הבלוג של אורי הייטנר

* סחרור של רדיקליזציה – בצרור ההערות הקודם, בהערה "גט כריתות" בה יצאתי בחריפות נגד הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו", כתבתי: כשקמה "אם תרצו" היא קמה כתנועה המייצגת את המיינסטרים הציוני, אינה ימין ואינה שמאל. אולי היא אכן הייתה כזאת. אולי זו הייתה הסוואה.

כצפוי, קיבלתי תגובות הקובעות נחרצות שזו הייתה הסוואה, שהייתי עיוור או שעצמתי עין.

אני דווקא חושב אחרת. לדעתי, מה שקרה ל"אם תרצו" דומה למה שקורה לארגונים אקטיביסטיים רבים, מימין ומשמאל – תהליך של הקצנה, שבשלב מסוים מאבד שליטה והופך לסחרור של רדיקליזציה.

אני מאמין, לדוגמה, שארגון "שוברים שתיקה" קם כהתארגנות של לוחמים, שוחרי טוב, שנתקלו בעוולות שנעשו בידי חיילים ובשם מדינת ישראל, והחליטו לפעול במישור האזרחי כדי להביא לתיקון. מה שקרה להם, הוא שהם עלו על המדרון החלקלק של ההקצנה, כמו נרקומנים הגדילו את מינון ההקצנה עוד ועוד עד שאיבדו שליטה. לכך התלווה שכרון הכוח בגין הפיכתם לכוכבים בינלאומיים, הנהנים מהילת "דיסידנטים" ומחיאות כפיים ואהדה בכל מקום בעולם שבו הם פועלים נגד ישראל, וככל שהם מקצינים, כך גדלה האהדה, וככל שהם מקצינים, כך גדלות התרומות להן הם מתמכרים. וכך הם איבדו את עולמם ומכרו את נשמתם לשטן.

גם "אם תרצו" קמו כהתארגנות של סטודנטים צעירים שרצו להנכיח את הציונות בשיח הציבורי ולהיאבק נגד מגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות. אך גם הם עלו על המדרון החלקלק של ההקצנה. מקמפיין לקמפיין הם הגדילו את מינון ההקצנה, ועברו לשפת ההתלהמות והסתחררו לשפת ההסתה. ככל שהקצינו גברו מחיאות הכפיים מצד גורמי הימננות הקיצונית וכן שכרון הכוח שלהם כמי שמצליחים שוב ושוב לתפוס כותרות ולהשפיל את הגורמים נגדם יצאו. וכך הם הידרדרו למצבם הנוכחי, שבו הם פועלים כ"ועדות הלם" ביריוניות.

יש לקוות שהגינוי מקיר אל קיר לקמפיין האחרון, שהגדיש את הסאה, היכה בהם ויביא אותם לחשבון נפש ולחזרה בתשובה.

* רישיון לגזענות - ח"כ תמר זנדברג ממרצ וארז תדמור סגן עורך אתר "מידה" (ממייסדי "אם תרצו") התעמתו בתכנית הבוקר של ערוץ 2. לא צפיתי בעימות, אלא שמעתי רק משפט אחד של זנדברג. אני משער שהוא תשובה לשאלה מדוע השמאל אינו מגנה את השמאל הקיצוני.

זנדברג אמרה שצריך לקעקע את השקר של איזון בין הקיצוניות משמאל ומימין. "תמיכה בטרור אינה דומה להתנגדות לטרור, גזענות אינה דומה להתנגדות לגזענות". זה נכון. אבל תמיכה בטרור דומה לתמיכה בטרור וגזענות דומה לגזענות. הביקורת על השמאל היא שאין הוא מתנער מתומכי הטרור הגזענים.

כאשר רוגל אלפר פרסם מאמר שבו התנצל מראש בפני המחבל שידקור אותו, והביע תמיכה מלאה במעשה הדקירה ותמיהה על כך שהוא עדין לא נדקר, זו תמיכה בטרור. בשבוע שעבר פרסם גדעון לוי מאמר תמיכה מובהק בטרור, שבו הסביר שהטרור אינו מופנה נגד יהודים אלא נגד הכיבוש. עובדה – הם לא גזענים, הם רוצחים גם חיילים דרוזים וצ'רקסים. מאמריהם של גדעון לוי, עמירה הס, אלפר, קובי ניב, ב. מיכאל, יצחק לאור ואחרים ב"הארץ", הם מאמרי תמיכה ועידוד לטרור. האם מרצ גינתה את הכותבים, את העיתון שפרסם אותם?

והאם התנגדות לקיומה של מדינה יהודית אינה גזענות? עמדה קוסמופוליטית, השוללת מיסודה את כל מדינות הלאום ומתייחסת לכל הלאומים כ"זהויות מומצאות", היא אכן עמדה אוניברסלית לא גזענית. אני שולל אותה מכל וכל, אך אין בה שמץ של גזענות ואנטישמיות. אולם גישה התומכת בקיומן של כל מדינות הלאום ומתנגדת אך ורק למדינת הלאום היהודית; גישה התומכת בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים זולת העם היהודי; גישה שאינה רואה כל סתירה בין מדינת לאום למדינה דמוקרטית, אלא כאשר מדובר במדינת הלאום היהודית; גישה התומכת בקיומן של 20 מדינות לאום ערביות ושוללת את קיומה של מדינת הלאום היהודית בלבד; גישה התומכת בחלוקת הארץ לשתי מדינות: האחת פלשתינאית חד-לאומית טהורה, שמשטחה יגורשו כל היהודים ולצדה מוטציה דו-לאומית שתקום במקומה של המדינה היהודית – הגישה הזו היא אנטישמית וגזענית. האם תמר זנדברג מגנה ומוקיעה את מי ששולל את זכות קיומה של מדינה יהודית? רק בשבוע שעבר פרסם קובי ניב מאמר בו הוא שלל מעיקרה, מלכתחילה ובדיעבד, את זכות הקיום של מדינה יהודית. האם תמר זנדברג גינתה אותו? האם מרצ הוקיעה אותו? או שבעיניהם זו עמדה לגיטימית שראוי לדון בה. זו לא עמדה לגיטימית, אלא אם כן הגזענות והאנטישמיות הן לגיטימיות.

* חזון השלום של טובי פולק – במאמר ל"הארץ" מאשים טובי פולק את כל ממשלות ישראל (ואת כל מי ש"ימינה ממרץ"), שאינן רוצות שלום, שגם אינן רוצות הסדר מדיני כלשהו ושהן מעדיפות מלחמה, ואנו משלמים על כך בדם. "כמה דם? כמה שצריך". זאת, כי הן יודעות שהשלום פירושו נסיגה לקווי 4.6.67 (הוא לועג ל"הזיית" "תיקון גבולות" או "חילופי השטחים"), חלוקת ירושלים והקמת בירה פלשתינאית בה, עקירת ההתנחלויות והמתנחלים והפיכת הר הבית למעין ותיקן של שלוש הדתות.

"כולם יודעים בע"פ מה הן החלופות: או הפרדה מוחלטת ושתי מדינות ריבוניות שביניהן גבול; או ישות אחת דו-לאומית, עם שוויון זכויות וחובות מלא לכל אזרחיה; או המשך והנצחת מצב המלחמה תוך יישום מדיניות אפרטהייד הלכה למעשה". מלחמה ואפרטהייד – חס וחלילה. נותרו שתי חלופות. ובכן, מהי החלופה שמציע פולק. כמובן, הפרדה מוחלטת ושתי מדינות ריבוניות שביניהן גבול, נכון? הרי הוא הציע נסיגה מלאה ועקירת כל ההתיישבות וחלוקת ירושלים.

אז זהו, שלא. "שכחתי" פרט חשוב, שהוא כמובן זכר. בין תנאי השלום מופיע תנאי נוסף: "זכות" השיבה. "כי במקום שבו שולט חוק השבות תהיה גם זכות שיבה. כולם יודעים". אז מה היה לנו שם? נסיגה מלאה בלי "תיקוני גבולות" ו"חילופי שטחים"? כן. חלוקת ירושלים? כן. עקירת כל ההתנחלות והמתנחלים? כן. למה? כדי שמהקו הירוק ומזרחה תהיה מדינה ריבונית פלשתינאית נקייה מיהודים. ומה יהיה ממערב לה? במקומה של מדינת ישראל תקום מוטציה דו-לאומית שתוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

רגע, רגע, יקפוץ הקורא. פולק זרק לנו סוכריה. על "זכות" השיבה הוא כתב "הכרה (גם אם סימבולית) בזכות השיבה".

בדיחה גרועה. אם "במקום שבו שולט חוק השבות תהיה גם זכות שיבה", הרי שבמקום שבו חוק השבות אינו סימבולי, גם "זכות" השיבה לא תהיה סימבולית. כולם יודעים. וכולם יודעים שאף פלשתינאי אינו מוכן להסתפק ב"הכרה סימבולית". הרי אולמרט הציע לאבו מאזן הרבה מעבר ל"הכרה סימבולית" והצעתו נדחתה על הסף, מכל וכל. ואם ה"זכות" הזאת מוכרת, איזו סיבה יש לפלשתינאים להסכים לכך שהיא תמומש רק באופן "סימבולי"?

אם ישראל תוותר על כל מה שמציע פולק לוותר, ותסכים ל"זכות" השיבה רק כהכרה סימבולית, יקום מיד איזה פולק שיטען שישראל אינה רוצה שלום, אינה רוצה הסדר, אלא היא רוצה מלחמה ושפיכות דמים. כמה דמים? "כמה שיידרש". עובדה – היא אינה מוכנה לתנאי השלום, הכוללים את "זכות" השיבה. כולם יודעים.

* הסרגל של גדעון לוי – לגדעון לוי יש סרגל. יש לו דרך למדוד אישים בעולם. ככל שאדם שונא יותר את ישראל, פוגע בה ונלחם בה, כך עולות מניותיו אצל גדעון לוי. לפני שבועות אחדים הוא מרח על פני עמודים רבים "ראיון" לקקני, עם גדול המסיתים האנטישמים מאז מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס, טקסט מבחיל של חנופה מביכה שכתב גרופי על אלילו, רק בזכות ההסתה שלו להחרמת ישראל.

והשבוע הוא יצא מגדרו בדברי הלל ושבח על שרת החוץ השוודית וולסטרום, שבחוצפתה, בורותה ושנאתה היא מתארת את מתקפת הטרור והרצח הפלשתינאית כהוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים בידי ישראל. לוי נסע לחלות פניה וכתב מאמר סגידה מביך. וכפי שהוא נוהג לבטא את כעסו על אובמה והממשל האמריקאי על כך שאינו פועל נגד ישראל, הפעם הוא יוצא חוצץ נגד אירופה ודעת הקהל בשוודיה. שמחתי לקרוא במאמרו על הביקורת באירופה ובשוודיה על מתקפתה של השרה נגד ישראל. הוא נלחץ להגן עליה, מפני אלה שבעיניהם אסור "לבקר" את ישראל; מפני אירופה הרואה בה קיצונית. קיצונית?! תמה לוי. "בשוודיה ובאיחוד האירופי עדיין חושבים שהדרישה לחקור הוצאות להרוג של סכינאים פלסטינים היא צעד 'קיצוני' מדי, שאסור לאירופה לנקוט אותו בגלל מטעני העבר". בגלל מטעני העבר... הטענה הנואלת של האנטישמים הרדיקלים באירופה, על פיה ישראל כביכול זוכה בחסינות בשל ניצולה לרעה את רגשות האשמה האירופים על השואה. על השוודים הוא מלין: "אין כביקורתה כלפי ישראל כדי לסכן את הקריירה המרשימה שלה".

* הסרגל של רוגל - רוגל אלפר כועס על רחלי רוטנר, שחשפה את ההטרדות המיניות של ינון מגל. זה מה שמעניין אותה? איזו הטרדה מינית עלובה? ולא אכפת לה "שהוא פשיסט וגזען שדוגל במשטר אפרטהייד. אבל על הפשיזם רוטנר שותקת".

האנס (לכאורה) יצחק לאור הוא כנראה מופת מוסרי בעיני אלפר. הוא לא "פשיסט".

* היד תכבד עליהם - יצאתי בשעתו נגד קולת העונש שגזר בית המשפט על המחבלים שהציתו את בית הספר הדו-לשוני. החלטת בית המשפט העליון להחמיר את עונשם, כך שיישבו כשלוש שנים בכלא – יש בה תיקון מסוים, אם כי עדין העונש קל ואינו מרתיע דיו.

בצדק אמר המשנה לנשיאת העליון, השופט אליקים רובינשטיין: "כדאי שיידעו כל השוקלים מעשים מעין אלה של הצתה שעמה רכיבי הסתה (גם אם לא בעבירת הסתה הואשמו המשיבים), כי היד תכבד עליהם. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, והשולח אש במבקשי דו-קיום בין יהודים לערבים, גם אם הוא חולק על דרכם, פוגע לא רק בערכיה הדמוקרטיים של המדינה אלא גם בערכיה היהודיים, ותחת שינהג דרכי שלום וסובלנות בין בני הארץ הוא מחרחר ומלבה – מלבה תרתי משמע – שנאה. לבית משפט זה ולבתי המשפט בכלל חובה להיאבק בכך".

אמת ויציב, וחבל שנאה דורש ולא נאה מקיים. שלוש שנות מאסר אינם "היד תכבד עליהם".

* רצח מורשת רבין – הידעתם שיש במפלגת העבודה "מחנה רבין"? לקראת כינוס הוועידה המדינית של מפלגת העבודה (7.2) הופץ בקרב ותיקי מה שהיה מחנה רבין מכתב של מולי דור, שהיה מצעירי "המחנה", ובו הצעת החלטה שיזם יחד עם פיני שומר. אם לתמצת את ההצעה לחצי משפט – אימוץ היוזמה הסעודית.

הצעה לגיטימית, אם כי קצת מוזר איך חמש שנים אחרי ה"אביב" הערבי אין כל התייחסות למציאות הנוצרת סביבנו שטרפה את כל הקלפים. מה שמוזר, הוא הפניה למחנה רבין. מה לתכנית הזאת ולרבין?

בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הרצח, הציג רבין את המורשת המדינית שלו. כותרת המורשת: לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967. כמובן שהרעיון של "חילופי שטחים" לא מוזכר בה. מה שכן הוזכר בה הם הקווים האדומים של רבין במו"מ: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

הצעתם של שומר ודור היא רצח מורשת רבין. הם מציעים להמיר את כל הקווים האדומים של רבין לאורות ירוקים, להפוך את כל ה"לאווים" ל"הנים".

* יוזמה מדינית - אם מפלגת העבודה מכנסת ועידה מדינית ורוצה להתכתב עם המציאות, מן הראוי שתוביל יוזמה מדינית להכרה בינלאומית בסיפוח הגולן לריבונות ישראל, לנוכח התפוררותה של סוריה.

* היועה"מ הבא – ביום שני נכנס אביחי מנדלבליט לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה. מי יהיה היועה"מ הבא, בתום הקדנציה שלו? אין לי מושג. אבל אני יודע שתוגשנה עתירות לבג"ץ נגד מינויו.

* כלב נשך אדם –אולמרט הורשע בשיבוש הליכי משפט. אין דבר המפגין את השפל אליו דרדר אולמרט את החברה הישראלית, כמו העובדה שהרשעה של ראש ממשלה לשעבר הופכת לידיעה בשולי החדשות. עוד הרשעה פחות הרשעה, מה זה כבר משנה.

* נכס לאומי - אימוץ הפשרה בנושא תפילת נשים בכותל, היא ניצחון השכל הישר על הקנאות והשנאה. הכותל שוחרר שנית, והוא הופך מקניין חרדי לנכס לאומי, השייך לעם ישראל כולו, על כל גווניו.

* מעט מן החושך – דברי הבלע של יריב לוין על הזרם הרפורמי ביהדות הכעיסו אותי מאוד. שר בישראל, מדינת העם היהודי, מרשה לעצמו לעלוב בצורה כזו בזרם הגדול ביותר בעם היהודי – באיזו זכות? באיזו חוצפה? שר בישראל שטוף בדעות קדומות, מוציא מפיו תשלובת כזו של בורות, רשעות ושנאה – למה?

זה מכעיס, אבל אני מעדיף לראות את הדברים בפרופורציות. דברי הבלע הללו נאמרו בישיבת ממשלה שבה התקבלה ברוב גדול הפשרה בנושא תפילת נשים בכותל. מקובלני שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אין זה אומר שמעט מן החושך דוחה הרבה מן האור, נהפוך הוא. החלטת הממשלה הפיצה אור גדול, ומוטב שלא ניתן לחשכת דברי הבלע של לוין להעכיר את השמחה.

* הליכודניקית הפופולרית – בסקר פופולריות בין חברי מרכז הליכוד, שנערך ב"ליכודיאדה" באילת, זכתה במקום הראשון השרה גילה גמליאל. דווקא היא – האחראית, הממלכתית, הליברלית, החברתית, הסולידית, המתונה, ההגונה; דווקא היא, ולא הקיצונים, הדמגוגים, הפופוליסטים, הצעקנים, המתלהמים, הלעומתיים, המפלגים. ואף שאיני חובב סקרים מסוג זה, אני שמח מאוד על התוצאה, בתקווה שהיא תשפיע לטובה על התנהגות השרים והח"כים של הליכוד.

* סוף הטרנד של טרמפ - לא הופתעתי מהפסדו של טרמפ בבחירות המקדימות באיווה על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. אמנם מערכת הבחירות היא ממש בשלביה הראשונים, אך להערכתי הבחירות באיווה הן סימן דרך – סוף הטרנד של טרמפ.

טרמפ הוביל לאורך השנה האחרונה בכל הסקרים, והפסיד במבחן הראשון בקלפי. בסקר אדם אינו נושא באחריות, וטרמפ היה אמצעי לביטוי הזעם והתסכול כלפי הממסד. לא כל מי שביטא את תסכולו באמצעות תמיכה בטרמפ בסקר, ינהג באותה דרך בקלפי. בקלפי מוטלת עליו אחריות לבחירת נשיא ארה"ב, והוא יהסס מאוד בטרם יעניק את קולו לליצן הדמגוג הגזען.

לכך מתווסף גם השיקול האלקטורלי. המצביעים הרפובליקאים יודעים שהעמדת טרמפ בראשות מפלגתם תנחיל לה מפלה בבחירות לנשיאות.

* שוק הבשר - פרשת איילת זורר מגלמת את האתיקה של שוק הבשר הקרוי עולם הדוגמנות, עולם העושה שימוש מכוער באנשים יפים ובעיקר בנשים יפות. שלי יחימוביץ' העלתה פוסט מצוין בנושא. נדהמתי לקרוא תגובות של נשים (!) שהפנימו את האתיקה של שוק הבשר.

* ראש קטן - תינוקות בחיפה נולדים עם ראש קטן. כשיהיו גדולים יוכלו לכהן בממשלה.

            * ביד הלשון

להתנבא על העתיד – בניגוד לכל הסקרים והתחזיות, דונאלד טרמפ הפסיד בבחירות המקדימות באיווה. מה שמזכיר את המכתם המבריק: "קשה להתנבא, בעיקר על העתיד".

הביטוי הזה מיוחס בטעות לשחקן הבייסבול יוגי ברה (לו מיוחסות אמירות רבות פגומות מבחינה לוגית). אך המקור האמתי הוא הפיזיקאי ההולנדי נילס הנריק דייוויד בּוֹהר.

* "חדשות בן עזר"

נפש נקלטת בגוף / אריאל זילבר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.16

אריאל זילבר זכה בפרס אמ"י על מפעל חיים, ומיד פרצה סערה ציבורית. ובצדק פרצה. היא הייתה חייבת לפרוץ. פרס על מפעל חיים לאריאל זילבר אינו יכול להיות מובן מאליו.

יש בעיה בפרס חיים לאריאל זילבר, ולא כיוון שהוא ימני ולא כיוון שהוא דתי, כפי שיש המנסים להציג זאת, אלא כיוון שהוא ימני רדיקלי, קנאי, כהניסט, גזען. הכהניזם הגזעני אינו השקפת עולם לגיטימית ואין להתייחס אליה בסובלנות. ולכן, נכון וראוי שפרצה סערה.

אך אני תומך בפרס. אריאל זילבר מאתגר את הסובלנות של החברה הישראלית, את הסובלנות של התרבות הישראלית, את הסובלנות של אמני ישראל. המבחן של הסובלנות הוא דווקא באתגרים כאלה. האתגר הוא היכולת להיות סובלן כלפי אריאל זילבר ולהוקיר את מפעל חייו, ללא סובלנות לדעותיו. ובימים אלה של קיטוב ושנאה, אני חושב שאמני ישראל ראויים לשבח על הסובלנות שהוכיחו בהענקת הפרס לאריאל זילבר.

אריאל זילבר ראוי לפרס, כיוון שמפעל חייו הוא יסוד מוסד במוסיקה הישראלית, בתרבות הישראלית. טול את היצירה של אריאל זילבר מן התרבות הישראלית, וכאילו גדעת איבר מאיבריה. האיש תרם תרומה אדירה לאורך 50 שנה, והוא ראוי להוקרה.

היותו כהניסט הוא אות קלון על האיש, אולם מפעל חייו אינו מפעל כהניסטי. את שירו "כהנא צדק" אין לשפוט באמות מידה אמנותיות, מוסיקליות. לא שמעתי את השיר, ואיני צריך לשמוע אותו כדי לפסוק שמדובר בשיר פיגולים, כיוון שהמסר שלו – תועבה. אבל מפעל חייו אינו "כהנא צדק".

מפעל חייו הוא לא פחות "מסך עשן", אחד המשובחים באלבומיו, שאותו הוציא ב-1999, וכולו מוסיקה מקורית בסגנון ובהשפעה של מוסיקה ערבית, במקצב ובסלסול, מתוך אמירה מוצהרת של דו-קיום. מה חבל שאותו אדם, כעבור שנים ספורות, אמר בראיון שהוא שונא את המושג "כיף" כי הוא בערבית...

המוסיקה והאמנות הם הזדמנות לגשר, לשפה המחברת ומגשרת בין קצוות, בין דעות, בין שבטים ועמים. ולמרבה הצער, קיימת אצל האמנים נטיה אל הקיצוני. אצלנו הדבר בא לידי ביטוי בעיקר לצד שמאל של המפה. עמדות שמאל רדיקלי פנאטי, שהן בשולי השוליים של החברה, הן כמעט מיינסטרים בעולם האמנות. דוגמה לכך היא החרם על ההתנחלויות. עמדה פוליטית המתנגדת להתנחלויות היא עמדה לגיטימית. אבל חרם על מאות אלפי ישראלים, הנתמכים בידי לפחות מחצית העם, היא מעשה ברוטלי, אלים, פנאטי. זהו מעשה המנוגד לאינסטינקט הבסיסי של אמן, לשאוף להגיע לכל אדם, לכל קבוצה. והמעשה הקיצוני כל כך, ממש נפוץ בקרב אמני ישראל. לדעתי יש כאן מרכיב מרכזי של עדריות, אבל איך זה שהעדר נע לכיוון כל כך קיצוני.

דוגמה קיצונית אף יותר, היא הפרובוקציה הפרברסית של קיום טקס משותף לזכר חיילי צה"ל והמחבלים, בעיצומו של יום הזיכרון, בשם האמירה הילדותית שכולם "קורבנות השנאה". הרי המעשה הזה הוא זריית שתן על אחד הפצעים הכואבים ביותר של החברה הישראלית. וההשתתפות בפרובוקציה הזאת מקובלת ומשתתפים בה אמנים מן השורה הראשונה.

וכך, הפנאטיות הקיצונית הזאת מאפיינת גם אמנים ימניים, או כאלה שפנו לימין, והידרדרו לימין הרדיקלי; כאלה הם עמיר בניון, דודו אלהרר, "הצל" ואריאל זילבר.

זו תופעה המחייבת מחקר סוציו-תרבותי פסיכולוגי. אולם התמודדות עמה אינה יכולה להיות באמצעות חרמות, כיוון שכאשר מתחילים עם חרמות, אין לדעת היכן זה יסתיים. רבקה מיכאלי וחוה אלברשטיין הן "שתולות" ואת אריאל זילבר יש להחרים. התופעה הזאת מסוכנת מאוד.

דעותיו הפוליטיות של אריאל זילבר ראויות לגינוי והוקעה, אולם אין בהן כדי לגזול את תרומתו העצומה לתרבות הישראלית. ישראליות ללא "ברוש", "בטי בם", "הולך בטל", "רוצי שמוליק", "תני לי מחסה", "ישראלים מצחיקים", "פעם הייתי ילד קטן", "אהבה שקטה", "אגדה יפנית", "שמש שמש", "בחברה להגנת הטבע", "איך עפות המחשבות", "הנה אנו המיואשים", "סוף עונת התפוזים", "ואיך שלא", "אני שוכב לי על הגב", "תן לי כוח", "נפאל", "מיליארד סינים", "להתראות במבול הבא" ועוד מאות שירים, היא ישראליות נכה וחסרה, ומן הראוי שהתרבות הישראלית תוקיר לו תודה על כך.

אריאל זילבר הוא בנה של ברכה צפירה – אלילת הזמר הארצישראלית של שנות הארבעים והכנר בן עמי זילבר, איש התזמורת הפילהרמונית. המוסיקה המזרחית של אמו יוצאת תימן והמוסיקה הקלסית של אביו זורמים בדמו ומשפיעים על יצירתו. אריאל זילבר גדל כילד חוץ בקיבוץ גן שמואל – היה נער פרוע, שסולק מהקיבוץ בעקבות מעשה קונדס שבו פוצץ נפל תחמושת, תקרית בה נקטעה כף רגלו, ובעטיה הוא צולע כל חייו.

לאורך השנים הוא כתב מוסיקה לעצמו ולאמנים רבים אחרים, לסרטים ולתיאטרון. הוא כתב וכותב בסגנונות רבים – רוק, בלוז, ג'אז, מזרחי ואפילו מוסיקה בהשפעה אתיופית. אריאל זילבר אף פעם לא היה קונפורמיסט, לא הלך בתלם. למשל, הוא הזמר הישראלי הראשון, שכבר באמצע שנות השבעים נפרד מהרי"ש הלשונית שבה שרו כל הזמרים, ושר ברי"ש גרונית, כבשפת הדיבור. הוא הכניס לשיריו גרגורים, קולות מוזרים, "גֶגֶגֶ", "ררררררר" וג'יבריש ובתקליטו הראשון אף הקליט שיר שלם בג'יבריש, במנגינה של "ברוש" (ובדף המילים הופיעו קשקושים).

אריאל זילבר היה חבר בלהקת "תמוז", עם שלום חנוך, מאיר ישראל, איתן גדרון ויהודה עדר – להקת הרוק המעולה באמצע שנות השבעים, שהתפרקה בשל מערכת יחסים עכורה בינו לבין חבריו ללהקה, אך התקליט היחיד שהוציאה, אף שבשעתו היה כישלון מסחרי, הוא מאבות המזון של הרוק הישראלי. ב-1976 הגיע אריאל זילבר לשיא הצלחתו, עם הלהיט "רוצי שמוליק" שהלחין למילותיו של חברו ושותפו שמוליק צ'יזיק ז"ל – אחד הלהיטים הישראלים המצליחים בכל הזמנים. באותם ימים, לא הייתה שעה שהשיר לא הושמע ברדיו, הוא עמד שבועות רבים בראש המצעדים והיה לשיר השנה וזילבר לזמר השנה, הן בגל"צ והן ברשת ג' הצעירה, וזכה לכתבות אינספור בטלוויזיה ובעיתונים. האלבום "רוצי שמוליק" היה הצלחה רבתי והניב להיטים רבים. בשנים האחרונות חזר אריאל זילבר בתשובה, הפך לחב"דניק וכתיבתו יותר ויותר דתית ופוליטית.

השיר שבחרתי להשמיע הוא שיר בלוז משנת 1978, מן האלבום "אריאל זילבר ולהקת ברוש", שהצליח בשעתו אך נשכח עם השנים – "נפש נקלטת בגוף". אני אוהב מאוד את השיר, מאז צאתו, ולכן אני רוצה להשמיע אותו. סיבה נוספת, היא שאני רואה במילותיו, אותן כתב זילבר עצמו, עדות לכך שכבר אז, למעלה מעשרים שנה לפני חזרתו בתשובה, סוגיות רליגיוזיות, אפילו מיסטיות העסיקו אותו. הוא דן בשאלות על משמעות החיים, על הישארות הנפש, גלגול נשמות, כמיהה לחופש וכד'. הדבר בא לידי ביטוי בשירים שונים לאורך השנים, כולל "מסך עשן" שכבר הזכרתי. כמו רבים משיריו, השיר קליל והומוריסטי, אך יש בו בהחלט ביטוי לחיבוטי נפש, ושאלות קיומיות המטרידות את הכותב.

נפש נקלטת בגוף

נקבה או זכר.

מה זה חשוב?

זה לא העיקר.

העיקר שיש מחזור

ואחרי שהגוף דועך

הנפש פורחת ונקלטת בגוף אחר.

הייתי חתול

אולי גם הייתי שוטר.

היום אני זמר

ומה יוצא לי מזה?

ולו הייתי ציפור

הייתי מאושר,

הייתי מתעופף כל היום והייתי שר.

Who would you like to be?

I'd like to be Mister B

היום אני אני

מחר אני איני.

מיסטר בי הוא כל יכול,

מיסטר בי אף פעם לא טועה,

מיסטר בי הוא רואה ואינו נראה.

היתה לי נפש טובה

איפה היא היום?

הנפש התעופפה לה

ולא רוצה לחזור.

הנפש ילדה טובה

טובה מסצ'ואן

איפה הנפש שלי? איזה בלאגן.

אחת שתיים שלוש

אני אחשוורוש.

אתמול היתה לי מסיבה

ויש לי כאב ראש.

אויש אויש אויש

הראש כואב נורא!

הכל בגלל הרעש והמכוניות והאוויר הרע.

אנחנו כאן רק בדרנים

ואנשים יש כמו גרעינים.

צועקים, צועקים, צועקים

אבל לא שומעים.

חיים כי אין ברירה,

ומפחדים מהמשטרה,

ויד אחת הורסת ויד אחת בונה.

באס, באס, באס

ולו הייתי טייס

הייתי עולה למטוס והייתי טס.

נפש נפרדת מגוף.

היא לא יכלה יותר לסבול.

עכשיו היא תעוף לתוך גוף אחר.

אולי הייתי גם צב.

ומה אתה עכשיו?

טוב שאני לא איזה דשא שדורכים עליו.

ולו הייתי ציפור

הייתי מאושר

הייתי מתעופף כל היום והייתי שר.

כותרת א': דו"ח ה-OECD קובע שישראל סובלת מעוני מחפיר, מאי שוויון קיצוני, ממערכת חינוך קורסת ומשחיתות.

כותרת ב': דו"ח ה-OECD מצביע על ישראל כעל מדינה יציבה, בעלת כלכלה חסונה, שביצועיה המקרו-כלכליים טובים, מדיניותה שקולה, שיעור הצמיחה בה גבוה, האבטלה בירידה ואזרחיה מרוצים ושמחים.

איזו משתי הכותרות נכונה ואיזו שגויה? כל הכתוב בכל אחת משתי הכותרות – אמת לאמתה. אכן, אלה דברים שנאמרו בדו"ח. אבל כל אחת משתי הכותרות מציגה חצי אמת, שהיא גרועה משקר. כל כותרת המציגה רק את חצי האמת, עושה זאת מטעמים פוליטיים זרים, ואינה מבטאת מחויבות לפתרון.

סיקור הדו"ח באופן המציג רק את השלילה ומוסיף כתבלין את שביעות הרצון של האזרחים, כדי להגחיך אותם כטמבלים שמרוצים כשדופקים אותם ולכן הם ימשיכו להידפק, הוא סיקור מוטה ולא ענייני. וכך גם סיקור המבליט את החיוב ומצניע את השלילה, כאילו מדובר בסוגיות שוליות וזניחות.

אלתרמן כתב בטור השביעי ב"דבר", בשיר "סיום": "את הרע צריך לראות כדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו. / אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות".

השיר הזה הוא המוטו של כתיבתי ושל השקפת עולמי. זה כשלושים שנה יש לי טור שבועי בעלון אורטל, הנקרא "בעיניים פקוחות".

התייחסות עניינית לדו"ח ה-OECD תבחן אותו בעיניים פקוחות, תלמד מן האורות והצללים שבו, כדי להעצים את האורות ולמזער את הצללים. זו הדרך היחידה לתיקון אמת. התעלמות מהביקורת הנוקבת על העוני, השחיתות והפערים תנציח את המצב ואף תחריף אותו. התבשמות משביעות הרצון של האזרחים תוך התעלמות מהבעיות, עלולה לדרדר את החברה הישראלית למציאות שבה שביעות הרצון תתהפך, וכעס, אכזבה ותסכול יהפכו לפצצת זמן חברתית, שכן לא לעולם חוסן.

שביעות הרצון נובעת מכך שהישראלים אוהבים את ארצם, אוהבים את מדינתם, אוהבים את עמם. הישראלים הם פטריוטים, וחרף העובדה שהמערכת הפוליטית והתקשורתית פלגנית ולעומתית, מעמיקה את השסעים בחברה וזורה מלח על פצעיה – הסולידריות החברתית והערבות ההדדית הם עדין ערך בסיסי בחברה. שביעות הרצון נובעת מכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית שאזרחיה נהנים מחרויות האדם והאזרח. שביעות הרצון נובעת מגאווה בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ושל הכלכלה הישראלית, חרף מצב המלחמה המתמשך שנגזר עלינו מיום הקמת המדינה, המוקפת בציוויליזציה עוינת המסרבת להשלים עם קיומה.

ניסיון להתעלם משביעות הרצון, להגחיך אותה, לשכנע את הישראלים שרע להם והם סובלים, לא תוביל לתיקון חברתי ולהתמודדות עם הכשלים, כי יאוש אינו מביא לתיקון. תיקון ניתן להביא רק באמצעות תקווה ואמונה שיש אור בקצה המנהרה.

ללא הכרה בחוסננו ובטוב הקיים בנו, לא יהיה לישראלים אמון ביכולת לתקן את העוולות, העיוותים והכשלים. אולם ללא הכרה בעוולות, בעיוותים ובכשלים ובחובה הלאומית ומחויבות המנהיגות לתקן אותם, נשקע במדמנה מתוקה כבגן עדן של שוטים. 

* "ידיעות הקיבוץ"