הבלוג של אורי הייטנר

האורח המרכזי בטקס העליה לקרקע של קיבוץ אל-רום, ב-9.7.71, היה יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי. דבריו בטקס מלמדים על יחסו להתיישבות ולמתיישבים: "הנשק שבכוחו אנו יוצרים יש מאין הוא 'האנרגיה הגרעינית' של גרעיני המתיישבים המפריחים אזורי השממה. 'אנרגיה גרעינית' זו היא הנשק הסודי של עם ישראל, שאינה הורגת ואינה הורסת אלא בונה ומחיה. כוח זה שייך לסגולות הייחודיות של עם ישראל, בהן הוא מנצח אויבים ובונה מדינה".

בימים אלה מלאו שלושים שנה לפטירתו של ישראל גלילי, אחת הדמויות המרכזיות ביישוב ובמדינה לאורך עשרות שנים, שלמרבה הצער נשכח, ואפילו הייתי אומר הושכח, במהלך השנים. כבר כנער צעיר, שמשפחתו לא יכלה לאפשר את לימודיו התיכוניים והוא היה נער עובד, התבלט גלילי כמנהיג המרכזי והאידיאולוג של תנועת הנוער העובד, שנוסדה כתנועה של נערים עובדים. הוא היה ממייסדי קיבוץ נען, מהמנהיגים הצעירים והבולטים של הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), ודמות מרכזית בהנהגת "ההגנה". במחצית השניה של שנות הארבעים הוא היה הדמות הביטחונית המרכזית ביישוב, ראש המטה הארצי של "ההגנה" והמצביא של מלחמת העצמאות בשלביה הראשונים, עד הדחתו ממניעים פוליטיים בידי בן גוריון (צעד שהוביל ל"מרד" והתפטרות של המטכ"ל). לאחר המלחמה, הוא כיהן כח"כ ואח"כ שר ובמשך שנים רבות היה המנהיג הפוליטי המרכזי של הקבה"מ ומפלגת "אחדות העבודה", ולימים ממנהיגי מפלגת העבודה, ושר בעל השפעה רבה בממשלות ישראל. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא היה מזוהה עם המחדל, בהיותו חבר בכיר ב"מטבח של גולדה" ובנוסף לכך הגורמים היוניים במפלגת העבודה לחמו נגדו והוא, לא נבחר לכנסת ב-1977.

במאמר זה אסקור את תפיסתו ופועלו של גלילי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. גלילי כיהן בתקופה זו כשר בלי תיק ומ-1970 עד עליית הליכוד לשלטון היה יו"ר ועדת השרים להתיישבות. בתוקף תפקידו זה היה גלילי אחראי על ההתיישבות שהקימו ממשלות המערך בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, בגוש עציון, באזור ירושלים, בפתחת רפיח ובמפרץ שלמה. הוא היה ממעצבי מדיניות החוץ והביטחון בממשלות אשכול, גולדה ורבין. הוא היה מקורב מאוד לכל אחד משלושתם ובמיוחד לגולדה. ראשי הממשלות העריכו אותו מאוד, ראו בו בר סמכא בשאלות ביטחון והתיישבות ומעמדו בממשלה לא נגזר מתפקידו הפורמלי. הוא היה חבר בפורומים המצומצמים ביותר של קבלת ההחלטות, פורומים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו "המטבח" של גולדה. כאמן הניסוח, גלילי ניסח את קווי המדיניות של הממשלה ושל מפלגת העבודה ואת מצעי המערך לבחירות.

גלילי ראה עצמו כתלמידו המובהק של יצחק טבנקין, המייסד, המנהיג ומורה הדרך של הקבה"מ, אך החל באמצע שנות השישים הרשה לעצמו לעצב דרך שונה משל טבנקין. כך היה בוויכוח המדיני לאחר מלחמת ששת הימים. גלילי ראה עצמו מחויב לרעיון שלמות הארץ – עיקר האמונה הראשי של הקבה"מ, אך את התפיסה של שלמות הארץ על פי גבולות היכולת והכוח הריאלי של המדינה, הוא פרש בדרך פרגמטית משל טבנקין, שדבק בה בקנאות דתית. הוא ראה עצמו נאמן לרעיון א"י השלמה וליסודות הליכוד הרעיוני של הקבה"מ, שעיקרן – שלמות הארץ, שהוא היה ממנסחיו ונלחם בכל ניסיון לקעקעם. עם זאת, הוא השכיל להבחין בין התפיסה האידיאולוגית–חינוכית לבין המציאות הפוליטית הריאלית.

גישתו המדינית גרסה ערפל לגבי עמדת ישראל בשאלת הגבולות. הוא התנגד לכל שרטוט מפות, שכן ידע שכל קו שישורטט יהווה רק עמדת הפתיחה במו"מ. כל שהיה מוכן לומר, הוא שישראל לא תחזור לקו הקודם ושהוא מתנגד ל"אף שעל". הוא שאף להגיע לשלום עם הערבים, בגבולות ביטחון, בהם ישראל תוכל להחזיק בשטחים רבים ככל הניתן. כדי לחזק את אחיזת ישראל בשטחים אלה, פעל גלילי ליצירת תנופת התיישבות. הוא היה מעוניין ביצירת עובדות בשטח שיקשו ככל הניתן על נסיגה מהם, אך גם לא אמר שהוא יכול להבטיח ששטח שייושב יישאר בידי ישראל. בכל הפעולות בשטחים ובעיקר בהתיישבות, הוא ראה כתהליך מתמשך של מאבק על גבולות הארץ בהסכם השלום. הוא התנגד לכל הכרזה על סגירת שטחי א"י שונים בפני התיישבות, אך בסדרי העדיפויות ההתיישבותיים שעיצב, הוא העדיף באופן ברור את השטחים שאינם מאוכלסים ערבים, אלה שעל פי תכנית אלון היו מיועדים להישאר בידי ישראל, אף שמעולם לא קיבל רשמית את תכנית אלון. גלילי העריך, שאם יבוא שלום, נצטרך להתפשר על השטח וקיווה שבמדיניות קביעת העובדות ההתיישבותיות בשטח, נקנה חזקה על השטחים המיושבים. הוא ראה צורך בהתיישבות מתוכננת, ולא בהתפרסות על כל השטח, בה יוקמו יישובים רבים אך הם יתפזרו ללא סדרי עדיפויות וכך יאבדו מכוחם המדיני. כל התבטאויותיו המדיניות של גלילי עמדו על הערפל הקונסטרוקטיבי שגרס.

שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים, התכנסה מועצת הקבה"מ ברמת הכובש. בנאומו במועצה אמר גלילי: "באמון בכוחו של צה"ל חשו בוודאי כיסופים של שלמות הארץ, הכמיהה לחזור למקומות במולדת שגלינו מהם, אל נופים עקורים שנשאנו נפשנו לשוב אליהם. ... עתה אנו נמצאים בשלב המעבר מן המערכה הצבאית למערכה המדינית, על מנת שלא יקרה שוב מה שקרה כבר בעבר, כאשר שליטי ערב שללו את פירות הישגינו באמצעים דיפלומטיים וזכו בדרך פוליטית להישגים שלא זכו להם בשדה הקרב. עלינו לחסן עצמנו מפני רפיון ומורך לב, לעשות מאמץ עליון לליכוד העם בזירה המדינית, על מנת שלא יהיה קל לנשלנו מן ההישגים החיוניים לקיומנו... להעמיד את התביעה לשלום של ביטחון, להשגת תנאים המבטיחים זאת; גבולות המאפשרים ביטחון. יש לכך גם משמעות טריטוריאלית". הוא מזכיר את הכיסופים לחבלי הארץ, אך כאשר הוא מדבר על עתיד המערכה המדינית, הוא שם דגש על גבולות ביטחון. הוא יוצא נגד הקוראים לנסיגה ומעוניין בחיזוק מדיני, על מנת "שלא יהיה קל לנשלנו מהישגנו" – ראיה של מאבק קשה, שעלינו להיות חזקים כדי לצאת ממנו בהישגים מרביים.

גלילי לא ראה סתירה בין העמדה הפרגמטית הזו לבין הדבקות האידיאולוגית ברעיון א"י השלמה. במועצת הקבה"מ בגבעת ברנר ב-1969, נשא גלילי נאום פרוגרמטי, בו התייחס באריכות לעקרונות הליכוד הרעיוני. היה זה בתקופה בה נשמע ערעור ברחבי התנועה על עקרון שלמות הארץ, וגלילי עשה מאמץ ניכר להיאבק נגד המגמה הזו. בנאומו הארוך, אמר בין השאר, שאין כל הצדקה ל"שלילה עקרונית של ההכרה בזכות התיישבותנו בא"י כולה. יתכנו גוונים שונים בהערכת האפשרויות, אך לקבה"מ אין סיבה להמיר את ההנחות הללו. אנו זכאים לחזק את ליכודנו, על יסוד ההכרה בזכות העם היהודי להתיישבות בארץ במידת כוחו, ולהגשים תפקיד זה בגדר האחריות הלאומית". גלילי היה אמן הניסוח, ולכן יש לשים לב לכל מילה שאמר. הוא יצא נגד שלילה עקרונית של ההכרה בזכות, אך הוא לא תבע ליישם את הזכות בכל מקום ובכל מקרה, אלא על פי הערכת האפשרויות. יש להקפיד על זכות העם היהודי להתיישבות בארץ כולה, אך במידת כוחו ובגדר האחריות הלאומית. אין לראות בדבריו על העיקרון אמירה דקלרטיבית מן השפה אל החוץ, שיש לייחס לה חשיבות פחותה מניסוחיו הפרגמטיים על גבול היכולת.

גלילי האמין באמת ובתמים ברעיון א"י השלמה וקיווה שניתן יהיה להגשימו בצורה מרבית. הוא ראה בנאמנות הנוער והעם ברעיון תנאי הכרחי לכך. הוא ציפה, שגם אם נאלץ לוותר על שטחים, יהיה זה ויתור מדיני, אך לא נפשי ורעיוני. את הרוחות החדשות שהחלו לנשב בתנועה, שהתנגדו לרעיון א"י השלמה, כינה גלילי "כפירה בעיקר". הוא סבר, שמי שמערער על זכותנו להתיישב בשטחים שמעבר לקווי 4.6.67 – מערער את ישיבתנו בא"י כולה, גם בשטחים בתוך הקו הירוק.

גם בנאום הזה, התייחס גלילי לשאלת עתיד הגבולות בצורה מעורפלת. "באין שלום", הוא אמר, "אנו מתבססים בכל מרחבי הארץ, ללא עקירה. שוב לא יחזור מה שקרה אחרי מלחמת השחרור ומלחמת סיני, בהן הזיזו אותנו בהבטחות חסודות ובהסדרים ארעיים, שהתמוטטו לאחר שנים אחדות והביאונו למלחמת קיום שסיכנה את מפעלנו... מעולם לא הוצרכנו להגדיר בדיוק את הגבולות הטבעיים, אבל ידענו שהגבולות של החלוקה, ואף של שביתת הנשק, אינם יכולים לשמש גבול להתנחלות ולמרחב התיישבות ציונית סוציאליסטית". אי אפשר ללמוד מהדברים האלה מהו גבול השלום לדעתו. ברור שאין לחזור בשום אופן לקו הקודם. ברור שללא שלום אין נסיגה. ברור שבאין שלום ונסיגה אנו מתבססים בשטח וקובעים עובדות שמקשות על נסיגה. זוהי ראיה של מאבק, שסופו יקבע על פי היכולת הריאלית. "אנו זקוקים לביטחוננו לגבולות שיש בהם עומק ושלילת יתרונות גיאוגרפיים ממבקשי נפשנו... תמיד הצטרפה מידת הכוח הממשי שלנו מהעליה, מההתיישבות, מהכוח הצבאי ומההישגים שהבטיחו תנאים מדיניים לקידום המפעל הציוני... אנו יכולים להיפגש בכוחות ריאליים אשר יצֵרו את מרחב היאחזותנו, אך בעצמנו לא נוותר ולא נדבר על מעצורים בטרם נתגלו. את הבעיה הדמוגרפית אין לראות במישור הסטטי אלא בפרספקטיבה ציונית. מפתח אחד ויחיד יש לפתרון בעיית הדמוגרפיה - לא מחיצה לאומית אלא גידול של היהודים בארץ... עדיין אין אנו עומדים בפני הברירה בין שלום ובין שטחים. עלינו לחיות ולהתפתח בתנאי אש, ועם זאת לראות בשלום צורך יסוד, שאיפה כנה ותוכן שיש לחנך עליו. אך שלום אינו בגדר מטרה שמכריזים עליה בשוק ומוכנים למכרה במחיר מופרז. ראוי לשלם מחיר בעדו – אך לא הכרזנו על זהות אוטומטית בין שלום ובין גבולות קודמים. ובאין שלום – אין לנו דרך אחרת אלא ליצור עובדות – התבססות, לבל יעבור עלינו הזמן לריק".

שלוש שנים מאוחר יותר, במועצת הקבה"מ במעגן מיכאל שהתקיימה בשנת 72', מוכן היה גלילי להיות קונקרטי יותר. הוא עדיין לא היה מוכן לאמר מהם הקווים המדויקים של השלום והתנגד לכך שדברים יאמרו. הוא דיבר על פשרה טריטוריאלית – "קווי הפסקת האש אינם חייבים להיהפך באורח אוטומטי לקווי השלום". אך סירב לומר על מה הוא מוכן לוותר. עם זאת, הוא אמר על מה אינו מוכן לוותר. "גבולות השלום צריכים לכלול את ירושלים שחוברה לה יחדיו, את רמת הגולן, את אחיזתנו ההתיישבותית בבקעת הירדן כאשר נהר הירדן הוא לכל הפחות גבול אשר כוחות צבא אינם עוברים אותו מערבה... גבולות המדינה צריכים לכלול את רצועת עזה כחלק ממדינת ישראל ... שליטה ישראלית בשארם א-שייך ורציפות יבשתית אל מדינת ישראל... זאת איננה מפה של 'אף שעל' וודאי שאין זו מפה של 'אף שעל' מבחינה מצרית או ירדנית. זהו יעד שלא קל להשיגו. קשה להשיג את היעד הזה, אבל הדבר אינו מחוץ לגדר יכולתנו. אם נהיה מוכנים להסתכן בעבורו, גם ידידים ואויבים ידעו כי זאת החלטה רצינית כרצינות ההסתכנות הכרוכה במאבק להשגתו".

כאיש הקבה"מ וכתלמידו של טבנקין, ראה גלילי בהתיישבות יעד עליון של המדינה ושל התנועה. בתנופת ההתיישבות בשטחים ראה גלילי את משימתו העיקרית וטביעות אצבעותיו ואצבעות השקפותיו נמצאות ברחבי ההתיישבות כולה. להתיישבות הייתה חשיבות רבה בעיני גלילי במאבק על גבולות השלום של ישראל. הוא ראה בה חשיבות מדינית וביטחונית ממדרגה ראשונה ויצא חוצץ כנגד כל המנסים לגמד אותה ואת הרלוונטיות שלה. הוא טען שיישובים מוקמים על מנת לקבוע עובדות של קבע והתנגד לכל גישה של התיישבות ארעית, כקלף למיקוח בלבד. עם זאת, גם בשאלת ההתיישבות תפיסתו הייתה פרגמטית, והוא לקח בחשבון גם את האפשרות שבסופו של דבר היישובים לא יקבעו את הגבול. במקרה כזה, הוא לא שלל אפשרות שיישובים יהודיים יתקיימו תחת ריבונות זרה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו אפשרות של עקירת יישובים או של סגירת חבלי א"י בפני התיישבות יהודית.

גלילי האמין שעלינו ליישב במהירות את השטחים, כדי להשפיע על מו"מ. הוא אמר שאין הזמן פועל מעצמו. יש להשפיע עליו באמצעות מעשינו. כדי שהזמן יפעל לטובתנו – הכרח הוא להתיישב ולהתבסס בכל מרחבי הארץ, ולהאדיר את עוצמתנו הביטחונית, להגביר את העליה ולפעול נכונה בזריה הבינלאומית".

גלילי התאכזב מקצב ההתיישבות ומכך שלא גילה בתנועה הקיבוצית , בקרב הדור הצעיר, התלהבות להתיישבות. לא זו בלבד – הוא גילה בתנועת העבודה גילויי ניכור כלפי ההתיישבות והסתייגות מערכה המדיני והביטחוני. במועצת מעגן מיכאל הוא הקדיש חלק ניכר מנאומו לנושא ואמר: "אינני יכול לומר לכם, שקצב ההתעצמות שלנו מבחינת ההתיישבות, מבחינת המאמצים ליצירת עובדות של התעצמות בשטחים, שהקצב הזה אמנם מניח את הדעת. אחת העכבות לגילוי אנרגיה משקית חברתית בתחום ההתיישבות ... היא ללא ספק, רפיון הנכונות להגשמה עצמית בהתיישבות. חברים, אנחנו הלא יודעים יפה מאוד שדקלומים על התיישבות ועל התנחלות עדיין אינם חושפים מעיינות של מתיישבים ועדיין אינם יוצרים עובדות של התיישבות ... הגדלת האוכלוסיה ביישובים הכרחית מטעמים יהודיים, ציוניים וביטחוניים. ... איני יודע המצאה שטנית ומעוותת יותר מאשר להפקיר את המעשה ההתיישבותי בא"י לדגלו של הימין. האם איש תנועה העבודה, חלוץ סוציאליסט, צריך להפנות עורף לתפקיד ההתיישבותי ולאידיאל ההתיישבותי, משום שסוף סוף ובאיחור כה רב גם אנשים במפלגות אחרות, שאינן מתנועת הפועלים, החלו לדגול בתפקיד הזה? מי ייתן, ויהיה לדברים ערך בקרב חבריהם. מי ייתן, ובכל מפלגה בישראל, ימין או שמאל, יקומו אנשים לעשות מעשה התיישבותי ולכונן יישובים על אדמת המולדת. הבא נערוך את הוויכוח ביננו לבין הימין לא בנושא ההתיישבותי אלא על התכנים הסוציאליים והמדיניים המפרידים ביננו. ... אבל מה לנו כי נשמוט את נושא ההתיישבות על מנת שמישהו ירים אותו בלעדי תנועת העבודה? חברים, בנושא ההתיישבות אין להשלים עם טשטוש. כאן נדרשת צלילות מוסרית, כאשר הדברים אמורים בהתמסרות של אנשים לחייהם הם וילדיהם אחריהם".

כשאני קורא היום את דבריו של גלילי, ומשווה אותם לרוחה של מפלגת העבודה ותנועות ההתיישבות היום - כואב הלב לנוכח ההתפרקות האידיאולוגית של תנועת העבודה, התנועה שהקימה את המדינה, ואיפה היא היום... אני כואב, ומייחל שיקומו בה מנהיגים בדמותם של יגאל אלון וגלילי. 

* "שישי בגולן"

* בתוך ים הברבריות - מאות אלפי בני אדם נהרגו ונטבחו במרחץ הדמים הנורא המתחולל בסוריה כבר קרוב לחמש שנים ומיליונים הפכו לפליטים. שנאת הכל בכל חסרת גבולות ובלתי נתפסת.

אהוד יערי הציג בליל שבת תמונות מהתכנסות של אחד הכוחות, איני יודע של איזה צד וזה גם ממש לא משנה. מה הם צווחו? "מוות לישראל", כמובן.

כלומר, גם בעיצומו של הטבח ההדדי הבלתי פוסק, הצדדים הרוצחים זה בזה אינם מתבלבלים, אינם מאבדים אוריינטציה, אינם שוכחים מי הראוי למוות הראשי – ישראל.

זה המזה"ת שבו אנו חיים. בתוך הברבריות הרצחנית הזאת, הצלחנו להקים ולקיים מדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת. ומשימתנו לדורות הבאים היא להמשיך לפתח את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת, בתוך ים הברבריות.

* פשע שנאה ברברי - חילול בית כנסת והצתת ספרי תורה, הם פשעי שנאה ברבריים כשלעצמם. אולם במקרה זה המחבלים שביצעו אותו חיללו מקום תפילה שנועד להנציח את זכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלים, ואין זה מן הנמנע שהם ידעו זאת. זוהי הוספת חטא על פשע והתעללות מכוונת בזכר הנרצחים, מתוך כוונה להתעלל במשפחותיהם וביקיריהם.

* הסתה – על פשע השנאה של הצתת ספרי התורה שמעתי לראשונה דרך הודעת ההוקעה של הנשיא ריבלין. זה לא הפריע למסיתים הימננים, שהפכו פטריוט ציוני בלב ובנפש כריבלין לאיזה "שתול", להתחיל להתגולל עליו ולהסית נגדו, כדרכם. "איפה ריבלין? למה לא שומעים אותו? הוא ישן? בני עמי שמבני עמי וכו'". נמאס כבר מההסתה הדוחה הזאת. ה"רמז" הזה, כאילו לא אכפת לנשיא כאשר ערבים מבצעים פשעי שנאה, היא הסתה מטורפת ומרושעת. וכל זאת, רק כיוון שהוא ביצע את חובתו כאשר הוקיע את בני עמנו שבחרו בטרור וברצח. אלה שמסיתים נגד הנשיא בשל אותה הוקעה מוצדקת, למעשה קופצים בראש כדי להגן על המחבלים המרצחים שנולדו לאימהות יהודיות. ושוב הם חוזרים על השקר הנתעב, שכנראה כבר חזרו עליו כל כך הרבה עד שהפך ל"אמת", כאילו ריבלין האשים את עמו, ולא הוקיע את אלה מבני עמנו שבחרו בטרור; אלה שלמרבה הקלון אין ולו צל של הבדל בינם לבין חמאס. וחשוב לומר – אין כל הבדל בין הצתת ספרי התורה, לבין הצתת כנסיות ומסגדים בידי מחבלים שנולדו ליהודיות, בעידוד של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין, ובעידוד בשתיקה של כל המציגים את המעשים כ"גרפיטי". ויש לדייק - הצתת כנסיה היא גרפיטי כפי שהצתת בית כנסת היא גרפיטי.

* חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר - מפגש ההזדהות של ח"כי "הרשימה המשותפת" עם משפחות המחבלים ועמידת הדומיה לזכר הרוצחים חצתה קווים אדומים ומחייבת תגובה הולמת של דמוקרטיה מתגוננת. כפי שכתבתי במאמרי ב"ישראל היום" "על צביעות וסחר בגופות", "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה". יש גבול ליכולת ההכלה של הדמוקרטיה.

אני תומך בהחלטת ועדת האתיקה להשעות את הח"כים, ואני בספק אם די בכך כתגובה על מעשה כל כך חמור. עם זאת, אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.

הצעת החוק המקורית, שהחלה להתגבש לפני שבועות אחדים כדי להתמודד עם התופעה המבישה של אורן חזן, כוונה להתנהגות שאינה הולמת ח"כ. השינוי בנוסח החוק הקובע פרמטרים של דעות ולא של מעשים – אינו מתקבל על הדעת.

בשנות החמישים והשישים, ניסה ראש הממשלה דוד בן גוריון להביא להוצאתה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הורתה של חד"ש) אל מחוץ לחוק וכן לסגור את העיתון "העולם הזה" ולאסור את עורכו אורי אבנרי. מי שסיכל הניסיונות הללו היה ראש האופוזיציה מנחם בגין, שראה בהם התנקשות בדמוקרטיה הצעירה, המנוגדת לתפיסה הליברלית של תנועת החרות (הורתו של הליכוד).

בהובלת הצעת החוק הדרקונית הזו, נתניהו פועל בניגוד לדרכו של בגין ודרכה של תנועתו. הוא נוהג גם בניגוד לדרך הפעולה של בן גוריון, שהבין שצעד כל כך קיצוני מחייב תמיכה רחבה וגיבוי של האופוזיציה.

אכן, יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע "מרמרה" ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו"יש עתיד", להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר.

הצעת החוק מחייבת רוב גדול מאוד של 90 ח"כים – 75% מהכנסת, כדי להרחיק ח"כ. ללא תמיכת האופוזיציה, החוק הזה יהיה אות מתה. האופוזיציה לא תתן ידה להרחקת ח"כ בהתאם לחוק דרקוני שלא שותפה בו. כך, במקום להתמודד עם הבעיה האמתית, הכנסת עלולה לחוקק חוק שיגביר את הפילוג בעם, ויאלץ את השמאל הציוני, שמן הראוי שיהיה חוד החנית במאבק נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, להגן על ח"כים שהימין ינסה לדחוק מהכנסת. ואולי בעצם זו מטרת ההצעה...

* התייצבות אוטומטית - אפילו מרצ גינתה את הפרובוקציה של ח"כי "הרשימה המשותפת" שנפגשו עם משפחות המחבלים. אך "הארץ" התייצב כאוטומט לתמוך בהם. כך מאמר המערכת של העיתון, כך רווית הכט בביקורת הטלוויזיה שצלבה את התקשורת על כך שהעזה לבקר את הקדושים והגדיל לעשות גדעון לוי, שכתב שהפגישה עם משפחות המחבלים אינה זכותם אלא חובתם. ושלושתם הציגו את הביקורת על הח"כים כהסתה גזענית נגד ערבים. אלא מה?

* קו הפרדה ברור - אחת הרעות החולות בקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו", היה סימונם כ"שתולים" של ציונים פטריוטים, שמעדו בתמיכה והזדהות עם גורמים רדיקליים. במקום לגבש הסכמה לאומית של מיינסטרים ציוני דמוקרטי נגד הרדיקליות האנטי ציונית והצבת קו מפריד בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, הקמפיין טשטש את הפער הזה בתיאור שקרי את יריביו הפוליטיים בצבעים הרדיקליים.

הצגת פטריוטים ציונים כשתולים עוררה זעם רב בקרבם ובציבור הרחב, ורבים מהם הצביעו על האבסורד בהצגתם ככאלה, לנוכח פועלם ועשייתם למען המדינה לאורך השנים. עובדה זו הקפיצה את קובי ניב. ניב יצא נגד אותם "שתולים", על האמירות הפטריוטיות שבידלו אותם ממנו ושכמותו. במאמר ב"הארץ" הוא גינה אותם בתקיפות על כך שהם שיחקו לידי הימין ו"בכך רשם לעצמו הימין הקיצוני־מלשני ניצחון גדול".

שמחתי על מאמרו של קובי ניב, כיוון שהוא סימן קו ברור בינו ושכמותו, לבין אנשי השמאל הציוני, אותם הוא הוקיע.

* מי גרם לקריסת המנהרות - אין לי מושג האם ידה של ישראל בקריסת המנהרות ברצועת עזה. אולם אם הפלשתינאים חושבים שידה של ישראל בדבר, זה מצוין. והעובדה שישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה כל קשר, אלא פשוט שותקת – היא מצוינת, הן אם ידו של צה"ל בדבר והן אם לאו.

* פטפטת חסרת אחריות - דבריו הפומביים של השר שטייניץ על כך שהמצרים הציפו מנהרות ברצועת עזה לבקשת ישראל, הם פטפטת חסרת אחריות, שגרמה נזק מדיני לישראל ופגעה במצרים, שבעידן א-סיסי נוהגת כבת ברית של ישראל. הופתעתי מכך שדווקא שטייניץ חטא בכך, כיוון שבדרך כלל מדובר בשר אחראי וסולידי. כנראה שהוא נלחץ מהביקורת של אנשי "מלחמה עכשיו" הרצוג ועומר בר לב.

למרות שדבריהם של הרצוג ובר לב היו פופוליסטיים, לא הצטערתי עליהם. ראשית, כיוון שיש בהם גיבוי מראש של האופוזיציה לפעולה צבאית, אם וכאשר תהיה נחוצה. שנית, מבחינה בינלאומית טוב לממשלת ישראל להיראות כמי שנוקטת איפוק גם כאשר האופוזיציה משמאל דוחפת אותה לפעולה צבאית.

* המצפן של עמיר פרץ – הזג האחרון של עמיר פרץ – חזרה למפלגת העבודה. בזיג הקודם הוא פרש, לאחר הפסדו בפריימריז, כביכול כמחאה על כך ששלי יחימוביץ' סירבה להתחייב שלא תצטרף לממשלת נתניהו. הוא ערק ל"התנועה" והצטרף מטעמה לממשלת נתניהו. בזג שקדם לו הוא חזר למפלגת העבודה, בחסותו ובזכותו ובמאמציו של היו"ר פרס. ומיד כשחצה על גבו של פרס את הנהר, הוא הכריז על התמודדות נגדו וניצח אותו. בזיג שקדם לו הוא פרש ממפלגת העבודה והקים את "עם אחד". מה הייתה הסיבה? מה זה משנה? בלאו הכי לא היה שמץ של שיקול אידיאולוגי באף זיג ובאף זג. כל הזיגזוג נובע מהליכה על פי מצפן. המצפן של עמיר פרץ הוא האמביציה להיות הראשון. רק חזר למפלגת העבודה, וכבר רמז פרץ, כמעט הכריז, על התמודדותו. ובציטוט האמירה של רבין, שנועדה להבדיל בינו לבין פרס, הוא אמר שאצלו ראשות המפלגה היא אופציה, לא אובססיה. לא אובססיה?! יש לו הומור.

* עניין לציבור – במאמרו ב"הארץ" "עסקת טיעון מרסקת אמון" מותח משה נגבי ביקורת חריפה על עסקת הטיעון עם אולמרט. נגבי מציג במאמרו מהם הפרמטרים המקובלים להצדקת עסקאות טיעון, ומוכיח שהעסקה עם אולמרט נעדרת כל אחד מן הפרמטרים הללו. ואני מוסיף על כך עיקרון נוסף: כאשר מדובר בנבחרי ציבור אין מקום לעסקאות טיעון, אלא למיצוי ההליך המשפטי עד תומו. בוודאי כאשר מדובר בראש הממשלה או בנשיא (אפרופו עסקת הטיעון השערורייתית עם קצב).

* חביב הקהל – חזקת החפות עומדת לזכותו של משה אבגי, כל עוד לא הורשע בפלילים. אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה הקשה, שעשר נשים העידו שהטריד או תקף אותן מינית. וכאשר עשר נשים מתלוננות על כך, ניתן להניח שיש דברים בגו, אם לנקוט לשון המעטה. ואפשר לשער שהעשר שדיברו, אינן בהכרח כל הנפגעות.

חזקת החפות עומדת לזכותו של אבגי, אך אין בה כדי לזכות אותו במחיאות הכפיים הממושכות מצד הקהל בבית ציוני אמריקה, לאחר הדברים שאמר באוזניו. מחיאות הכפיים הללו הן בושה וחרפה.

על מה מחאו לו כפיים, בדיוק? אך ורק על היותו חביב הקהל. האם היותו חביב הקהל נותנת לו פריבילגיות לזכות בחיבת הקהל לנוכח תלונות של נשים רבות כל כך שנפגעו ממנו? ישאל כל מוחא כפיים ותשאל כל מוחאת כפיים, האם הם מחאו כפיים גם כאשר דובר בנציבים במשטרה, ברבנים או בפוליטיקאים, בעיקר יריבים פוליטיים, שעמדו במצבו של אבגי?

            * ביד הלשון

התאבדות – בשפה העברית יש מספר ביטויים המתארים התאבדות. יתכן שחוסר היכולת לתפוס את המעשה, היא הסיבה ליצירתיות בביטויים המתארים אותו. לצד התאבד, קיימים המונחים "שם קץ לחייו", "טרף את נפשו בכפו", "שלח יד בנפשו", "מת בנסיבות טרגיות" ו"איבד את עצמו לדעת".

על פי מילון הצירופים של רוביק רוזנטל, הביטוי "שלח יד בנפשו" הוא מן העברית של ימי הביניים, "שם קץ לחייו" – ביטוי שנלקח משפות אירופיות: אנגלית, גרמנית וצרפתית ומן היידיש. "טרף את נפשו בכפו" – מן המקרא. "איבד את עצמו לדעת" – מלשון חז"ל. "מת בנסיבות טרגיות" – ניב שהיה מקובל שנים רבות בתקשורת, כדי להימנע מפגיעה במת ובמשפחתו. 

* "חדשות בן עזר"

נסו לדמיין ידיעה כזאת: "חברי פרלמנט צרפתיים עמדו דקה דומיה לזכר מבצעי מתקפת הטרור בפריז". אני ניסיתי. לא הצלחתי.

אבל שלושה ח"כים מטעם "הרשימה המשותפת" עמדו דקה דומיה לזכר מחבלים, רוצחי יהודים. השלושה חצו כל גבול. יש לשקול ברצינות הליך להפסקת חברותם בכנסת של השלושה, ובראשם ח"כ זועבי שהינה עבריינית סדרתית, שהשתתפה בפיגוע "מרמרה".

מכל "הרשימה המשותפת" לא נשמעה ולו הסתייגות קלושה. הסיעה הוציאה הודעת תמיכה בפגישה וגינוי לביקורת עליה. הודעת "הרשימה המשותפת" הציגה את ביקור ההזדהות עם המחבלים כצעד הומניטרי: "הפגישה נועדה לקדם נושא הומניטרי ממדרגה ראשונה. קבורת המתים הינה מצווה אנושית ודתית, בשלוש הדתות, ועל כן אנו קוראים לשחרר את הגופות בהקדם".

ותהיתי – האם אותם ח"כים יצאו חוצץ נגד הסחר בגופות חללי צה"ל וההתעללות במשפחות השכולות, מצד ארגוני הטרור הערבי? מייסד בל"ד ומנהיגה הבלתי מעורער עזמי בשארה, היה שותף של חיזבאללה ונמלט מהארץ רגע לפני שהשב"כ הניח עליו את ידו בשל שיתוף הפעולה עם הארגון. האם מפלגתו גינתה אי פעם את הסחר של חיזבאללה בגופות?

ב-1986 עלה סיור של "גבעתי" על מארב של חיזבאללה. בקרב נפלו בשבי שני לוחמים – רחמים אלשייך ויוסף פינק. בדיעבד התברר שאחד מן השניים נפל בקרב וגופתו נחטפה, וחברו נחטף כשהוא פצוע אנוש ונפטר בידי שוביו. במשך שנים סירב חיזבאללה למסור פרטים על גורלם. רק כעבור 5 שנים, תמורת שחרור 91 מחבלים חיים, מסר חיזבאללה את המידע על מותם. חלפו עוד חמש שנים עד שחיזבאללה החזיר לישראל את גופות המחבלים, תמורת 40 מחבלים חיים וגופות המחבלים שהיו בידי ישראל.

האם הח"כים הערביים הוקיעו את התנהגותו הברברית, הצינית והמרושעת של חיזבאללה? האם הם גינו את חיזבאללה שנקט אותה שיטה, לאחר חטיפת לוחמי צה"ל בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד בהר דב, ב-2000? האם הם הוקיעו את חיזבאללה שנהג באותה דרך אכזרית באהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו ב-2006?

עד רגע החזרת הגופות, למעלה משנתיים לאחר החטיפה, סרב חיזבאללה להודיע מה עלה בגורל החיילים. בטקס החזרת הארונות ניצב נציג חיזבאללה מול המצלמות, ובציניות מרושעת ומקפיאת דם הכריז: "עכשיו תדעו את גורל השבויים", וארונותיהם הושלכו מגב הקומנדקר. כזכור, תמורת החזרת הגופות, שילמה ישראל גם במחבלים חיים, ובהם הרוצח סמיר קונטאר. האם הח"כים הערביים יצאו נגד חיזבאללה, כשרוממות ההומניטריות בפיהם?

והאם הם הוקיעו את חמאס, המסרב להחזיר את שרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, שנפלו ב"צוק איתן"?

אני מתנגד לפוליטיקת הגופות. לטעמי, יש להגיע להבנות שקטות עם האויב הפלשתינאי, על פיהן גופות של הרוגים משני הצדדים, הן מחוץ למשחק. אני מתנגד עקרונית למניעת החזרת גופות מחבלים. יש להחזיר אותן למשפחותיהם. אין זה ראוי להתייחס לגופות כאל אמצעי נקם וענישה. זה לא מתאים למדינה כישראל.

לדעתי, על הממשלה להודיע שאין לה כל עניין להחזיק בגופות, והיא תחזיר אותן למשפחותיהן מיד עם החזרת שרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין.

* "ישראל היום"