* חרפה לאומית - תנאי ההעסקה
והיחס המשפיל כלפי העובדים בבית ראש הממשלה לאורך שנים, הם חרפה לאומית. כל אדם נאור,
תהיה השקפתו הפוליטית ודעתו על נתניהו אשר תהיה, חייב להוקיע את הדברים. ואי אפשר לפטור
את נתניהו עצמו מאחריות.
יש להפיק לקחים. את אשת ראש הממשלה אי אפשר להדיח, ואיננו בוחרים ראש ממשלה
על פי מידת שפיותה ודרכי התנהגותה של רעייתו. אולם יש להפקיע כל אחריות ושליטה על העובדים
מידיה של אשת ראש הממשלה. בית ראש הממשלה הוא בית שרד, השייך למדינה, למשרד ראש הממשלה.
העובדים בבית ראש הממשלה צריכים להיות כפופים אך ורק למנהליהם מטעם משרד ראש הממשלה.
לא צריכה להיות לרעיית ראש הממשלה כל סמכות לתת הוראות לעובדים, אלא לפנות בבקשה למנהלם
מטעם משרד רוה"מ.
* סמל לשוויון בפני החוק - החלטת
בית המשפט, לפיה חודש אחד מחודשי המאסר של אולמרט על שיבוש הליכי החקירה ירוצה בפועל,
ולא בחפיפה עם ריצוי גזר הדין האחר, היא לכאורה רק סמלית. בסך הכל חודש. אך זהו סמל
חשוב. זו אמירה חשובה של בית המשפט על מהותה השלילית של עסקת הטיעון. זהו סמל לעיקרון
של שוויון בפני החוק.
* בעל מקצוע – אילו היה
משה אבגי נבחר ציבור, שופט, קצין משטרה או מחנך, ראוי היה שישעה את עצמו בגין
החשדות נגדו על עבירות מין. כשחקן, ההבדל היחיד בינו לבין נגר, מכונאי, חנווני או
מהנדס, הוא היותו מפורסם. אם החקירה נגדו תעלה שעבר עבירות פליליות, יהיה עליו
לרצות את עונשו. אם לא עבר עבירות פליליות אך נהג בניגוד לנורמות החברתיות
והמוסריות, מן הראוי שהחברה תוקיע אותו ותגנה אותו. אך כבעל מקצוע, אין סיבה למנוע
ממנו פרנסה.
* מהות הדיון בעליון –
הסוגיה הרובצת לפתחו של בית המשפט העליון, אינה מהותו של מתווה הגז, אלא יכולתה של
הממשלה למשול ולנהל את המדינה. על אף ביקורתי על המתווה והסכמתי עם רבות מטענות
המתנגדים, מאוד לא הייתי רוצה שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות של המדיניות
הכלכלית של המדינה. לשם כך יש ממשלה וכנסת, ועל בית המשפט לכבד את החלטותיהם.
גם הטענות הצודקות נגד הליך קבלת ההחלטות במתווה הגז, אינן מצדיקות התערבות
בג"צ. תהליכי קבלת ההחלטות על ההתנתקות היו חמורות לאין ערוך, ואף על פי כן,
בצדק, בית המשפט החליט שלא לפסול החלטות מדיניות של הממשלה והכנסת (על אף התנגדותי
להתנתקות, זו הייתה עמדתי גם אז).
מבחינה ציבורית ופוליטית יש מקום למתוח ביקורת על השימוש בסעיף 52.
לדעתי, זהו שימוש ציני בסעיף ונשיאת שם הביטחון לשווא. אך עמדתי אינה טובה יותר
מעמדתו של מי שחושב הפוך ממני. אין זו סוגיה משפטית. מבחינה חוקית, הממשלה מוסמכת
לקבוע מהם האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של המדינה, ועל בית המשפט לכבד זאת. יש
מקרים שבהם בית המשפט יתערב למנוע פגיעה בזכויות האדם והאזרח בשם שיקולי הביטחון,
גם כאשר אין ספק בכך שהשיקול ביטחוני. אולם כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האזרח,
אלא במחלוקת על מדיניותה הכלכלית והחברתית של ישראל – יש להשאיר את המחלוקת במישור
הפוליטי, הציבורי והתקשורתי. אין זו סוגיה משפטית.
אני שולל את הביקורת על הופעתו באופן אישי של נתניהו בפני בית המשפט.
הטענה שמדובר בהפעלת לחץ בלתי ראוי על בית המשפט היא חסרת שחר. אני דווקא רואה בכך
ביטוי של כבוד מצד הממשלה וראש הממשלה כלפי בית המשפט העליון (דומה הדבר בעיניי
להופעתו האישית של הרמטכ"ל אהוד ברק בפני בית המשפט העליון, להצדקת החלטת ממשלת
רבין לגרש את פעילי חמאס ללבנון ב-1992).
* עליהום על ירון דקל – ירון דקל
הוא עיתונאי מעולה, בעל זכויות רבות ותרומה גדולה, בעיקר בסיקור הפוליטיקה
הישראלית בשלושים השנים האחרונות. הוא איש מקצוע ממדרגה ראשונה.
איך הוא כמפקד גל"צ? במבחן התוצאה – גל"צ היא תחנת שידור
מצוינת, מעניינת, שיש בה כמה מן התכניות הטובות ביותר בשידור הישראלי (אגב, איני
חושב שיש מקום לתחנת שידור צבאית, אך זו שאלה אחרת, בתחום העקרוני. כל עוד
גל"צ קיימת, אני בוחן אותה על פי איכותה).
דקל קיבל כמה החלטות שביטאו רצון לרענן, לשנות, להזיז כמה אבני יסוד של
התחנה במשך עשרות שנים. כך למשל, ביטול הפרה הקדושה של "מבזקי החצי"
שהיו מעין סמל מסחרי של התחנה (הן הוכנסו כאשר מהדורות החדשות הועברו עדין
מ"קול ישראל", כמעין הכרזת עצמאות של מחלקת האקטואליה, נתקעו שם ללא
צורך ואף חוקו ברשת ב'). וכך גם החלטתו על שינוי מתכונת התכנית "המילה
האחרונה".
החלטתו על "המילה האחרונה" הייתה שגיאה – הוא החליף את התכנית
המעניינת ביותר ברדיו בקרב תרנגולות משמים של מדקלמי סיסמאות שמאל-ימין אוטומטיים.
אבל היה משהו נכון בעיקרון שאין חזקה לאותם אנשים על אותה רצועת שידור לכל החיים,
ואחרי כל כך הרבה שנים מותר להזיז אותם. אגב, מותר גם לשגות, אבל חשוב לעשות
ולנסות.
על פי אותו עיקרון, דקל החליט לקצץ לחצי את תכניתו של רזי ברקאי ולהכניס במקום
השעה השניה שלה תכנית של אראל סג"ל, עיתונאי המזוהה עם הימין הדתי לאומי.
ואיזו התנפלות הוא הזמין על עצמו - כאילו הזיז ממקומה את אבן השתיה של בית המקדש.
מקובל להאשים את גל"צ ב"שמאלנות" ובכך שהיא נשלטת בידי
חונטה סגורה שאינה נותנת ביטוי לאחרים. איני מקבל את התמונה הזאת. נכון שגל"צ
והתקשורת בכלל מזוהים יותר עם מה שקרוי "שמאל" חילוני. הסיבה לכך אינה
הדרת ימנים ודתיים, אלא הדרה עצמית במשך עשרות שנים, מתוך בוז לתקשורת כמקצוע
ולאנשי התקשורת. המסר היה ש"אנחנו עושים והם מברברים", "הכלבים
נובחים והשיירה עוברת".
בשנים האחרונות חל שינוי בקרב הציבור הימני ובעיקר בציונות הדתית. יותר
ויותר מופנמת ההכרה בחשיבות התקשורת ומכאן שיש לעודד השתלבות בני המגזר המוכשרים בתקשורת
כשליחות חשובה. זוהי מגמה מבורכת בהחלט.
היא אינה מבורכת כאשר היא מלווה בסגנון של "נשתלט על התקשורת, נעיף
את האליטה הישנה, נעשה סדר" וכו'. היא מבורכת כאשר היא מלווה בסגנון של
"נשתלב בתקשורת, נכבד את מי שנמצא בה היום ומי שהיו בה עד היום, ויחד עמם
ניצור תקשורת פלורליסטית יותר, המבטאת את מגוון הקולות בחברה הישראלית".
ההשתלבות היא גם בגל"צ, עוד לפני ירון דקל וגם בזמנו של ירון דקל.
דוגמה לכך היא התכנית הפוליטית של ירון דקל עצמו יחד עם עמית סגל, איש הציונות
הדתית, ביום ה' בבוקר.
צירופו של אראל סג"ל, עיתונאי מוכשר ומוצלח, היא צעד מבורך בכיוון
זה. אך "הפלורליסטים" הפתוחים לגמרי לכל דעה "פלורליסטית"
בדיוק כשלהם, פותחים בקמפיין הגעוואלד, של מי שגונבים להם את החזקה על השידור שקיבלו
בירושה מאבות אבותיהם.
ההתקפות על דקל משמאל, דומות להתקפות עליו מימין, אלא שבניגוד להתקפות מן
הימין הן אינן של טוקבקיסטים מתלהמים, אלא של מאמר מערכת מתלהם של עיתון סולידי
המיועד לאנשים חושבים. בעיני מאמר המערכת של "הארץ", הכנסתו של אראל סג"ל
לגל"צ, ועוד על חשבון רצועת השידור של ברקאי, היא צעד בלתי לגיטימי. וחמור
יותר, כאחרוני הטוקבקיסטים, הם עושים שיימינג לדקל בחיפוש מניעים זרים להחלטתו.
כותרת המאמר היא "גלי הליכוד". "צירופו של סג"ל ... הוא חלק
מהניסיון של דקל לרצות את מעסיקיו. דקל מסיים בקרוב ארבע שנות כהונה שהעניק לו שר
הביטחון הקודם, אהוד ברק. שר הביטחון הנוכחי משה יעלון, רווה נחת מדקל ומוכן להוסיף
לו שנה חמישית. ואולם שר התקשורת וראש המשלה בנימין נתניהו מתנגד לכך. אולי כעת
... יתרצה נתניהו ויאפשר לדקל לממש את שאיפותיו.
הגסות והבוטות שבה גלי צה"ל מיישר קו עם פטרוניו הפוליטיים ...
משמעותו שגלי צה"ל היא כיום עוד אמצעי תקשורת במחסנית של שלטון הליכוד".
והמקארתיסטים הללו עוד מדברים על גסות ובוטות.
* עצה מנעמי שמר –
ח"כ קסניה סבטלובה מן המחנ"צ הצטרפה למתקפה המקארתיסטית על אראל
סג"ל ואמרה שלתת לו מיקרופון זה כמו לתת מיקרופון לבנצי גופשטיין. זו השוואה
הדומה להשוואה בין ארי שביט וגדעון לוי, או בין ח"כ סבטלובה לח"כ חנין
זועבי.
והנה משפט שכתבה לי מגיבה בפייסבוק: "אראל סג"ל מקארתיסט. למעשה
זאת כל ההוויה שלו כעיתונאי - לכסות על כל דבר בימין, לתקוף כל דבר בשמאל - זאת אינה
עיתונות. עיתונאים שמרנים לעולם לא יוכלו למלא את ייעודם במדינה דמוקרטית, ואני כותבת
שמרנים ולא ימנים, כיון שעיתונאים ימניים נניח מהאסכולה של בני בגין או רובי ריבלין,
כן יוכלו. זה כמו ההבדל בין, נניח, עמיר בניון ואראל זילבר לבין בועז שרעבי ונעמי שמר".
האזכור הזה של נעמי שמר, בהקשר של המתקפה המקארתיסטית על סג"ל,
הזכיר לי שכנראה נעמי שמר הייתה צריכה למות כדי שיסלחו לה על "סטייתה
האידיאולוגית".
ב-1984 התפטר הכלכלן פרופ' עזרא סדן, מפא"יניק מבטן ומלידה ובנו של
חוקר הספרות הדגול דב סדן שהיה ח"כ מטעם מפא"י, מתפקידו כמנכ"ל
משרד האוצר, והודיע על הצטרפותו לתנועת "התחיה", שדגלה בארץ ישראל
השלמה.
באותו שבוע פרסמה נעמי שמר שיר שכותרתו "עצה לעזרא סדן".
עזרא סדן יצא מהארון / הוא לא ראשון, רבותי, והוא לא אחרון / עזרא סדן,
איש הכלכלה והתבונה / לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה / תרשה לי, עזרא, בתור חיילת
ותיקה / במלחמה הזאת / להכין אותך לבאות. // אז ככה: / בן לילה אתה תהפוך / מחכם
כספים ואיש תרבותי / לשוטה הכפר / שטועה באופן מהותי / שחוטא ומחטיא את הרבים /
מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים. // אם אתה משורר / אתה הופך בן לילה לחרזן / ואם
סופר היית / מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן / כל אלה שקשרו לך כתרים / ושרו לך שירי
תהילה בציבור / כל אלה שמגינים בגופם / על חירות המחשבה וחופש הדיבור / כל אלה
יעמידו אותך עכשיו / אל עמוד הקלון. // יצביעו על משוגותיך / יחרימו אותך במסיבות
סלון / בטורים של יום שישי / תהיה לבז ולמשיסה / יאכלו אותך בלי מלח / יתלו אותך
עם הכביסה / יוכיחו שנעשית / חסר נפש חסר
טעם וחסר כישרון / וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון. // על כן עזרא סדן / בשביל מה שזה
שווה / תרשום לפניך / שתמיכתנו נתונה לך בזה / ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך /
דע לך שתצטרך אותה עזרא / ועוד איך.
* ימיני ימני? – במאמרו
השבועי ב"ידיעות אחרונות", קרא בן דרור ימיני להיפרדות לאלתר מן השכונות
הערביות במזרח ירושלים והביע תמיכה בתנועה שהקים חיים רמון ברוח זו. מי שמכיר את
עמדותיו של ימיני, כלומר מי שקורא את מאמריו, ממש לא הופתע. אלו עמדותיו אותן הוא
מציג באופן עקבי, כמעט מדי שבוע.
אבל בן דרור ימיני מוצג שוב ושוב כהוכחה ל"השתלטות הימנית על
התקשורת" וכאיש "ימין" מובהק. למה? הרי השקפותיו המדיניות אינן
רחוקות מאלו של מרצ. הסיבה לכך היא מלחמתו העיקשת והצודקת נגד תעשיית השקרים
בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, והעובדה שהוא אומר את האמת על הסרבנות
הפלשתינאית במשאים ומתנים עם ישראל. די בכך כדי לתייג אותו כ"ימני", מה
שהופך אותו כמובן למוקצה מחמת מאוס בקרב גורמים "ליברליים" הפתוחים
לחלוטין לשמוע כל דעה של "ליברלים" בדיוק כמותם.
* הרצוג נגד הרצוג – תכנית
ההפרדה של יצחק הרצוג כוללת היפרדות מן הכפרים שמסביב לירושלים. בנאומו השבוע
בוועידת ירושלים הוא אמר: "אנחנו לא מתכוונים בתפילה 'ולירושלים עירך ברחמים
תשוב' אל 13 הכפרים הערביים מסביב לירושלים".
ומי סיפח לירושלים את הכפרים הללו ב-67'? כידוע, משה דיין הציג לממשלת
אשכול את מפת הסיפוח שאושרה. מה שפחות ידוע, הוא מי הציע לדיין את המפה. מיד לאחר
מלחמת ששת הימים, הקים שר הביטחון משה דיין ועדה מקצועית של שלושה אלופים, שתציע
מפה לסיפוח ירושלים. בראש הוועדה עמד... חיים הרצוג, אביו של יצחק. שני חברי
הוועדה האחרים היו רחבעם זאבי, לימים שר בממשלה ושלמה להט, לימים ראש העיר
ת"א.
* האביב הדמוקרטי – איך מגדיר
גדעון לוי את התכנית המדינית שקיבלה ועידת מפלגת העבודה? "תכנית האפרטהייד".
מהי בעיניו מדינה דמוקרטית? מדינה שתחדל להיות יהודית ותציף את עצמה במיליוני
ערבים ("זכות" השיבה). בכך ישראל תהיה עוד מדינה דמוקרטית, בתוך אזור
רווי דמוקרטיה.
* הגדרה מדויקת –
בעקבות פשקוויל השתלחות של גדעון לוי במפלגת העבודה, היטיב מזכ"ל העבודה
חיליק בר להגדירו: "עבור לוי, כל תוכנית מדינית המושתתת חלילה גם על דאגה לאינטרסים
הביטחוניים של ישראל ולשמירה על הרוב היהודי במדינה, פסולה מיסודה. אפילו אם התוצאה
שנגזרת ממנה בטווח הארוך היא סיום הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית, כפי שכתוב שחור על
גבי לבן בתכניתנו.
לעתים נדמה לי כי ללוי לא באמת אכפת מהפלסטינים, אליהם הוא מתייחס כבר שנים
כאל ילדים לא מחונכים שפטורים מאחריות למעשיהם. אכפת לו רק לחתור תחת קיומה של ישראל
כמדינה יהודית ודמוקרטית ותחת האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כדי לבסס את תדמיתו כלוחם
צדק בעיני מעריציו מתנועת החרם".
* רמז או שאלה? - דברים
נוראים נכתבים ב"הארץ"; דברים נגד קיומה של מדינת ישראל, דברים בזכות
פיגועי הטרור. ולכולם יש הצדקה אחת – חופש הביטוי. כלומר, הנייר סובל הכל. אבל
כשחברי כתב לעיתון מאמר, מכתב גלוי לעורך "הארץ", שבו הוא יצא נגד אותם
מאמרים, הוא טורטר פעם ועוד פעם עד שהתייאש. בכל פעם הוחזר לו המאמר, עם הערות
שעליו לתקן, עד שיְרצה את עורכת מדור דעות. בין השאר, הוא הזכיר שם את העובדה
שעמירה הס רמזה שצה"ל שותל סכינים בידי ערבים שהחיילים הוציאו להורג ללא
משפט, כדי לביים פיגועים. על כך העירה העורכת: "היא לא רמזה, היא שאלה".
כאילו השאלה אינה רמז ואף יותר מרמז. זה כמו לכתוב במאמר: "עמירה הס זונה?"
רק שאלתי.
עמירה הס לא לבד. כך כתב חברהּ לדבוקה ב' מיכאל: "ככה זה אצל הערבים;
אם ירו בך — סימן שאתה מחבל. וכל מי שיורה בך — צדיק. איך אני יודע? עובדה: אף חקירה
לא נערכה, אף אחד לא הועמד לדין. חוץ מהחיילים שירו בגמל. הם הועמדו לדין. איזה טמבלים.
היו שמים סכין ליד הגמל המת, ויוצאים צדיקים". זאת שאלה או רמז?
* המשטר הציוני – כל המפלגות
בכנסת, כולל מרצ, גינו את עלייתם לרגל של ח"כי "הרשימה המשותפת"
לחלות פניהן של משפחות מרצחים ולעמוד דקה דומיה לזכר רוצחי יהודים. ולכן, רוויטל
מדר הסבירה במדור הדעות של "הארץ" שיש היום רק מפלגה דמוקרטית אחת
בישראל – "הרשימה המשותפת". ואיך נקראת מדינת ישראל בפיה? "המשטר
הציוני".
* עיוורון מוסרי - מזה
כשבוע עיתון "הארץ" מתייצב לתמיכה נלהבת בביקור ההזדהות הפרלמנטרי עם משפחות
המרצחים. פרופ' נורית פלד אלחנן פרסמה מאמר תמיכה נלהב שבו היא טענה שביקור זה
צריך להיות ל"אות ולמופת". משפחות המחבלים, היא טוענת, הם חלק ממשפחת
השכול, הכוללת כל משפחה שכולה "בין אם בנה הרג חפים מפשע בעזה או בג'נין בכלי
נשק משוכללים ומתוחכמים ובין אם דקר אדם ברחוב בסכין מטבח".
על עיוורים מוסריים כמוה אמר הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב
וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק
לְמָר".
אגב, פלד אלחנן הנ"ל זכתה ב"פרס סחרוב" לחירות המחשבה.
נתן שרנסקי כבר הסביר במאמר שפרסם לפני כשבועיים על היומרה החסרה מינימום יושרה
ומודעות עצמית של אותם גורמים להשוות את עצמם לדיסידנטים בבריה"מ. פרס
סחרוב...
* עזות מצח – אחמד טיבי,
בחוצפתו ועזות מצחו, פנה לאיגוד הפרלמנטים בבקשת הגנה מפני התנכלות ישראל
לח"כים הערבים. מעניין אם בכל הפרלמנטים באיגוד יש חבר אחד התומך בטרור נגד
מדינתו ועומד דקה דומיה לזכר רוצחי אזרחים וילדים במדינה בה הוא מכהן.
* קרבן הטרור הערבי –
ב"הארץ" התפרסם מאמר נוגע ללב של סמאח מסארווה, אישה צעירה ממזרח
ירושלים, הלומדת קונדיטוריה במכללה ישראלית. היא מספרת על כך שאינה יכולה לקחת אתה
לקורס את הפריט ההכרחי סכין מטבח, כי "סכין בתיק וכיסוי ראש הם שילוב שעלול לעלות
לי בחיי בזמנים מטורפים אלו".
לבי לבי למסארווה ולכאבה הנוגע ללב. אך כלפי מי בדיוק היא מפנה את טענתה?
* מתכערער - אתה
"מתייפייף", כתב לי מישהו בעקבות ביקורתי על הקמפיין המקארתיסטי של
"אם תרצו". עדיף להתייפייף ולא להתכערער.
* עם יאנוש בן גל, משני צדי המתרס - פגישה
אחת הייתה לי בחיי עם יאנוש בן גל, ודווקא משני צדי המתרס. בשנת 1994, בשיאו של
המאבק על הגולן, חבריי ואני שבתנו רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים. כל
התקשורת הישראלית והעולמית התמקדה בנו, והשמיעה את דברינו. רבע מיליון ישראלים עלו
לרגל להזדהות אתנו. למבצע קראנו "עוז 94" ובראשו עמד ח"כ אביגדור
קהלני ממפלגת העבודה, יו"ר לובי הגולן בכנסת. הבחירה בקהלני לא הייתה מקרית,
בהיותו בעל עיטור הגבורה כמג"ד גדוד 77 שבלם את הסורים באזור החרמונית, במקום
שזכה לכינוי שהדביק לו קהלני – עמק הבכא. הזיהוי שלנו עם קהלני היה חשוב לנו, כדי
לסמל את מאבקנו נגד נפילת הגולן ולהגנה על מדינת ישראל, כהמשך למאבק במלחמת יום
הכיפורים נגד נפילת הגולן. התייצבותו של קהלני לצדנו העניקה לו, לנו ולמסרים שלנו
חשיפה ובולטות תקשורתית רבה.
ובעיצומה של שביתת הרעב נחתה עלינו מכה תדמיתית, כאשר מפקדו של אביגדור
קהלני במלחמת יום הכיפורים, אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד חטיבה 7, התראיין והביע
תמיכה בנסיגה ויצא נגדנו ונגד קהלני, חברו הטוב.
דבריו הפתיעו מאוד את הציבור, אותנו ובמיוחד את קהלני.
שבועות אחדים מאוחר יותר, הוזמנתי לרב שיח בקיבוץ שער הגולן בנושא עתיד הגולן.
המתעמת מולי היה ... יאנוש בן גל.
מה שאני זוכר מהפגישה, זה דווקא את החום והחביבות שלו, ב"סמול
טוק" שלפני ואחרי.
מעניין אם לנוכח מה שהתרחש בשנים האחרונות, גם הוא, כמו רבים וטובים,
הודה בטעותו. בטח קהלני, חבר הנפש שלו, יודע.
גם כאשר עמדנו משני צדי המתרס, הערכתי את יאנוש, אחד המפקדים הנועזים
והטובים במלחמות ישראל, על תרומתו לביטחון ישראל, ובפרט על מנהיגותו כמפקד חטיבה 7
בקרבות הבלימה של מלחמת יום הכיפורים. שום מחלוקת פוליטית אינה יכולה לקחת ממנו את
הזכות הגדולה הזאת.
יהיה זכרו ברוך!
* פרס לחקר ההתיישבות הציונית - כמי
שעוסק בחקר ההתיישבות הציונית, קיבלתי בשמחה רבה את הידיעה על הענקת פרס ישראל
בגיאוגרפיה לפרופ' יוסי כץ. חתן פרס ישראל פרופ' יוסי כץ הוא אחד מגדולי החוקרים של
ההתיישבות הציונית בא"י ושל קק"ל. הוא חקר גם את נושא הרכוש של קורבנות השואה.
פרופ' כץ אישית ראוי בהחלט לפרס, וגם חקר ההתיישבות הציונית ראוי לפרס.
* ביד הלשון
דחליל – אחת הפינות
הקודמות הוקדשה לצירוף המילים "בדחילו ורחימו", שתרגומו המילולי מארמית
הוא "ביראה ואהבה". מעניין הקשר התוכני והלשוני בין אהבה לרחמים ובין
אהבה לרחם. והיכן השרש דחל, במובן פחד, קיים בעברית?
הדחליל, אותה בובה בגינה או בשדה שנועדה להבריח ציפורים, נקרא כך מן
השורש דחל = פחד. הדחליל נועד להפחיד.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
