לצד שני מועמדים נוספים. לאחר הצגת שמות המועמדים, ביקשו את רשות הדיבור מספר חברים, ודיברו נגד מועמדותי. איש מהם לא טען שאיני מתאים לתפקיד מבחינת כישוריי. נהפוך הוא, הם ציינו בפירוש ש"אין ספק" בהתאמתי מבחינת הכישורים, הידע, הניסיון, אבל – הדעות הפוליטיות של אורי הייטנר הן לא בקונצנזוס של התנועה. לא יעלה על הדעת שדובר ועד יישובי הגולן ואיש "הדרך השלישית" יהיה יו"ר רשות "הקיבוץ" וכו'. ואכן, בהצבעה בקלפי לא נבחרתי לתפקיד.

הבנתי את הרמז. מאז לא הגשתי את מועמדותי לאף תפקיד בתנועה. הרי אני מחוץ לקונצנזוס ולא יעלה על הדעת...

כאשר ראיתי לפני שבועות אחדים את המכרז לעריכת "ידיעות הקיבוץ" החלטתי להגיש את מועמדותי. בכל זאת, חלפו שני עשורים, ואולי התנועה התבגרה. חבריי ששמעו על כך אמרו לי שאין סיכוי שהתנועה הקיבוצית תבחר בי לתפקיד, אך בכל זאת ניגשתי.

ידעתי שהעורכת היוצאת התפטרה בשל קיצוצים כואבים בתקציב העיתון ואני יודע כמה קשה לעבוד בתקציב צנע. אני גם מודע למשבר העיתונות הכתובה, בעולם כולו, בעידן המקוון. אך בכל אלה ראיתי אתגר, האמנתי שאוכל לעמוד בו והראש החל להתמלא ברעיונות.

****

"מה הבעיה בכך שדעותיי הן מחוץ לקונצנזוס התנועתי?" הגבתי. "אני כותב בעיתון מאז הקמתו, יש לציין שמעולם לא הוגבלתי, וכעורך לא אכתוב יותר מכפי שכתבתי עד היום. אולי פחות".

"השאלה אינה מה תכתוב, אלא איך יראה העיתון. האם העיתון יראה ברוח הדעות שלך"? נשאלתי.

הסברתי שאני דמוקרט, פתוח ופלורליסט, ושהעיתון בעריכתי ייתן במה הוגנת לכל מגוון הדעות בתנועה, בנושאים הקיבוציים והפוליטיים.

אך כדי שאוכל לערוך עיתון פלורליסטי של התנועה הקיבוצית, על התנועה הקיבוצית להיות פלורליסטית כדי לתת לי את התפקיד.

****

אני כותב בעיתון מיום הקמתו, לפני שלושים שנה, עוד בגלגולו הראשון כ"קיבוץ". עורכו הראשון היה יהודה יערי, שעלה לאחרונה לכותרות כעורך הלשוני של ספר הלימוד באזרחות, שחולל את הסערה הציבורית בנושא.

כבר אז הוא היה איש "שמאל" קיצוני בדעותיו, לבטח מחוץ לקונצנזוס התנועתי. אולם הוא היה עיתונאי ועורך מצוין, חולל מהפכה בעיתונות הקיבוצית. באופן אישי, ככותב צעיר, הוא נתן לי במה ללא סייג.

בטרם קם "קיבוץ", פעל העיתון "יחד" – בטאון תנועתי ממסדי כפי שהיה מקובל באותם ימים. "יחד" הוא העיתון הראשון שכתבתי בו, עוד בזמן שירותי בצה"ל.

אחד המאמרים הראשונים שכתבתי, אולי הראשון, היה בעקבות סמינר של"ת במרכז ההדרכה באפעל. היה זה בימים שמוטקה יחזקאלי ז"ל, איש הקצה היוני של התנועה, ניהל את המרכז, וכל פעילותו והמדריכים בו פעלו ברוחו. סמינר השל"ת היה חוויה מכוננת בעבורי. מצד אחד, שבוע מרתק ומאתגר מבחינה אינטלקטואלית, אך מצד שני שבוע של שטיפת מוח ואינדוקטרינציה פוליטית ואידיאולוגית. אני הייתי אגוז קשה, ובכל ימי הסמינר הייתי במאבק בלתי פוסק. לאחר הסמינר כתבתי ל"יחד" את חוויותיי ומתחתי ביקורת חריפה על המרכז.

הוזמנתי לשיחה. בעצם ל"בֵּרוּר". שעה ארוכה שוחחו אתי אנשי ועדת הצעירים בתק"ם (שמרכז ההדרכה היה תחת אחריותם). יש לציין, לזכותם, שהם הקדישו זמן רב ומאמצים רבים בשיחה עם נער בשל"ת. הם הקשיבו לי קשב רב והבטיחו שיטפלו בנושא, אך ביקשו שאגנוז את המאמר. סירבתי בתוקף. ואז החלו לקיים עמי מו"מ על הנוסח, שבו מיתנתי כמה ניסוחים. כבר אז המעמד היה הזוי בעיניי.

שני הקומיסארים היו מרכזת ועדת צעירים בתק"ם, עדה סירני מיראון וחבר הוועדה יגאל צחור מרביבים.

חלפו למעלה משלושה עשורים. יגאל צחור הוא יו"ר רשות העיתון, הפורום הבוחר את העורך, ששאל אותי בראיון את השאלה המקארתיסטית שציטטתי.

****

אם אני נשמע מתוסכל, אני מודה באשמה. זה לא רק תסכול מכך שלא נבחרתי לתפקיד שחפצתי בו. זה תסכול מכך שכחבר קיבוץ, שבחר בדרך החיים הקיבוצית בשחר נעוריו; כמי שכל חיי קודש לקיבוץ, לעשיה קיבוצית ולרעיון הקיבוצי בו אני מאמין בכל מאודי, אני פסול לתפקידים בתנועה הקיבוצית, כי אני דבק בדרך שבעבר הייתה דרכה של התנועה הקיבוצית, ובכך אני "מחוץ לקונצנזוס".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

* הגיון הפתרון החד צדדי – פתרון חד צדדי, כלומר קביעת גבולותיה של ישראל באופן חד צדדי, תוך הכרה בהתמשכותו של מצב הלוחמה בעתיד הנראה לעין, אינו אידיאלי, אך יתכן שיתברר שהוא הדרך הריאלית היחידה.

הפתרון הזה סביר, רק אם יוציא את סוגיית הגבולות ממשוואת המו"מ והסדר השלום העתידי, כלומר החלטה חד צדדית של ישראל על גבולותיה. ישראל מקבלת החלטה, בכנסת ובעיניי עדיף במשאל עם, על גבולות הקבע שלה. פירוש הדבר - בראש ובראשונה סיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לישראל והודעה שהם אינם עומדים ולא יעמדו עוד למו"מ, ומכאן גם פיתוח מאסיבי שלהם. משמעות נוספת היא הודעה של ישראל שהיא מוותרת על תביעה על חלקי א"י שלא סופחו, שהיא מוכנה לסגת מהם והיא תיסוג מהם באופן יזום בכפוף לצרכי הביטחון.

הבעיה העיקרית בדרך זו, היא שכרוכה בה עקירת יישובים מבודדים. בהסכם שלום, אסור לדון אפילו על דרישה לעקירת יישובים. עקירת יישובים היא צעד של מלחמה, לא של שלום, ויש לאפשר ליישובים שתושביהם מעוניינים בכך, לחיות תחת ריבונות פלשתינאית, כפי שערבים חיים תחת ריבונות ישראל. בפתרון חד צדדי, ישראל אינה יכולה להפקיר את אזרחיה לשלטון עוין המצוי עמה במלחמה ואנו יודעים היטב כיצד ינהג בהם, ולכן לא יהיה מנוס מעקירה.

הצעות ההיפרדות החד צדדית שעליהן מדבר הרצוג, הן בעייתיות, כיוון שאין בהן סיפוח של שטחים, והן משאירות את שאלת הגבולות פתוחה. המסר לאויב הוא של התקפלות ובריחה בלחץ הטרור, בדומה למה שקרה בהתנתקות. המסר הוא ששטחים שישראל נסוגה מהם – עליהם כבר אין דיון, ואילו שאר השטחים פתוחים להמשך נסיגה בלחץ הטרור.

* חוזר בי – במאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" בשבוע שעבר, כתבתי: "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה" (הח"כים שערכו ביקור הזדהות עם משפחות המרצחים). אולם כשקראתי את הצעת החוק בנושא, וראיתי את מהלך הבזק שבו הממשלה מנסה להוביל אותו, יצאתי נגד ההצעה. בין השאר כתבתי: "אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.

... יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע "מרמרה" ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו"יש עתיד", להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר".

לנוכח הדיון על הצעת החוק חשבתי שוב על העניין, ואני חוזר בי מעמדתי כפי שבוטאה במאמר הראשון. אין מקום לשום הליך שבו חברי כנסת יוכלו להדיח ח"כים אחרים.

עם זאת, יש מקום לחקיקה מחייבת, שלא תאפשר למערכת המשפטית לחמוק מענישה כלפי מעשים נגד המדינה (ודוק – מעשים, לא דעות) ותיתן לה כלים הולמים.

* חיות טרף – הסכסוך הישראלי ערבי על פי רוגל אלפר: "ישראל היא חיית טרף קטלנית לאין שיעור מנערות חמושות בסכינים".

ומה מציע גדעון לוי לעשות לחייב הטרף? "הדרך הלא אלימה היחידה שנותרה היא דרך העונש. הגזרים נזללו כולם בידי ישראל, נותרו רק המקלות. BDS קוראים לזה באנגלית".

* הטרף התורן – אחת לכמה שבועות מסמן לעצמו עדר שוקן יעד תורן, ונושך אותו באובססיה עד שמסומן היעד הבא. במשך שבועות התנפל העיתון יום אחר יום על אילנה דיין, כדי להלך אימים על עיתונאים בישראל לבל יעזו לחזור על השגיאה החמורה שלה – לא עוד תחקירים על ארגוני שמאל רדיקלי.

לאחר מכן התגייס העיתון להגנה צפופה על ח"כי "הרשימה המשותפת" שעלו לרגל לחלות פני משפחות המרצחים ועמדו דקה דומיה לזכר השאהידים. המתקפה הציגה את הביקורת על המעשה כמזימה גזענית להשתקת ערביי ישראל. הפעם בין הננשכים הייתה גם סיעת מרצ, שהעזה לגנות את הפרובוקציה, ולכן הוצאה מרשימת המפלגות הדמוקרטיות בישראל. כעת "הרשימה המשותפת" היא המפלגה הדמוקרטית היחידה.

השבוע הטרף התורן הוא ירון דקל. חטאו הגדול הוא הניסיון להקצות רצועת שידור לאראל סג"ל, עיתונאי מן הציונות הדתית. והרי ברור שהתחנה הצבאית צריכה להיות חסומה מפני הציונות הדתית. השיטה לנשיכת דקל היא שיימינג – הצגת ניסיונו לגוון ולאזן את התחנה כחנופה לנתניהו, כדי שיאות להאריך לו את הקדנציה כמפקד גל"צ. זה החל בערב שבת במאמר המערכת, פשקוויל שיימינג מקארתיסטי מתלהם כשל אחרון הטוקבקיסטים המיוזעים. נמשך במאמר של רביב דרוקר, שכבר התייחס לטענת החנופה כאל עובדה, והסביר לדקל שזה לא ישתלם לו, כי נתניהו אינו סופר את מי שמתחנף אליו, אלא רק את מי שהוא מפחד ממנו. והמשיכה עלית קרפ בהצהרה שהיא מחרימה באופן טוטלי את גל"צ, כיוון ש...הימין הפונדמנטליסטי השתלט עליה...

נו, טוב, בכל זאת תחנה שנותנת במה לאילנה דיין הבוגדת.

* בעד גיוון הצבע - שאלה שנשאלתי: איך אני, כמי שהגן בלהט על ריבלין מול מסע ההתקפות עליו, תומך בהקצאת זמן שידור לאראל סג"ל שהיה בין ראשי התוקפים. תשובתי היא שאין כל קשר בין הדברים. אני תומך בצירופו של סג"ל לא מתוך תמיכה בדעותיו, אלא מתוך רצון בתחנה פלורליסטית שיש בה ביטוי למגוון דעות ועמדות. ויותר משאני תומך אישית דווקא בסג"ל, אני תומך בעיקרון של גיוון הצבע של התחנה. אילו דקל בחר במישהו אחר, הוא היה מותקף באותה מידה. המתקפות על דקל הן נגד עצם הרחבת מגוון הדעות, ובנושא הזה אני מסכים אתו ותומך בו.

* על אחריותו בלבד - בפתח תכניתו ביום א', יצר רזי ברקאי זיקה "מרומזת" בין הכוונה לקצר את תכניתו לבין התקרית בינו לבין הוריו של סרן הדר גולדין ז"ל, כדי ליצור תחושת נרדפות של מי שנענש על הבעת דעה. לאחר מכן הוא הבהיר עד כמה הוא כואב את כאבן של כל המשפחות השכולות – לא זכור לי שמישהו פקפק בכך או האשים אותו בנושא זה. המשפט הזה הוא הקדמה ל"אבל"... "אבל לא אעשה שקר בנפשי ולא אחזור בי מדבריי, שאין הבדל בין שכול לשכול ובין כאב לכאב" (ציטוט מן הזיכרון), כמתייחס להשוואה בין כאב אימהות המחבלים לאימהות חללי צה"ל. והוסיף (אני מצטט מן הזיכרון): "מי שטוען שאני משווה את חיילי צה"ל למחבלים עושה זאת על אחריותו בלבד". הסקתי שכאן הוא יסביר, הפעם על אחריותו בלבד, את ההבדל ויבהיר את כוונתו. במקום זאת הוא השתלח: "מי שאומר זאת עושה זאת מטעמים של רוע לב" (שוב, הציטוט הוא מן הזיכרון, אך זה רוח הדברים). רוע לב? הוא מאשים הורים שכולים, שנפגעו מדבריו, שמהם משתמע שאין הוא מטשטש את ההבדל בין חלל צה"ל למחבל שנהרג בשעת ניסיון רצח, ב... רוע לב? איני יכול להגדיר את דבריו אלא כרוע לב.

ואז הוא אמר: "בחרתי להשמיע בהקשר הזה את שירו של חנוך לוין 'שחמט'". השיר הזה מתאר את המלחמה, כמעין משחק שחמט ציני שבו מנהיגים מקריבים חיי חיילים כאילו היו כלים במשחק שחמט. כלומר, אחרי שהוא התחמק מלהסביר את עמדתו בדבר ההבדל בין חיילים ומחבלים, הוא הסביר זאת באמצעות שירו של לוין. המסר שלו הוא שההרוגים משני הצדדים הם בסך הכל קורבנות המלחמה המיותרת.

חללי צה"ל אינם כלי משחק של שליטים ציניים, אלא צעירים שהתגייסו להגן על קיום המדינה ושלום אזרחיה, באזור המסרב להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ונלחם להשמדתה. וגם המחבלים שנהרגו בפיגועים אינם כלי משחק, אלא צעירים שמוכנים למות כדי להרוג יהודים, במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל.

הצגת המלחמה וחלליה בדרכם של לוין וברקאי היא צינית.

* הפסקת אש - איך אני יודע שבסוף השבוע תיפסק המלחמה בסוריה? ברור, קרי אמר.

* העדפת טובת העניין על האינטרס המפלגתי – ברכות לשלי יחימוביץ' שמאבק של שנים שניהלה לחקיקת חוק המחייב תשלום לספקים עצמאיים בשוטף +30 התקבל, בשעה טובה. שלי יחימוביץ' ראויה למלוא הברכות על מאבקה הצודק שהצליח. הוא לא היה מצליח, אלמלא השכילה שלי, כדרכה, לקדם נושא צודק יחד עם עמיתים ממפלגות יריבות - הליכוד, ש"ס ו"ישראל ביתנו", כלומר להעדיף את העניין עצמו על האינטרס המפלגתי. וכראוי, בהודעה שהוציאה היא פרגנה מהאופוזיציה לשרי הממשלה כחלון ודרעי שתמכו וסייעו. זן נדיר.

* יאנוש ורפול מוכנים – מותו של יאנוש בן גל, עורר בקרב רבים וגם אצלי את האסוציאציה "יאנוש ורפול מוכנים". במערכת הבחירות הנוראה של 1981, באסיפת בחירות באחת הערים, התלהם ראש הממשלה בגין: "אסד, היזהר לך! יאנוש ורפול מוכנים!" רפול היה אז הרמטכ"ל ויאנוש אלוף פיקוד הצפון, והדברים היו בעקבו הזזת טילים סוריים לבקעת הלבנון. דומני שמורשתו של בגין מאופיינת בציטוטים קצת יותר מכובדים וממלכתיים מההתלהמות הפופוליסטית הדמגוגית, העושה שימוש בשמותיהם של קצינים במדים בתעמולת בחירות, ובאיומי רהב ביטחוניים בעצרת בחירות.

* הומור יהודי - הומור הוא דבר כל כך יהודי... לא כל שכן הומור עצמי. הנפיחוּת הזעפנית של הרבנות עם ה"עלבון" על צילום מערכון של "ארץ נהדרת" בבית כנסת, כל כך מגוחכת. טרם ראיתי את המערכון, אך מבחינתי השאלה היא רק איכותו – האם הוא מצחיק או לא. אני מכבד את בית הכנסת ואת הדת לא פחות מצועקי ה"געוואלד".

* תודה לרוגל אלפר – לפני שבועיים כתב רוגל אלפר מאמר ביקורת קטלני על תכנית הטלוויזיה "סיפור מנצח" של הפסנתרן, המלחין והמנצח, המוסיקאי הדגול גיל שוחט, בערוץ הראשון. איני מרבה לצפות בטלוויזיה וכלל לא הייתי מודע לקיומה של התכנית. אך אלפר יצא מגדרו כדי לכסח את התכנית, להשמיץ את שוחט, לבוז לו ולתכניתו, להציג את התכנית כאגוטריפ של בעל אגו מנופח. וחשבתי, שתכנית שרוגל אלפר כל כך סולד ממנה, אינה יכולה להיות תכנית רעה. וכך, בזכותו של אלפר, נחשפתי לתכנית מוסיקה יפה מאוד, המיטיבה להנגיש את המוסיקה לקהל. נכון, נוכחותו הכריזמטית של שוחט מרכזית מאוד, מתוך מודעות עצמית של שוחט ליכולותיו ולמעמדו הייחודי במוסיקה הישראלית ולא רק הישראלית. נכון, שוחט אינו סובל מעודף ענווה, אך הוא זכה בתהילה הזאת ביושר, בכישרון ובעבודה קשה.

זו הפעם הראשונה ולבטח גם האחרונה, שאני אומר תודה לרוגל אלפר.

            * ביד הלשון

קבסתן – מדורו של אילון גלעד במוסף "הארץ" "מהשפה פנימה" הוקדש השבוע למושג נודניק. גלעד הציג את קיצור תולדות הנודניק, החל ב"טרחן" התלמודי, דרך ה"נודניק" שנכנס לעברית מן היידיש ועד ה"חופר" העדכני, מהסלנג של העשור האחרון.

במאמר חסר לי המושג נִיגֵ'ס. וכפי שהנודניק הניב את הפועל "לנדנד" כך הניג'ס "מנג'ס".

במאמר חסר גם המושג קְבַסְתָּן – המילה העברית לנודניק קשה. המילה נובעת מקבס = גועל. מדובר בטרחן כפייתי המעורר קבס.

מושג נוסף, מן הסלנג של ילדותנו הרחוקה, הוא ראשי התבות נמ"ר – נודניק ממדרגה ראשונה.

את מאמרו של גלעד עיטרה תמונתו של מנחם הורביץ. אני הייתי מעטר את המאמר דווקא בתמונה של חיים הכט.

* "חדשות בן עזר"

אני קורא בספר מלכים בפרק השבעה עשר.

אני לא מקורי. קדמה לי נעמי שמר. כך היא פתחה את שירה "כד הקמח". היא קראה את הפרק וכתבה שיר. עוד נחזור אל השיר, אך קודם כל, מילים אחדות על הפרק.

בפרק מפציע גיבור חדש, שילווה אותנו בפרקים הבאים – אליהו איש האלוהים, אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי. אליהו שממשיך ללוות עד היום את התרבות היהודית, ועוד אעמת בין דמותו במקרא לדמותו במסורת היהודית, השונה כל כך.

אליהו בא ברע. הוא מפציע לחיינו במפגש עם אחאב. על מעשיו הרעים של אחאב קראנו בסוף הפרק הקודם, והפרק הזה נפתח בפגישה בין הנביא והמלך, שבו מבהיר הנביא למלך מה העונש למעשיו – בָּצוֹרֶת מוחלטת, לא טל ולא מטר: "חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". האסוציאציה המיידית היא לקללת דוד לגלבוע בקינתו לשאול: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם". אליהו מודיע למלך, שגשם יהיה על פי דברו. יש בכך רמז מטרים לסיפור שנקרא בפרק הבא, אך גם הצבתו של אליהו את עצמו כמעין קצין מבחן על אחאב; מעין אמירה לאחאב, שאם יתנהג יפה יקבל גשם. ייתן – יקבל, לא ייתן – לא יקבל.

איך הגיב אחאב? תגובתו אינה מסופרת בפרק, אך ניתן להבין אותה מהמשך הסיפור: "וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר. לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה, וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן". וְנִסְתַּרְתָּ – על אליהו להסתתר מפני המלך, שכנראה ציווה להורגו או לאוסרו. יש המזהים את נחל כרית עם נחל פרת (ואדי קלט) שבערבות יריחו, ויש הטוענים שמדובר בנחל בעבר הירדן המזרחי. מכל מקום, מדובר במקום מחבוא שבו מסתתר אליהו מפני אנשי אחאב. ובשעה שהארץ מצויה בבצורת קשה, עורבים העבירו לאליהו מדי יום שתי ארוחות בשריות, ואת המים הוא שתה מן הנחל. אולם הבצורת יבשה את הנחל ואלוהים שלח את אליהו לצרפת שבצידון, שם תכלכל אותו אלמנה. בנה היחיד של האלמנה חלה, על סף מוות. אליהו לקח את ערכת ההחייאה, "התמודד עליו" שלוש פעמים התפלל עליו והציל את חייו. "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה, וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ אֱמֶת", מוציאה לנו האלמנה את המילים מן הפה. הסיפור הזה נותן לאליהו את הלגיטימציה כאיש האלוהים, כנביא אמת.

קדם לנס הזה נס נוסף. בהגיע אליהו אל האלמנה, היא מסבירה לו שלא תוכל לכלכלו, כי מעט המזון לבנה ולה כמעט אזל. הרגיע אותה אליהו: "כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר, עַד יוֹם תֵּת יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אמר, וכך היה. כד הקמח וצפחת השמן התמלאו מחולייתם, וכלכלו את האלמנה, בנה והאורח כל ימי הרעב.

הפסוק הזה הוא ההשראה לשירה של נעמי שמר.

אני קורא בספר מלכים

בפרק השבעה עשר.

אני קורא על איש האלוהים

אשר אמר:

כד הקמח לא תכלה,

וצפחת השמן לא תחסר,

עד אשר יבוא מטר

על פני האדמה.

וכאשר יבשו הנחלים,

והמטר בושש לבוא,

האיש ההוא חצב את המילים

מלבבו.

כד הקמח לא תכלה...

אולי האיש ההוא ידע מחסור,

אולי טעם משורש מר,

אולי בהתעטף עליו נפשו

הוא שב ושר:

כד הקמח לא תכלה...

ובימים האלה הקשים

ימי אל טל ואל מטר

תמיד אני חוזר לאיש ההוא

ואז נזכר:

כד הקמח לא תכלה...

מתי נכתב השיר? "בימים האלה הקשים, ימי אל טל ואל מטר". נעמי שמר מתארת את התקופה כתקופה קשה, ומשתמשת בביטוי התנ"כי, הלקוח מן הפרק הזה – דברי אליהו לאחאב והבצורת שבעקבותיהם, תוך שימוש בביטויו של דוד בקינתו, "אַל טַל וְאַל מָטָר".

מה עושה המשוררת בימי האל טל ואל מטר האלה? פותחת ספר מלכים בפרק השבעה עשר, וחוזרת אל האיש ההוא, איש האלוהים.

למה היא חוזרת דווקא אליו? הרי הוא נביא הזעם שאסר את הטל והמטר. היא דווקא מתייחסת אליו כאל נביא נחמה. ה"אל טל ואל מטר" זו מציאות שנוצרה כתוצאה מחטאים, ממחדלים ומטעויות, הוא היה רק המבשר. ומה שמייחד אותו בעיניה, הוא יכולתו לחולל את הנס, שבו כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחדל. איך הוא עושה את זה?

הוא "איש האלוהים", אך אלוהים אינו נוכח בשיר. נעמי שמר אינה מתארת את אליהו כמי שחולל נס בזכות האלוהים. הוא חולל נס בזכות המילים. כשרונו הגדול, מה שהפך אותו לנביא אמת, הוא היכולת שלו לחצוב מילים מלבבו. זה תפקיד הנביא, זה תפקיד המשורר, זה תפקידה של האמנות. לחצוב מילים כדי שהמילים ישנו מציאות. לחצוב מילים כדי להביא לתיקון.

גם איש האלוהים ידע מחסור. גם הוא טעם משורש מר. אך במחסור ובמרור – הוא שר. והשירה שלו הפיחה חיים. היא הפיחה חיים בכך שהקמח והשמן לא חסרו, והיא הפיחה חיים בילד.

"בהתעטף עליו נפשו", כתבה נעמי שמר על איש האלוהים. הביטוי הזה לקוח מספר יונה (ב, ח): "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה זָכָרְתִּי. וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ". על פי מדרש חז"ל, יונה הנביא היה הנער שאליהו החיה. הוא נקרא יונה בן אמתי, בהיותו מעין בנו הרוחני של אליהו, נביא האמת.

נעמי שמר מזדהה עם איש האלוהים, ורואה עצמה כבת דמותו. גם היא חשה סבל ובדידות, כאליהו, גם היא חשה נרדפת, אך היא דבקה בשליחות התרבותית, האמנותית, האמונית שלה: לחצוב מילים, כדי להפיח חיים, כדי לנחם, כדי לרומם את רוח העם בימים קשים. את המילים היא חוצבת מלבבה, ואינה נכנעת לתכתיבים של מי שאומרים לה מה צריך לחשוב אמן ומה הוא צריך לכתוב.

****

אחד משיריה החשובים של נעמי שמר, הוא "על ראש שמחתי". על סמך מה אני מגדיר אותו כאחד החשובים? על סמך העובדה שהיא ראתה בו כזה. את ספרה "סימני דרך", מבחר שיריה, שהוציאה סמוך למותה, בחרה לפתוח בשיר הזה. בניגוד לכל שירי הספר, את השיר הזה היא פרסמה בכתב ידה, ובחתימתה המיוחדת. הייתה בכך אמירה: שימו לב לשיר הזה. הוא לא סתם שיר. הוא המפתח להבנת יצירתי, להבנת שליחותי.

בשיר, משתמשת נעמי שמר במילים משיר השירים, כדי לתאר את ההתמודדות שלה עם משטרת המחשבות של המיליה האמנותי בישראל. שמחתה של המשוררת יצאה לשוטט בחוצות, ונתקלה במשטרת המחשבות.

תפסוה השומרים

הסובבים בעיר.

מה את רוקדת ככה,

ועל מה יצהל קולך?

מוטב שתשירי שירי מחאה!

זה מה שהולך עכשיו!

זה מה שהולך.

אולם שמחתה, נאמנה לעצמה ולשליחותה, מסרבת לקבל את התכתיב.

אמרה שמחתי:

אני אשיר וארקוד,

עד צאת נשמתי!

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי

והיא כוחי האמתי.

היא לוקחת על עצמה את הדבקות של רבי עקיבא, שיצאה נשמתו כשקריאת שמע על שפתיו. וכך היא תשיר ותרקוד, במילים שתחצוב מלבה, עד צאת נשמתה, כי המחאה שלה, היא בהפוך על הפוך, מחאה על אותו "דאווין של שיר מחאה", אותה מחאה מעושה, על פי צו, על פי תכתיב של משטרת מחשבות מקארתיסטית, שאת דעתו על איכותה האמנותית כתב מאיר אריאל בשירו "דאווין של שיר מחאה": "אבל המים זורמים, המים יורדים, המים נוזלים".

נעמי שמר סבלה קשות מהממסד האמנותי המקארתיסטי שהתנכר אליה מהרגע שיצאה מן הארון, והזדהתה עם ארץ ישראל השלמה ועם "גוש אמונים".

אם אתה משורר

אתה הופך בן לילה לחרזן.

ואם סופר היית

מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן.

כל אלה שקשרו לך כתרים

ושרו לך שירי תהילה בציבור,

כל אלה שמגינים בגופם

על חירות המחשבה וחופש הדיבור,

כל אלה יעמידו אותך עכשיו

אל עמוד הקלון.

יצביעו על משוגותיך

יחרימו אותך במסיבות סלון.

בטורים של יום שישי

תהיה לבז ולמשיסה.

יאכלו אותך בלי מלח

יתלו אותך עם הכביסה.

יוכיחו  שנעשית

חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון,

וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון.

את הדברים האלה כתבה נעמי שמר ב-1984. שנתיים לאחר מכן כתבה את "כד הקמח". שנה נוספת חלפה עד שכתבה את "על ראש שמחתי".

 * 929