הבלוג של אורי הייטנר

* העיקר – מכל הדברים היפים והנעימים שאמר הנשיא טראמפ בביקורו בישראל, הדבר החשוב מכל הוא זה שהוא נמנע מלומר: הוא לא הודיע על העברת השגרירות האמריקאית לישראל, כפי שהתחייב במפורש בבחירות.

* שבח או גנאי? – האם הנשיא טראמפ ראוי לשבח על היותו הנשיא האמריקאי הראשון שביקר בכותל בעת כהונתו, או לביקורת על כך שהגדיר את הביקור כפרטי וסרב לאפשר לנתניהו להצטרף אליו?

התשובה היא כן. שתי התשובות נכונות ואין סתירה ביניהן. אכן, טראמפ ראוי לשבח על הביקור הנשיאותי בכותל. זהו ביטוי של ידידות לישראל ולעם היהודי, באמצעות כיבוד אתר הקדוש לו, בבירתו הלאומית. אך הוא בהחלט ראוי לביקורת, על שסייג את המחווה, עצר במחצית הדרך, מתוך חנופה לערבים, והגדיר את הביקור כפרטי.

* אמירה מהותית אחת - מבין שלושת הנאומים בנתב"ג, המשמעותי ביותר היה של הנשיא ריבלין. מעבר לדברי הנימוסים, רק הוא אמר אמירה מהותית, על אודות ירושלים בירת ישראל, על הכותל המערבי הישראלי.  

* הכיבוש – בנאומו בבית לחם, בביקורו של הנשיא טראמפ, הכריז אבו מאזן שאין לעמו שום סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש.

כדאי לשים לב לדקויות (דקויות עבות למדיי, אם לא מתאמצים בכוח לעצום את העיניים ולאטום את האזניים). הוא לא אמר שאין לעמו שום סכסוך עם העם היהודי או עם מדינת ישראל. ולא בכדי.

האמנה הפלשתינאית, שהיא המצע האידיאולוגי של אש"ף והרש"פ, אינה מכירה בקיומו של העם היהודי, אלא רק בקיומה של דת יהודית. הטענה הזאת נובעת מרצון לא להתמודד עם עקרון ההגדרה העצמית. אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין מקום למדינה יהודית.

נאמן לרוח האמנה, מספר אבו מאזן שאין לעמו סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש. מהו הכיבוש? מדינת ישראל.

* מי הזמין את המוקיון? – מלכתחילה, טראמפ לא אמור היה ללחוץ את ידי השרים בנתב"ג. נכון היה לשנות זאת, ולאפשר את לחיצת היד, ואת האפשרות לכל שר לומר מילה לנשיא. נכון היה להסתפק בשרים, ביו"ר הכנסת ויו"ר האופוזיציה. לא היה צורך באחרים. והעיקר – מי הזמין המוקיון אורן חזן? וכי היה ספק שהוא יעשה בושות? יש לציין את כושר האיפוק שהפגין נתניהו. הוא כל כך רצה לתת למוקיון את הסטירה שמגיעה לו, והצליח להתאפק.

* למען כבוד הכנסת – בגיליון הקודם הבעתי את שביעות רצוני מכך שטראמפ, כמו אובמה לפניו, לא נאמו בכנסת, כיוון שברור לי שח"כים קיצונים ומכורים לרייטינג יפריעו להם בנאומיהם.

אהוד בן עזר הזכיר בהקשר זה הוצאתה של ח"כ גאולה כהן מאולם המליאה, לאחר שהפריעה לנאומו של סאדאת בכנסת. אעמיד דברים על דיוקם. ביקורו של סאדאת בכנסת עבר על מי מנוחות. הוא זכה לכל הכבוד הראוי. איש לא קרא קריאת ביניים. מלבד הרב דרוקמן, כל חברי הכנסת נענו לבקשת היו"ר והגיעו לבושים בחליפות ועניבות. בתום דבריו, כל הח"כים מחאו לו כפיים, מלבד משה שמיר, שמחה על קריאתו לנסיגה ישראלית מהשטחים וחלוקת ירושלים. אולם איש לא קרא קריאת ביניים בישיבה הזאת.

האירוע שאליו מתכוון בן עזר, היה ביקורו של הנשיא קרטר בכנסת, ערב חתימת הסכם השלום עם מצרים, במרץ 1979. אכן, גאולה כהן הפריעה במהלך הישיבה, מתוך כוונה שתוצא מן האולם, ותמקד את תשומת לב דעת הקהל העולמית לעמדתה. הייתה זו סיטואציה חריגה וקיצונית – ערב חתימת הסכם הכולל בתוכו עקירת חבל התיישבות ישראלי. רוב גדול תמך בהסכם, וחשוב היה לגאולה כהן לממש את זכות הזעקה. אולם היא לא העלתה על דעתה להפריע לאורח. קריאות הביניים שהביאו להרחקתה, הופנו אך ורק למנחם בגין, ראש הממשלה.

לעומת זאת, כאשר יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ נאם בכנסת, דבריו שוסעו שוב ושוב בפי ח"כים מן הימין שהתנגדו לעמדותיו. וכאשר ראש ממשלת קנדה הפרו ישראלי סטיבן הארפר נאם בכנסת והביע את תמיכתו בישראל, התפרעו והפריעו לו ח"כים ערביים. מרגע זה, ברור היה, שבכל נאום של מנהיג זר, אלה או אלה יפריעו לו.

"נשיא או ראש-ממשלה זר שמוזמן לנאום בכנסת ישראל צריך לקבל את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית גם כשהיא נשמעת חצופה לפעמים ומחייבת הוצאת ח"כים מן האולם", כותב בן עזר.

איני מסכים עמו. יש כללי התנהגות פרלמנטריים ודיפלומטיים מקובלים בעולם. ראשי ממשלת ישראל רבין, אולמרט ונתניהו נאמו בפני בתי הנבחרים בארה"ב והנשיא פרס נאם בפני בתי הנבחרים בבריטניה. איש לא העלה על דעתו לשסע מי מהם בקריאות ביניים. האם מנהיג זר הנואם בכנסת, צריך להתמודד עם קריאות ביניים של ח"כים? ממש לא. ויותר משאני חס על כבודם של האורחים הזרים, אני חס על כבודה של כנסת ישראל.

* תיאוקרטיה דכאנית – ערב הסעודית, המדינה הראשונה שבה בחר מנהיג העולם החופשי לערוך את ביקורו הנשיאותי הראשון (ובכך הפר את הבטחתו שביקורו הראשון יהיה בישראל), היא תיאוקרטיה דכאנית, דיקטטורית, חשוכה. מדינה שאין בה זכויות אדם, אין בה זכויות אזרח. מדינה הכופה את השריעה – ההלכה המוסלמית, על אזרחיה. מדינה המדכאת את הנשים – אין לאישה אפילו זכות לצאת מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה, אין לה זכות לנהוג ברכב. מדינה המנהיגה ענישה פיזית על פי השריעה, כולל גדיעת ידו של גנב. מדינה המדכאת כל ביקורת ואין בה כל אפשרות להשמיע קול שונה מקולה של משפחת המלוכה.

סעודיה היא אויבת מרה של ישראל, מיום הקמתה, שמעולם לא עשתה צעד כלשהו שיש בו הכרה בזכות קיומה. המדינה שהנהיגה את חרם הנפט מתוך רצון לחנוק את ישראל, וחוללה בכך משבר אנרגיה עולמי. מדינה שתמכה ותומכת בארגוני הטרור ומממנת אותם. מדינה שהצמיחה ארגוני טרור סונים קנאיים, ובראשם אל-קאעידה.

סעודיה היא היום מדינה מרכזית בכל ציר לבלימת איראן – האויבת המסוכנת ביותר של העולם החופשי ושל ישראל, ולכן צודק טראמפ בהידוק הקשרים אתה (אך לא בעסקת הנשק) וצודקת ממשלת ישראל בהידוק היחסים החשאיים, הבלתי פורמליים, בין המדינות.

אבל אל נתבלבל. אין במזרח התיכון שתי מדינות דמוקרטיות.

* לקרוא לילד בשמו - נאומו של הנשיא טראמפ בסעודיה היה טוב. הדבר החשוב בנאום, היה הדגש שהוא שם על הטרור ועל הצורך להילחם בו. והחשוב מכל היה, שהוא הזכיר את ארגוני הטרור ובהם חמאס בשמם, כאומר: אינכם יכולים להמשיך לסייע לחמאס ולטעון שאתם נלחמים בטרור. יש לקוות, שבשיחות הסגורות הוא אמר דברים ברורים הרבה יותר בנדון. המסר השני, על כך שהשלום בין ישראל והפלשתינאים הוא אפשרי, אינו ריאלי, אך כנראה שנשיא אמריקאי שמבקר במזה"ת צריך לומר זאת.

* אי אפשר לכפות דמוקרטיה - בעקבות נאומו של טראמפ בסעודיה, נמתחה עליו ביקורת, על שבניגוד לאובמה, הוא לא קרא לדמוקרטיה ולכיבוד זכויות האדם במדינות ערב. אכן, ההימנעות הזאת צורמת, אבל עם יד על הלב – האם הקריאה לדמוקרטיזציה קידמה כהוא זה את הדמוקרטיה בארץ ערבית אחת?

האמת היא שמי שנשא את דגל הדמוקרטיזציה בעולם ובמדינות ערב יותר מאובמה, היה קודמו, בוש הבן. את ההשראה למדיניות זו קיבל בוש מנתן שרנסקי וספרו – "יתרון הדמוקרטיה". עם כל הערצתי לשרנסקי, איני מקבל את עמדתו בנדון.

אי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם שאינו בשל לה. שרנסקי טען שאין טעם בחתימת הסכם שלום עם דיקטטורות. האם לדעתו לא היה צריך לחתום על הסכם השלום עם ירדן, בשל היותה מונרכיה דיקטטורית? בשעתו, כתבתי שגם אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, הייתי מסרב למסור לה שעל אחד מאדמת הגולן, תמורת הסכם שלום. לעומת זאת, אם הרודן אסד היה מוכן לשלום על בסיס הגבול הקיים, הייתי תומך בשלום עמו ללא סייג.

* צעד עוין - עסקת הנשק הענקית עם האויב הסעודי – צעד עוין כלפי ישראל. כך לא נוהגת מעצמה ידידותית.

* דו-קיום כלכלי – אני תומך בחבילת ההקלות לרש"פ שאישר הקבינט, וחבל שהוחלט עליה  רק כעת. אין כל אינטרס ישראלי להקשות על חיי הפלשתינאים. נהפוך הוא, ההקלה על חייהם טובה כשלעצמה וטובה לישראל. העובדה שאיני רואה סיכוי לשלום בין העמים בעתיד הנראה לעין, דווקא מצדיקה צעדים כאלה, כדרך נאותה לניהול חכם של הסכסוך וקיומו של דו קיום סביר. יש המכנים זאת "שלום כלכלי". נראה לי שיש הרבה יומרה בהגדרה הזאת. ניתן להסתפק בהגדרה ריאלית יותר - דו-קיום כלכלי.

* סמנכ"ל ביצוע – בבחירות באיראן נבחר נשיא המדינה, אך לא נבחר המנהיג. על פי השיטה האיראנית, מאז מהפיכת חומייני ב-1979, מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני – בעבר היה זה חומייני וכיום חמינאי. הנשיא הוא מעין סמנכ"ל ביצוע, להגשמת מדיניותו של חמינאי. המחלוקת בין הקו של רוחאני לזה של קודמו אחמדיניג'אד, היא בדבר הדרך הנכונה להגשמת דרכו של חמינאי. בחירתו מחדש של רוחאני נובעת מכך שהוא אכן הוכיח שטקטיקת החיוך וה"מתינות" מקדמת באפקטיביות רבה יותר את אסטרטגיית הגרעין האיראנית, כפי שהוכח בהסכם הגרעין עם ארה"ב.

* להתנתק מן השמאל הרדיקלי - צמרת סיעת המחנ"צ בכנסת ערכה סיור במעלה אדומים ובגוש עציון. הידיעה הזאת אינה אמורה להיות חדשה מסעירה, אלא משפט לקוני על המובן מאליו. למה מובן מאליו? א. כי אך טבעי שסיעה העורכת סיורים ביישובים ברחבי הארץ, תבקר בכל מקום, גם אילו התנגדה לקיומם של אותם יישובים. ב. אותם יישובים עומדים בלב הסוגיה שבראש סדר היום המדיני, ולכן, קל וחומר שסיעה רצינית תרצה לבקר בה, לראות את הדברים בעיניים, להיפגש עם התושבים. ג. במקרה זה מדובר באזורי התיישבות שעליהם החליטו ממשלות המערך והן שהחלו ליישב אותם. ד. אזורים אלה מצויים בגושי ההתיישבות שבהם תומך המחנ"צ, ומהם התחייב לא לסגת.

עצם קיום הביקור הקפיץ את כת השמאל הרדיקלי, ועורר סערת רוחות בשוקניה. המסר של התוקפים הוא שהמחנ"צ "מתחנף" למתנחלים. כדרכם של פנאטים, הם אינם מסוגלים להבין עמדות מורכבות. משפט הנבלה הנקלה ביותר הופיע בפשקוויל של רווית הכט. בתגובה לאמירה העובדתית הנכונה של הרצוג, שרבין הוא שהחליט על הקמת מעלה אדומים והתחייב לשמור אותה בריבונות ישראל בכל הסדר, היא כתבה בארסיות צינית (או שמא בציניות ארסית): "מעלה אדומים עזרה מאוד לרבין מול אלימות הימין". משפט קצר המתאר את כל המסר הבזוי: רבין הקים את מעלה אדומים והתחייב לא לסגת ממנה מתוך "חנופה לימין", אבל זה לא עזר לו ובתגובה "הימין" רצח אותו.

יש לקוות, שהמתקפה המכוערת של דבוקת שוקן על המחנ"צ, תפיל סוף סוף את האסימון ותביא את הנהגתו לגט כריתות מן השמאל הרדיקלי, להציב חיץ עמוק ומוחלט בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, ולהפסיק להיגרר אחרי עמדות קיצוניות ופוסט ציונות וקיצוניות, כמו ההגנה על "שוברים שתיקה" וההתנגדות לחוק הלאום.

* להניף מחדש את הדגל - דניאל הרוש, דובר מפלגת העבודה לשעבר, כתב במאמר ל"הארץ": "בגו זקוף, להחזיר את כל הסמלים שסיפח לעצמו הימין, מהדגל ועד אהבת הארץ, ולהוכיח כי אין שום סתירה בין ציונות לחתירה לשלום ובין יהדות לדמוקרטיה. אז, ורק אז, יש סיכוי שהספינר שאוחזים בני הדור הצעיר ביד יוכל לשוב ולהסתובב גם לצד שמאל".

צודק. אבל שאלה לי אליו. מה פרוש "הימין סיפח לעצמו"? מה, הליכוד שלח חוליה לבית מפלגת העבודה וגנב משם את הדגל? האם ממשלת הימין חוקקה חוק האוסר על השמאל את אהבת הארץ?

הימין לא סיפח לעצמו דבר. השמאל פשוט קיפל את הדגלים, ולכן עליו להאשים רק את עצמו. אכן, על השמאל הציוני לשוב ולהניף מחדש בראש מורם את הדגל ואת סמלי אהבת הארץ. למשל, שני צעדים שיבטאו זאת: א. לחזור למהות של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהתנער מהפיכתו ליום הזדהות עם חללי אויב. ב. לא להתנגד לחוק הלאום, אלא אדרבא – להוביל אותו.

יהיו אלה שני צעדים בוני אמון עם החברה הישראלית.

* אם הוא קורא את שוקן – בתגובה לפיגוע בבריטניה אמר אביב גפן, שהפעם רוג'ר ווטרס לא יוכל להאשים את הכיבוש בפיגוע.

למה, בעצם? כל מה שווטרס צריך, כדי להאשים את ישראל, הוא לקרוא את שוקן, שהסביר שהטרור באירופה נועד לאזן את תמיכתה של אירופה בציונות.

* המוקיון - אורן חזן לחבר'ה: דונלד ביקש ממני סלפי. התלבטתי שניה והסכמתי.

* המוקיון 2 – ניתן לומר לזכותו של אורן חזן, שהוא לא הופיע לנתב"ג עם השמלה של מירי רגב.

* המוקיון 3 - אורן חזן, לזה שהצטלם לידו: לֵך לֵך, יא נדבק.

* המוקיון 4 – אורן חזן חולצה אפורה.

* המוקיון 5 - מה יעשה אורן חזן בביקור הבא? יקפוץ מול האורח ויפתח את החלוק?

* המוקיון 6 - על רקע הבושות של אורן חזן, אפילו ההתבכיינות הפאתטית של שרה נתניהו הקוטרית באוזני מלניה נראית כמעט נורמטיבית.

            * ביד הלשון

מנרה – לא מעט יישובים נאבקו במשך שנים על שמם, עם ועדת השמות הממשלתית, שקבעה להם שם אחר (וכמה מהם הוזכרו במדור זה). כך גם קיבוץ מנרה.

אולם מה שמייחד את מנרה, הוא שחברי הקיבוץ התעקשו על שם המשמר את שם הכפר הערבי שהיה במקום – מנארה.

השם שהציעה ועדת השמות הממשלתי הוא רמים, בשל מיקומו של הקיבוץ על רכס רמים שבהרי נפתלי. חברי הקיבוץ נהגו לומר, שכאשר הם ילכו לבקר את חבריהם ברמות נפתלי, הם אינם רוצים לומר שהם מרמים והולכים לרמות... רק ב-1964, למעלה מעשרים שנה לאחר הקמתו, אישרה ועדת השמות את שמו.

קיבוץ מנרה, הסמוך לגבול עם לבנון, עלה לקרקע ב-1943. הוא הוקם בידי חניכי תנועת הנוער העובד ונוער עולה מפולין וגרמניה. במלחמת השחרור היישוב היה מנותק לזמן מה, וילדיו פונו במבצע לילי.

שמו של הקיבוץ הוא מְנָרָה – מ"ם שוואית בהתחלה, אך גם חבריו אינם מדייקים וקוראים לו לרוב מַנָרָה.

פירוש השם מנארה – מגדלור.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* לחסוך את הבושה - אהוד בן עזר מייחס את העובדה שטראמפ, כמו קודמו אובמה, לא ינאם בכנסת, בעת ביקורו בישראל, לאי ההכרה בירושלים כבירת ישראל. איני מסכים עם הערכה זאת. עובדה – שני נשיאים בעבר, קרטר ובוש הבן, נאמו בכנסת. בוש היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל מכל הנשיאים, אך גם הוא לא הכיר בירושלים ונאם בכנסת. קרטר היה הנשיא העוין ביותר לישראל מכל הנשיאים, ובו בוודאי אין לחשוד שהכיר בירושלים, ואף הוא נאם בכנסת.

יהיה המניע אשר יהיה, טוב שהם אינם נואמים, וזאת מסיבה אחרת. בשנים האחרונות, נאומי מנהיגים זרים בכנסת הפכו לביזיון. ח"כים רודפי רייטינג בכל מחיר, קיצונים וחסרי אחריות, משמאל ומימין, ניצלו את המיקוד התקשורתי באירועים אלה, כדי להשתולל ולהפריע לאורח בקריאות ביניים. אין ספק שכך היה קורה גם בנאומים של טראמפ ואובמה, אילו התארחו בכנסת. עדיף לחסוך ממדינת ישראל את הבושה.

* איפה מותר להתנחל - אחת התופעות החברתיות היפות ביותר בחברה הישראלית, היא הגרעינים החברתיים / אידיאולוגיים של צעירים חדורי רוח שליחות ואמונה בדרך, המתיישבים בערי הפיתוח, בפריפריה הגאוגרפית ובפריפריה החברתית (כלומר גם באזורי מצוקה במרכז הארץ) בונים שם את ביתם ומשתלבים כאזרחים פעילים בקהילה ובעיקר במערכות החינוך שלה. קבוצות אלו הן חילוניות ודתיות, מן השמאל הציוני והימין הציוני. גרעינים תורניים של הציונות הדתית, תנועת "דרור ישראל" של בוגרי הנוער העובד והלומד, תנועות הבוגרים של "השומר הצעיר", של "מחנות העולים", של מעגל הקבוצות השיתופיות, של תנועת "תרבות" ועוד.

השר אורי אריאל ראוי לכל שבח על שעשה מה שלא עשה איש מקודמיו – נרתם במרץ לסייע למהלך החברתי החשוב הזה, ללא אפליה, כפי שמעידים גם הגרעינים החילונים והשמאליים.

מבקר המדינה חשף ליקויים בתקינות קבלת ההחלטות של השר בנדון. לשם כך קיים מוסד מבקר המדינה, וכעת יש לתקן את הליקויים כדי לשמור על כללי המנהל התקין. חבל שמבקר המדינה ממשיך את דרכו של קודמו, בצביעת הביקורת בצהוב לצרכי רייטינג, כמו הדיבור על "מקורבים", כאילו השר העביר תקציבים ציבוריים לכיס מקורביו; טענה חסרת שחר.

כצפוי, סתיו שפיר ושכמותה הסתערו על הנושא כמוצאי שלל רב. בלשונה הגסה והמשתלחת, ובבורות אופיינית ואי הכרת הנושא שעליה היא מלהגת; בורות שאותה היא מנסה לכסות בדיבור מהיר שאינו מאפשר למראיין להשחיל שאלה, השתלחה שפיר בשר ובמפעל הגרעינים התורניים, ומסקנתה ההגיונית מהדו"ח היא שיש לשפוך את התינוק עם המים.

בעבר, נהגו רבים לסנוט בציונות הדתית על כך שהיא הולכת רק ליהודה ושומרון ומפקירה את הגליל והנגב, את ערי הפיתוח, את שכונות המצוקה, את המשימות החברתיות. אבל כאשר הציונות הדתית הולכת למקומות הללו, יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית, אותם אנשים יוצאים נגדה על כך שהיא "מתנחלת" בלוד. אסור, כנראה, שיהיה מנוח לכף רגלם של בני הציונות הדתית. ונשאלת השאלה: אלה שמציעים לעקור את מאות אלפי המתיישבים הישראלים ביהודה ושומרון, או בלשונם המכובסת והצינית "להחזיר אותם לארץ" – האם הם מוכנים לקבל אותם אחרי העקירה, או שהם יילחמו נגד התנחלותם בכל מקום אליו יגיעו?

* אמבולנס בשירות הלינץ' - תמונות האירוע בחווארה חד משמעיות: מדובר היה בניסיון לינץ'. הירי היה מוצדק לחלוטין. הפורע ההרוג הרוויח בדין את מותו וכך גם הפורעים הפצועים. הדבר המזעזע ביותר הוא השימוש באמבולנס לביצוע לינץ' באזרחים. זו לא הפעם הראשונה. גם מחבלים מתאבדים וחגורות נפץ הועברו באמבולנסים. עובדה זו היא עדות לברבריות של אויבינו. ואח"כ מתבכיינים שאנחנו מעכבים אמבולנס במחסומים.

* מילון עברי מוסי רזי – עברית: מאות פורעים ערבים ניסו לבצע לינץ' באזרח ישראלי. בפעולה מובהקת של הגנה עצמית, הוא הצליח להציל את חייו. אחד הפורעים נהרג. מוסי רזית: "צעיר פלסטיני נורה למוות על ידי מתנחל". מוסי רז מאתגר את אורוויל.

* בגלל אקיבוש - כמה דברים רעים שקרו אך ורק בגלל אקיבוש: מאורעות 1920. מאורעות .  מאורעות 1929 ובתוכם הטבח בחברון. מאורעות 1936-1939. שיתוף הפעולה של הפלשתינאים ומנהיגם עם היטלר. דחיית תכנית החלוקה וההתנפלות על היישוב היהודי על מנת להשמידו שנתיים וחצי אחרי השואה. פלישת צבאות כל מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע בדם את היישוב היהודי. הסירוב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל בקו הירוק ו-19 שנות טרור, הסתננות ותוקפנות על מדינת ישראל מסוריה, ירדן ומצרים. הטבח במעלה העקרבים. ירי צלפים ("משוגעים תורנים") מעל חומות העיר העתיקה לעבר אזרחים ישראליים בירושלים. הקמת הפת"ח והפיגועים נגד ישראל. התקפות חוזרות ונשנות מסוריה על יישובי עמק הירדן ועמק החולה. הניסיון להטות את הירדן וליבש את מדינת ישראל. חסימת מצרי טיראן. רשימה חלקית בהחלט. וכל זאת לא היה קורה אלמלא אקיבוש של 1967. אקיבוש משכיט.

* מה הסיבה להכחשת השואה - מה דוחף את שונאי ישראל לטירוף של הכחשת השואה וגימודה? מה גורם לאדם כמו אבו מאזן לבדוק עבודת דוקטורט מקיפה של הכחשת שואה? המהלך הוא כזה. הבעיה היא קיומה של מדינת ישראל. למדינה זו אין זכות קיום. ולמה היא קיימת? כביכול בגלל השואה (שזו כשלעצמה טענה חסרת שחר). אם נכחיש את השואה, או לפחות נגמד אותה ונהפוך אותה לשולית, נעקור מן השורש את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל. וכשנעקור את הלגיטימיות, נוכל בקלות לעקור את המדינה עצמה. מי שקורא את כתיבתו האובססיבית של רוגל אלפר נגד זיכרון השואה בישראל, יבין זאת היטב. הפשקוויל האחרון שלו בנדון, היה "ביקורת טלוויזיה" על כתבה בחדשות הערב של "כאן", שציינה 70 שנה ליומנה של אנה פרנק. ה"ביקורת" הייתה על עצם הכתבה, על עצם ציון המועד. "מדובר בפולחן, בטקס יומיומי. כמו להתפלל, כמו להניח תפילין. ואם ... אתם מודעים ללולאת הזמן השואתית, אתם עלולים להשתגע מהישנותו היומיומית של יום השואה. אתם עשויים לערוג ליום אחד בשנה שיהיה יום הלא־שואה".

* מקארתיזם נוקב - ירון דקל הוביל מהפכה חשובה בגל"צ. הוא הפך תחנה חדגונית מבחינה אידיאולוגית וסוציולוגית, לתחנה מגוונת, פלורליסטית, המבוססת על ריבוי קולות ונותנת ביטוי לכל הקשת הישראלית, על הרצף הפוליטי, החילוני-דתי, והגיאוגרפי (מרכז-פריפריה). מלבד התרומה החברתית החשובה שבכך לחברה הישראלית, לשיח הישראלי, למהות השידור הציבורי – מבחינה מקצועית ועיתונאית זהו צעד נכון וחשוב. תחנה המבוססת על ריבוי קולות מעניינת יותר, עשירה יותר, מקצועית יותר.

יגאל מוסקו, ב"אולפן שישי" בערוץ השני, שיפד את דקל ב"ראיון נוקב", כפי שהתהדר הקדימון. הייתה זו כתבת הקוזאק הנגזל; מי שחש שנחלתו המונוליטית חוללה. מבחינתו, הפתיחות לקולות אחרים אינה אלא "התרפסות בפני השלטון" ו"כניעה לפוליטיקאים". ובמפגן מכוער של מקארתיזם הוא חקר את דקל על רשימת העיתונאים ה"ימנים", שאותם מנה בזה אחר זה, בניסיון להטיל בהם דופי.

* כשיוצאים נגד סמל - לא בכל אירוע חייבים לשיר "התקווה". ברוב האירועים שאני מארגן וארגנתי, לא שרים את ההמנון. אוניברסיטה יכולה להחליט שלא לסיים טקס חלוקות תארים בשירת ההמנון. זאת לא הבעיה. הבעיה היא הנימוק – אי שירת ההמנון בטענה שהדבר פוגע ברגשות. "התקווה" מבטא את מהותה של ישראל כמדינה יהודית. הטענה נגד "התקווה" היא טענה נגד מה שהוא מסמל – המדינה היהודית. ונגד הביטוי הפוסט ציוני הזה צריך לצאת. כי מי שקיומה של מדינה יהודית פוגע ברגשותיו – רגשותיו חשובים כקליפת השום.

* גזענים – בתום מהדורת "מבט" האחרונה בערוץ הראשון, קמו העובדים ופצחו באופן ספונטני בשירת "התקווה". בכך הם פגעו ברגשות חלק מהציבור. גזענים!

* חדשות האופנה – ובראש החדשות – חדשות האופנה. ונשאלת השאלה: האם זה סימן לנורמליזציה או ללא-נורמליזציה?

* יודע לצטט פסוק – האזנתי לראשונה לתכניתם של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב' של תאגיד "כאן". תכנית עשירה ומעניינית; אהבתי. ודבר אחד ששבה את לבי – קלמן ליבסקינד הוא בחור שיודע לצטט פסוק.

כוונתי ל"גשש החיוור". הדור-שלא-ידע-את, או כאלה ששכחו, או המוזרים שלא אהבו את "הגשש" - לא בטוח שהם הבינו אותו, כאשר הוא זרק "המהפך של חלפון" באייטם של ארבעים שנה למהפך. ולבטח לא הבינו את הדקוּת, כשהוא הסביר לאסף מהו "מעגל הקבוצות: "מעגל אתה יודע מה זה? קבוצות לא צריך להסביר לך". והם גם לא מבינים את מה שכתבתי כאן.

אבל מי שכמוני גדלו על "הגשש" ושוחרי השפה "הגששית", לבטח התמוגגו כמוני.

            * ביד הלשון

ראש פינה – שמה של המושבה ראש פינה, לקוח ממזמור קיח בתהלים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". המשורר נכנס לבית המקדש, כדי לפרסם ברבים כיצד נושע ממצוקה גדולה ולהלל את האלוהים. ובין השאר הוא מסביר, שאבן שאותה מאסו הבונים, שלא נראתה להם טובה, יציבה או יפה, הייתה בסופו של דבר לאבן הראשה, עליה מבוססת החומה כולה, שהיא גם האבן הבולטת ביותר.

בחירתם של חלוצי ראש פינה בפסוק, מספרת את סיפור המקום, ובעצם את סיפור הציונות כולה. המושבה ראש פינה נוסדה ב-1882, בידי חלוצים, חובבי ציון מרומניה, משפחות של חסידים. הם התיישבו באדמות שנגאלו 7 שנים קודם לכן בכפר הערבי ג'עוני. ב-1878 התיישבה בג'עוני חבורה של 17 משפחות מבני היישוב הישן בצפת, ונתנה לו שם הדומה בצלילו לשמו הערבי של הכפר – גֵּיא אוֹנִי, העמק של כוחי. מטרתם הייתה לשנות את אורח חייהם, ולעבור מהתבססות טפילית על כספי "החלוקה", לפרנסה בכבוד מיגיע כפיים ועבודת האדמה. אולם תנאי חיים קשים ביותר, שכללו בצורת, רעב, דבר ומחלות, וכן עוינות רבה מצד יהודי צפת, הכריעה אותם וגרמה להם לשוב לעיר.

עם התיישבותם של מייסדי ראש פינה, הם ראו עצמם כגואלי היישוב שננטש, שיהפכו את המקום שנעזב למושבה מצליחה. ומכאן החיבור לפסוק: אבן מאסו הבונים, זה היישוב גיא אוני שננטש. והוא יהיה ראש פינה ליישוב ארץ ישראל.

ובהקשר רחב יותר, עצם שיבת העם היהודי לארצו העזובה והנטושה, לכונן את עפרה וליישבה מחדש, היא הגשמה רבתי של הפסוק.

לאחר קום המדינה הפכה ראש פינה למועצה מקומית. הפסוק מתהלים מתנוסס על סמל המועצה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

מזמור סד נכתב על הקנאים החרדים, שכתבו והפיצו את כרוזי ההסתה והנאצה נגד ראש אכ"א אלוף מוטי אלמוז.

המשורר, דוד המלך, כותב את הדברים בגוף ראשון, מתוך הזדהות מלאה עם אלמוז. כנראה שגם הוא חווה תופעות כאלו.

הוא מיטיב להגדיר את המסיתים: אויב. כן, מדובר באויב, לא פחות. אויב שלו כלי נשק מסוכן ביותר: מילים. כן, לעתים מילים הם כלי משחית מסוכנים לא פחות מכלי נשק קונבנציונליים.

תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים, מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן. המשורר מתאר את הקשר שקשרה חבורת המסיתים כסוד מרעים. המרעים הם חבר רשעים. פועלי אוון הם המוציאים לפועל את מזימות הרשע.

אֲשֶׁר שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם, דָּרְכוּ חִצָּם דָּבָר מָר. לשונם דוקרת כחרב חדה, כחץ מורעל.

לִירֹת בַּמִּסְתָּרִים תָּם, פִּתְאֹם יֹרֻהוּ וְלֹא יִירָאוּ. את החצים המורעלים הם יורים בסתר ונעלמים, כפחדנים.

ואנו נצטרף לאיחולים שמאחל להם המשורר – החצים המורעלים שהם ירו על האלוף אלמוז יתהפכו ויפגעו בהם.

וַיֹּרֵם אֱלֹהִים חֵץ, פִּתְאוֹם הָיוּ מַכּוֹתָם. וַיַּכְשִׁילוּהוּ עָלֵימוֹ לְשׁוֹנָם יִתְנֹדְדוּ כָּל רֹאֵה בָם. ונאמר אמן.

* 929