הבלוג של אורי הייטנר

* גט כריתות – כשקמה "אם תרצו" היא קמה כתנועה המייצגת את המיינסטרים הציוני, אינה ימין ואינה שמאל. אולי היא אכן הייתה כזאת. אולי זו הייתה הסוואה. אך כך היא הציגה את עצמה. התייחסתי אליה בהערכה רבה וראיתי חשיבות רבה במאבקיה. ראשיה ביקשו שאכתוב לאתר שלהם, ונתתי להם רשות לפרסם כל מאמר שלי, כהבנתם. ואכן, הם פרסמו מאמרים רבים שלי.

כאשר הם יצאו בקמפיין נגד "הקרן החדשה", תמכתי בביקורת על שיתוף הפעולה של עמותות הקרן עם עלילת גולדסטון, ובעצמי הוקעתי את שיתוף הפעולה הזה, אך במקביל גם יצאתי נגד הקיצוניות וההתלהמות של הקמפיין. אמרתי את הדברים לראשי התנועה (הקודמים) ואף כתבתי על כך לא פעם. בעיקר ראיתי בהתלהמות שלהם פגיעה ברעיונות הנכונים שהם נושאים. השוויתי את מאבקם למאבק האפקטיבי של ועד יישובי הגולן נגד הנסיגה, שהצליח דווקא בשל מתינותו ודבקותו בערכי הדמוקרטיה. להסברת כוונתי הצגתי את מדרש חז"ל על "צדק צדק תרדוף". למה פעמיים צדק? כי לא די במטרה צודקת, יש לרדוף אותה גם באמצעים צודקים.

לצערי, הם המשיכו בדרך זאת. על אף הביקורת, נעניתי להזמנות להרצות בפני סטודנטים של התנועה, אף שגם בהרצאות הללו שיתפתי את המאזינים בביקורתי על תנועתם.

גיניתי את קמפיין "אם תרצו תנועה פשיסטית" והגנתי עליהם כאשר הותקפו באופן קיצוני שלא בצדק, לצד ביקורתי על ההקצנה המתמדת שלהם.

כאשר יצאו בקמפיין ה"שתולים" שוב גיניתי את הקמפיין, בעיקר כיוון שהוא היה המתנה הטובה ביותר שיכלו אנשי "שוברים שתיקה" לקבל, כ"ראיה" לקמפיין ה"געוואלד" שלהם. קמפיין "השתולים" פגע קשות בקמפיין היפה, הצודק והאפקטיבי של קציני המילואים נגד "שוברים שתיקה". מיד זוהה קמפיין הקצינים עם הקמפיין המתלהם והאלים שהתעלק עליו כקרציה (על אף שעמית דרי, מנהיג קבוצת הקצינים גינה את קמפיין "השתולים").

בקמפיין "השתולים" החדש, חצו "אם תרצו" את כל הקווים האדומים. זהו קמפיין מקארתיסטי במלוא מובן המילה; קמפיין הסתה המחפש בוגדים, ומצייר כבוגדים ישראלים פטריוטים ובעלי זכויות רבות, שדעותיהם שונות מדעות "אם תרצו" (וגם מדעותיי. אז מה?).

מבחינתי, הקמפיין האחרון הוא הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתי, זהו גט כריתות והפסקת כל קשר עם תנועה זו.

* טמאנות - בעקבות פוסט שהעליתי נגד הקמפיין החדש של "אם תרצו" האשים אותו מגיב ב"טהרנות". עדיפה טהרנות על טמאנות.

* קמפיין "תרגיעו" – קמפיין ה"געוואלד" של השמאל הקיצוני, המתאר את ישראל כמדינה פשיסטית סותמת פיות, וקמפיין ה"שתולים" המקארתיסטי של "אם תרצו", מזינים זה את זה ומתפרנסים זה מזה. הגיעה השעה לקמפיין "תרגיעו". די, נמאס כבר מחוק הרדיקלים השלובים הזה. עד מתי ניתן לזנבות לכשכש בחברה הישראלית. הגיע הזמן שהרוב הציוני דמוקרטי השפוי יוביל את השיח הציבורי. ... בכל זאת, יש גם 90% שאינם בקצוות התופסים 90% מהשיח הציבורי.

* צודקת – נדיר שאכתוב משפט כזה, אבל רווית הכט, "הארץ" צודקת: "'אם תרצו' בסך הכל עושים לא רע את מלאכתו של השמאל".

* חגיגה צינית – כל הנהגת הימין הישראלי, מנתניהו עד אורי אריאל, גינתה את הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו". מלבד ימננים שלוחי רסן וחסרי מעצורים ועכבות, איש לא תמך בקמפיין. עובדה זו לא הצליחה לקלקל את חגיגת ה"געוואלד" של ה"שמאל" ה"נרדף". דוגמית לציניות של החגיגה: מודעת הזמנה ב"הארץ" להופעה "אולי האחרונה". כל כך נמוך.

* דווקא עכשיו - מזה חודשים אחדים, אני כותב שוב ושוב על כך שראוי להעניק את פרס ישראל לזמר עברי לחוה אלברשטיין. היום, כאשר הקמפיין המקארתיסטי שתל גם אותה על המוקד - אני שב וקורא לכך ביתר שאת. מן הראוי, דווקא עתה, שמדינת ישראל תעניק למי שתרמה תרומה גדולה כל כך לתרבותה, את הפרס החשוב הזה ביום העצמאות.

* מפעל חיים - מה משותף ליהונתן גפן, נורית הירש, דובי זלצר, שלמה בר, רבקה גור, גדי יגיל ואלכס פלג? כולם יקבלו יחד עם אריאל זילבר פרס אמ"י על מפעל חיים, אבל אף אחד לא יודע על זה.

* הפשקוויל התורן - גדעון לוי פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה נלהב בפיגועי הטרור הרצחניים של המחבלים (תוך לעג לכך ש"התקשורת הישראלית" מכנה את "הילדה שטרם מלאו לה 14" שניסתה לרצוח ישראלי בסכין - מחבלת), וברצח יהודים (תוך שהוא מסביר שהם אינם רוצחים יהודים אלא כובשים, רצוי חיילים ומתנחלים). עכשיו יקומו הקופצים הקבועים בראש ויגידו שאני מסלף את דבריו, כי הוא שרבב במאמרו את המילים "לא צריך להצדיק את הטרור הפלסטיני כדי להבין זאת". או במילים אחרות - "גם אתה, שאינך תומך כמוני בהתלהבות במעשי הרצח הללו, אולי לא חייב להצדיק, אבל לפחות תבין, ובינתיים גם שרבבתי משפטון כסת"ח".

* שיטת אור קשתי – לאורך שנים אור קשתי מוביל ב"הארץ" מתקפה נגד כל מה שמדיף יהדות וציונות במערכת החינוך. רבות מכתבותיו הופכות לכותרת הראשית של העיתון, לרוב בגיליון שבת, שהתפוצה שלו רחבה יותר.

הכתבות רצופות חצאי אמיתות, אי דיוקים, הוצאת דברים מהקשרם, הפרחת שמועות כעובדות והלעגת ההכחשות של המשרד, בנוסח המעמיד את ההכחשה כהתכחשות ל"אמת" של הכתבה.

השיטה היא העמסת עוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה ויצירת מסה קריטית של שטיפת מוח היוצרת תחושת מחנק, בשירות קמפיין ה"געוואלד".

הכותרת של "הארץ" ביום שישי: "בנט ישקיע בבתי"ס במזרח ירושלים רק אם יאמצו את תוכנית הלימוד הישראלית". מה הקורא מבין מן הכותרת? שיש תקציב המגיע לכל בתי הספר במזרח ירושלים ובנט מונע אותו ממי שאינו בוחר בתכנית הישראלית. הוווו, הנה עוד "חוק הנאמנות" ה"גזעני". ומה האמת? משרד החינוך מעודד בתי ספר במזרח ירושלים לעבור לתכנית הישראלית. התכנית כוללת תוספת תקציבית מיוחדת, שיועדה למטרה זו.

מול הלאומנות הגואה והאלימה, המובילה נערים לקחת סכין כדי לרצוח יהודים, ישראל מנסה להתמודד בין השאר באמצעות חינוך. היא משקיעה בבתי ספר במזרח ירושלים, אך כאלה שיפרדו מתכניות ההסתה הפלשתינאיות, שתוצאתן היא טרור ורצח. ישראל מציעה להם תכנית לימודים, לבטח טובה יותר מכל הבחינות, ומשקיעה בהם. אך שיטת אור קשתי היא להציג כל דבר טוב כדבר רע.

* יום השואה הבינלאומי – ההחלטה על ציון יום בינלאומי של האו"ם לזכר השואה, הייתה אחד הניצחונות הגדולים של ישראל באו"ם. הייתה זו יוזמה מדינית ישראלית, של ממשלת שרון ובהובלת שר החוץ סילבן שלום, כתגובה לתעשיית הכחשת השואה, המשתלבת היטב בתעשיית הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שגולת הכותרת שלה היא תיאורה הנבזי של ישראל כ... נאצית. היוזמה נועדה לקעקע את התעשיה הזאת, הן באמצעות הנכחת זכר השואה בתודעת האנושות והן בהחלטה הרואה בהכחשת השואה פשע בלתי חוקי.

הניצחון המדיני הזה היה גדול מדי. למה גדול מדי? כיוון שהוא התקבל פה אחד, ללא הצבעה. כלומר, מדינות אנטישמיות מובהקות, השוללות את זכות קיומה של המדינה היהודית ולוחמות נגד קיומה, היו חלק מה"פה אחד". אפילו איראן של אחמדיניג'אד, שהכחשת השואה הייתה מדיניות מוצהרת שלה, הייתה חלק מן ה"פה אחד". וכך עיקֵר ה"פה אחד" את המציאות האיומה, שמדינות בעולם ממשיכות גם אחרי השואה לנקוט קו אנטישמי מיליטנטי, שמתבטא בהתנגדותם לזכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד – העם היהודי; לא רק התנגדות אידיאולוגית, אלא פעולה מעשית למימוש ההתנגדות הזאת. מדוע הם לא התנגדו להחלטה על ציון יום השואה הבינלאומי? כנראה שהיו להם אינטרסים כלשהם, אך הייתה זו צביעות צינית.

אין הדבר גורע מחשיבותו של יום השואה הבינלאומי ומהצורך לפעול להעמקת התודעה העולמית של זכר השואה. אך יש להעמיק זאת גם לתודעה של "לעולם לא עוד", בלי הנחות לצביעות, שמשמעותה - לגיטימציה לגזענות ולאנטישמיות בימינו.

* ברית עם יוון - במשך שנים רבות, יוון הייתה המדינה העוינת ביותר לישראל באירופה. בשנים האחרונות הולכת ונרקמת ברית בין ישראל ויוון. זהו אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר של ישראל בשנים האחרונות.

הברית נוצרה בתקופת הממשלה הקודמת, הסוציאל דמוקרטית. עם עלייתו לשלטון של ציפראס ומפלגת השמאל הרדיקלי, ההערכה בישראל הייתה שיוון תחזור לעוינותה.

ציפראס הפתיע לטובה, ואף הידק את הברית עם ישראל. השבוע ביקר ציפראס בישראל, יחד עם שרים נוספים בממשלתו, לדיון בהידוק הברית. זהו ביקורו השני של ציפראס בישראל בתוך שבועות ספורים.

במקביל, יוון ממשיכה לנקוט בקו פרו-פלשתינאי. איני חושב שיש להתרגש מכך. להיפך, הדבר מוכיח שחילוקי דעות מדיניים יכולים להתקיים גם בין מדינות ידידותיות, מבלי שהמחלוקת תערער את הידידות. אין זה מן הנמנע, שככל שמערכת היחסים בין ישראל ליוון תתהדק, כך גם הקו המדיני שלה ישתנה לטובתנו.

הברית הנרקמת בין ישראל ויוון והברית המשולשת של שתי המדינות עם קפריסין, מעידות עד כמה מופרך מיתוס "הבידוד המדיני".

על ישראל להמשיך ולדבוק בקו שהתוו ב"ג ושרת עם קום המדינה, לשאוף למערכת יחסים טובה ככל הניתן עם כל מדינת העולם.

* שתול - דב חנין תמך בהתלהבות בציפראס, ולפתע ציפראס הבריז לו; מתברר לחנין שהוא תמך בבן ברית של ישראל. בטח מבחינתו הוא "שתול".

* אול-טימְטום צרפתי – "מו"מ או הכרה במדינה פלשתינאית". אז למה שאבו מאזן יסכים לחדש את המו"מ?

* תיקון עוול – בזכות עבודתי כחוקר במכון לחקר הגולן, נתקלתי בקול קורא מעניין של משרד המדע, החלל והטכנולוגיה: "קול קורא להגשת הצעות למחקר במרכזי המו"פ האזוריים, שאינם זכאים לגשת למענקי מחקר בינלאומיים, לשנת 2016".

זהו דבר יפה וחשוב, המבטא את המחויבות של המדינה לאזרחיה, למדעניה ולמי שמגשימים את תפיסתה הציונית התיישבותית, לבל יפגעו, או כדי למזער את הפגיעה בהם, בגין אפליה עקב החלטות עוינות של ממשלות זרות.

במשך שנים רבות ניהלתי את מתנ"ס הגולן, וחוויתי את הפגיעה בנו בגין העובדה, שהפדרציות היהודיות בארה"ב, התומכות בפעילויות החינוך והרווחה של המתנ"סים, אינן תורמות למתנ"סים שמעבר ל"קו הירוק", כיוון שאינן זכאיות לפטור ממס מן הממשל האמריקאי על תרומות אלו. במשך השנים העליתי את הנושא פעמים רבות בפני החברה למתנ"סים, משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט, כדי שייצרו העדפה מתקנת וישקיעו כספים ייעודיים לאזורים המופלים, אך לא נעניתי.

הראשון שפעל בנדון היה ראש הממשלה לוי אשכול. אחרי מלחמת ששת הימים, הוא ראה שהממשל האמריקאי מקשה מאוד על התרומות לסוכנות היהודית, שהובילה את ההתיישבות בארץ באמצעות המחלקה להתיישבות (שהוא עצמו עמד בראשה שנים רבות, כולל במקביל לכהונתו כשר האוצר), בגין קידום ההתיישבות מעבר לקו הירוק. כיוון שאשכול ראה חשיבות רבה בהתיישבות בגולן, בגוש עציון ובבקעת הירדן, הוא הקים מסלול עוקף – החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הממומנת מתקציב המדינה ופועלת מעבר לקו הירוק. אריק שרון, כראש הממשלה, העביר לאחריות החטיבה גם את ההתיישבות בגליל ובנגב, בזכות המצוינות המקצועית שלה בקידום ההתיישבות, והיום רוב עשייתה ותקציבה מיועדים לאזורים אלו. אולם השיטה שיצר אשכול, שבה המדינה משמשת תחליף תקציבי לערוצי מימון מחו"ל, שנחסמים מסיבות פוליטיות, תקפה גם היום וראוי לפעול על פיה.

* דרכה של שלי יחימוביץ' – אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. כאשר היא עמדה בראש מפלגת העבודה הצבעתי בעד מפלגתה, לראשונה מאז 1992.

מעבר ליושרהּ, להגינותהּ ולהיותהּ אשת עקרונות, תמכתי בה מהסיבות הבאות:

א. דרכה החברתית כלכלית, שבגדול קרובה לדרכי (גם אם לא תמיד ולא בכל הפרטים).

ב. המקום המרכזי שבו היא העמידה את הדרך החברתית הכלכלית, בראש סדר היום המפלגתי והלאומי.

ג. הנכונות שלה לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים ואידיאולוגים כדי לקדם את המטרות החברתיות שבהן היא מאמינה, ומה שנדיר יותר – היכולת לפרגן להם.

ד. היושרה, הממלכתיות והרוח הדמוקרטית שהפגינה ביציאתה החד משמעית נגד התופעות של שנאת המתנחלים ושנאת החרדים, גם במחיר אובדן קולות של הקיצונים והמתלהמים במחנה שלה.

ה. עמדתה הנחרצת נגד השמאל הרדיקלי, הפוסט ציונות ותופעות אנטי ממלכתיות ואנטי דמוקרטיות כמו סרבנות.

ו. המסר החד משמעי שלה נגד שחיתות, שעמד במבחן בהתנגדותה למועמדותו של בנימין בן אליעזר לנשיאות המדינה.

אך מעבר לכל אותן סיבות, שבעטיין בחרתי בה על דרך החיוב, תמכתי בה גם למרות התנגדותי לדרכה המדינית – דבקות ב"מתווה קלינטון" (שהוא למעשה מתווה ברק), כיוון שהיא הייתה מפוכחת דיה כדי להבין שאין היום פרטנר לדרך הזו, ולכן היא לא העלתה את הסוגיה המדינית על ראש שמחתה.

דווקא לכן, קשה לי מאוד עם העובדה שאת ה"פלייבק" שלה להתמודדות מחודשת על ראשות העבודה, היא עושה דווקא במגרש המדיני, ודווקא בביטוי של העדר ריאליזם פוליטי. היא מאגפת משמאל את הרצוג, דווקא כאשר הוא מגלה פיכחון, המזכיר את הפיכחון שהיא גילתה בשעתו. הוא מאמין בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" כאידאה, אך מבין שהוא אינו ריאלי היום בהיעדר פרטנר, ולכן יש לחפש חלופות פרגמטיות לעתיד הנראה לעין. כיוון שהוא טרם יצק תוכן מעשי ברעיונות ההיפרדות היוזמה עליה הוא מדבר, איני יכול לתמוך בתכנית או להתנגד לה, אבל הוא ראוי לשבח על עצם הניסיון לגבש מדיניות מציאותית. חבל מאד שדווקא על כך שלי יוצאת נגדו. לא על כך תהיה תפארתה.

* נראטיב חלופי לנראטיב אוסלו – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על מאמרו של ההיסטוריון הצעיר אדם רז במוסף "הארץ" – "נראטיב אוסלו". לפני כשנתיים שלוש קראתי את מחקרו המפורט של רז, שהכתבה ב"הארץ" היא תמציתו על רגל אחת. במחקר עצמו, ריבוי הראיות הופכות את התזה שלו להרבה יותר מוחשית.

רז מערער על הנראטיב ההגמוני בהיסטוריוגרפיה הישראלית על התהליך המדיני שבין ועידת מדריד (1991) להסכם אוסלו (1993). על פי אותו נראטיב – ראש הממשלה רבין, שדגל במו"מ בוושינגטון עם המשלחת הירדנית פלשתינאית שכללה נציגות פלשתינאית מיהודה, שומרון ועזה בלבד ("אש"ף פנים" בלשונו של רבין) ושלל מו"מ עם הנהגת אש"ף בראשות ערפאת ("אש"ף חוץ" או "אש"ף תוניס" בלשונו) התפכח, הבין שאין תוחלת לעקיפת הנהגת אש"ף, אימץ את תהליך אוסלו לו התנגד תחילה והוביל אותו. מחקרו של רז מעיד על כך שרבין האמין כל העת שהנהגת אש"ף בראשות ערפאת היא הנהגה טרוריסטית ומושחתת, שפניה להמשך הסכסוך והתהליך המדיני הוא בעיניה אמצעי להמשך הסכסוך. אנשי פרס שיתפו פעולה עם ערפאת בהכשלת השיחות בוושינגטון, ובמקביל פרס ואנשיו הובילו פוטש במפלגת העבודה להפלתו של רבין. רבין, למעשה, נאנס להסכים למתווה אוסלו, מתוך אמונה שכראש ממשלה הוא יוכל למזער את נזקיו, ואכן כך פעל לאחר ההסכם, עד רציחתו. כאמור, המחקר המקיף, העמוס בעובדות ומסמכים, מעניק לתזה של רז תימוכין רבים, החסרים בכתבה העיתונאית.

ניתן לחלוק על הנראטיב של רז. יש לציין שרז הוא היסטוריון השייך לאסכולת "אורנים", המתארת את כל הפוליטיקה העולמית, ובכלל זה הישראלית, כהתנגשות בין שני כוחות-על שביטויים בישראל של שנות השבעים עד התשעים היא האיבה בין רבין לפרס. אנשי האסכולה, ורז בתוכם, מפרשים כל בדל מידע שיכול להרשיע את פרס או להאדיר את רבין, על פי תזת היסוד שלה. לכן, ראוי לקרוא את הדברים באופן ביקורתי.

חשיבות הדברים, היא בעובדות המובאות בהם ובאומץ לצאת נגד הנראטיב ההגמוני ולשבור את הדיכוטומיה הקונבנציונלית של "שמאל" מול "ימין", שכן המציאות מורכבת הרבה יותר.

הכשל העיקרי בתזה של רז, היא בעיניי בתפיסת המנהיגות. אדם נושא באחריות להחלטותיו ובוודאי שמנהיג העומד בראש המערכת, נושא באחריות מלאה להחלטותיה ולמעשיה. רבין היה ראש הממשלה, והוא אחראי, לטוב ולרע, למהלכי ממשלתו. הסבר על פיו הוא חתם על אוסלו כי חשש מפוטש של פרס, וסבר שבלי החתימה הפוטש יצליח ופרס יחתום בלאו הכי על ההסכם, בתנאים גרועים ומסוכנים לאין ערוך, היא בעייתית ביותר. בנושא כל כך מרכזי, מצופה מראש הממשלה לעמוד על דעתו, גם במחיר פוטש, גם במחיר נפילתו. אם לא כן – הוא אינו מנהיג אמת.

אפשר להגיע מאותן עובדות למסקנה אחרת. יתכן שבאמת פרס וערפאת חברו יחדיו כדי להכשיל את שיחות וושינגטון, אך בעקבות הדברים רבין הבין שאין להם סיכוי, שאי אפשר לעקוף את ערפאת, ושהברירה היא הפסקת התהליך כולו או אימוץ המו"מ עם ערפאת. יתכן שבמצב שנוצר, הוא באמת האמין שהסכם עם ערפאת הוא הרע במיעוטו.

במחקר המלא, שבניגוד לכתבה ב"הארץ" עוסק גם בשנתיים שלאחר ההסכם, מוצג תהליך שבו מגבש רבין תובנה שהסכם אוסלו הוא כישלון, עד כדי כוונות מעשיות לבטל אותו ולהפסיק את התהליך. יתכן שאכן כך היה קורה אלמלא הרצח, ויתכן שלמרות המשברים, רבין היה בוחר בהמשך התהליך (שאת ביצועו הוא עצמו הקפיא בשל הטרור, ולכן לא ביצע במועד את הנסיגה מן הערים ביו"ש, ופרס שהחליף אותו אחרי הרצח מיהר לבצע).

כאמור, מה שחשוב במחקריו של אדם רז, הוא הצגת המורכבות וההסתייגות החריפה של רבין מן התהליך. הדבר חשוב בעיקר כיוון שהנראטיב ההגמוני מסתיר את העובדות הללו. הצגת העובדות חשובה ביותר, גם אם נקבל את התזה של רז במלואה או באופן חלקי וגם אם נדחה אותה.

לאחרונה מרבה מוסף "הארץ" לפרסם מאמרים היסטוריים של רז. כולם מרתקים, כולם מקוריים, כולם מעוררי מחשבה ולא פחות חשוב – הם מהווים משקל נגד לקו המוביל של העיתון. זהו בהחלט שינוי מרענן.

* ערכיות, רווחיות ומשימתיות – בסופשבוע השתתפתי בשני אירועי השקה לספרים העוסקים בהיסטוריה הקיבוצית. ביום ה' בערב נערך בעין חרוד ערב השקה לספרו של יעקב צור "מן הים עד המדבר – טבנקין והקיבוץ המאוחד במאבק ואמונה על שלמות הארץ". בחצרים שבנגב נערך בשישי לפני הצהרים אירוע השקה לביוגרפיה של אהרון ידלין, מאת ד"ר רוני כוכבי - "מצפן בתנועה מתמדת".

יעקב צור היה מזכיר הקיבוץ המאוחד, ח"כ ושר הקליטה, הבריאות והחקלאות. לאחר פרישתו מהפוליטיקה עזב את קיבוצו, נתיב הל"ה, אך נשאר מחובר לרעיון ולחברים מהקיבוץ והתנועה. בעשור השמיני לחייו פתח בקריירה של היסטוריון – עשה דוקטורט וכתב את ספר המחקר, העוסק בליבה הרעיונית והמשימתית של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ ויישובה, מה שנראה היום כל כך רחוק.

אהרון ידלין היה שש פעמים מזכיר קיבוצו, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, סגן שר החינוך במשך עשר שנים, שר החינוך בממשלת רבין הראשונה ומזכ"ל התק"ם. עד היום, בגיל 90, הוא פעיל ועסוק מהשכם עד הערב בפעילות ציבורית ענפה מאוד בקיבוצו חצרים, בנגב, בבאר שבע, במוסדות תרבות, חינוך, מחקר ואקדמיה, שהוא יו"ר או חבר בהנהלתם, בתנועה הקיבוצית ובמפלגת העבודה.

ערב ההשקה בעין חרוד היה במתכונת של ערב עיון אקדמי, ולכן הוא היה הרבה יותר מעניין ומעשיר. אירוע ההשקה בחצרים היה במתכונת של מסיבת יובל, ולכן הוא היה הרבה יותר חווייתי ומרגש.

היו אלה שני אירועים רוויים בציונות, אהבת ארץ ישראל, אהבת ההתיישבות, אהבת הקיבוץ והרעיון הקיבוצי.

בשלושים השנים האחרונים שמעתי את ידלין בעשרות רבות של נאומים והרצאות. אני סבור שלא היה נאום אחד שבו לא שמעתי מפיו את החוט המשולש לקיום הקיבוץ והצלחתו: ערכיות, רווחיות ומשימתיות. איך מגשימים את שלוש מצוות-העשה הללו ואין מנתבים ביניהן? זה האתגר של הקיבוץ והתנועה בכל דור מחדש.

            * ביד הלשון

גילאים – האם נכון השימוש במונח "גילאים", "גילאֵי" וכו', להגדרת קבוצת גיל מובחנת? יש המתקנים זאת כטעות, ומזכירים שהמונח הנכון הוא "גילים". אכן, המונח גילים הוא מונח נכון והוא המונח המקורי, אולם האקדמיה ללשון מכירה בצורה "גילאים", המוכרת זה כ-85 שנה ונפוצה ומקובלת כחמישים שנה.

אישית, אני מבכר את הצורה "גילים".

* "חדשות בן עזר"

אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת "אלטלנה" כדומה במהותה לרצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה. אולם אני מוכן להמר בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין כל ציטוט המאשש את הסיפור. יתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה היא מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא עוד טרם יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפשיזם" ו"קץ הדמוקרטיה" עתירי הסילופים, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אני משוכנע, שאם יתברר, וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו –הם לא יודו בטעותם.

הכרתי את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. זהו ספר מוטה פוליטית, שרוחו נשבה למחוזות קוסמופוליטיים ופוסט ציוניים, והוא אף היה רווי בשגיאות עובדתיות. כאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על "מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.

הדיון הציבורי על לימודי האזרחות בישראל שגוי מעיקרו. הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה, הנובעת מחלחול לשיח הישראלי של הרעל הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. על פי הגישה הזאת, לימודי האזרחות נועדו להגן על ישראל כמדינה דמוקרטית מפני המדינה היהודית. ומכאן כל העיסוק האובססיבי בשאלה – עד כמה הספר החדש עוסק בישראל כמדינה יהודית, שכן עיסוק כזה בא, לכאורה, על חשבון הדמוקרטיה.

אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה והרי יש מדינות לאום דמוקרטיות רבות מאוד. ולכן אין גם כל סתירה ואף לא שמץ של סתירה, בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין הדמוקרטיה. כל הצגת הסתירה הזאת, או משחק סכום האפס בין יהודיותה ודמוקרטיותה של המדינה – כל כולו מבוסס עד אדני שקר; השקר הפוסט ציוני.

יהודה יערי, העורך הלשוני שעורר את סערת ספר האזרחות, הלין בראיון לרדיו על ריבוי הציטוטים ממקורות "דתיים" בספר העוסק במקצוע אוניברסלי. דבריו אלה מעידים על הליקוי התפיסתי שבביקורת על הספר. נקודת המוצא שלו, היא שמקורות ישראל הם "דתיים" ושלימודי האזרחות הם אוניברסליים. אולם לימודי האזרחות אינם "אוניברסליים", אלא לימודים על ידע המדינה היהודית דמוקרטית. ומה מתאים יותר מהמקורות הלאומיים היהודיים כנקודת מוצא והשראה למסרים של לימודי האזרחות (ומן הראוי, כמובן, שלצדם יהיו גם מקורות שאינם יהודיים). מי שיקרא את נאומיו ומאמריו האזרחיים ביותר של בן גוריון, למשל, ימצא את התנ"ך וציטוטים ממנו כמעט בכל משפט. לפתע, המקורות הללו מאיימים על הדמוקרטיה?

לימודי האזרחות נועדו ללמד על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולחנך לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ניתן וראוי להעלות דילמות הנוגעות לצביונה של המדינה. אך הניסיון להפוך את האזרחות למקצוע אינדוקטרינציה של ליברליזם קוסמופוליטי הוא פוטש פדגוגי.

* " ישראל היום"

* מנוגד לאינטרס הישראלי – הפינוי המיידי של הפולשים לבתים בחברון היה הכרח. ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת הפקרות, וגם ביהודה ושומרון לא איש הישר בעיניו יעשה. ולכן, ברגע שהייתה פלישה, צריך היה לפנות את הפולשים, וכך נהג בצדק שר הביטחון. יעלון ראוי לשבח על כך.

אולם אין המדובר רק בעניין חוקי ומשפטי. מבחינה משפטית, תיערך בדיקה ויתכן שיתברר שנעשתה רכישה כדין והאנשים יורשו להיכנס. אך כמובן שמדובר בצעד שהשלכותיו הן מעבר לשאלת הבעלות על הבתים. המטרה של רוכשי הבתים היא לאומית פוליטית, ויש לבחון את הסוגיה מבחינה לאומית פוליטית – מה השלכותיה המדיניות, הביטחוניות; מה השפעתה על האסטרטגיה הלאומית של ישראל.

מי שקובע את מדיניות ההתיישבות של ישראל זו הממשלה הנבחרת, ולא אדם פרטי הרוכש נדל"ן. האם האינטרס הישראלי הוא להיתקע לערביי חברון בתוך עירם? להעמיק את הערבוב המזיק - דווקא של היהודים הקיצונים ביותר, החולמים על חברון "נקיה" מערבים ואין להם עניין ביחסי שכנות ודו-קיום, עם הערבים הקיצוניים ביותר בא"י מבחינה דתית ופוליטית, ערביי חברון?

קריית ארבע הוקמה כדי לאפשר נוכחות ישראלית באזור חברון, בלי להיתקע בתוך העיר. הקמת היישוב היהודי בחברון הייתה טעות, שסיבכה ומסבכת אותנו, כבכייה לדורות. כאשר יקבעו גבולות הקבע, יהיה צורך לדון בעתיד היישוב הקיים. יתכן שלא יהיה מנוס מסיפוח קטע מתוך חברון, על תושביו היהודיים. אולם העמקת הערבוב הדו-לאומי הנפיץ בעיר, מנוגד לאינטרס הישראלי.

כמובן שממשלת ישראל יכולה לחשוב ולהחליט אחרת מדעתי זו, אך ההחלטה היא החלטה פוליטית, מדינית ביטחונית, והיא בידי הממשלה. אין זו החלטה נדל"נית של רוכש קרקע.  

* מתמודד עם המציאות - שלי יחימוביץ' תקפה בחריפות את יו"ר מפלגתה יצחק הרצוג, על כך שבשיחתו עם נשיא צרפת, הבהיר שעל אף תמיכתו העקרונית בפתרון שתי המדינות, כרגע הפתרון אינו ריאלי, ולכן הוא מציע לקדם הפרדה בין העמים. לטענתה, בכך הרצוג "מאגף מימין" את נתניהו.

לא הבנתי מה, לטענתה של שלי, לא נכון בדבריו של הרצוג. האם לדעת שלי יש לישראל היום פרטנר להסכם שלום על בסיס "שתי מדינות לשני עמים"? האם יש נכונות פלשתינאית לוותר על "זכות" השיבה, כלומר להשלים עם קיומה של מדינה יהודית? אדרבא, שלי, הראי מי הפרטנר המוכן לכך. הרצוג דווקא הוכיח גישה פרגמטית, המחפשת דרך להתמודדות עם המציאות. אם הוא יגבש את הרעיונות הללו להצעה מעשית, אפשר יהיה לתמוך בה או להתנגד לה. אבל דיבור על פתרון שתי המדינות כפתרון מעשי היום, משמעותו הנצחת המצב הקיים.

* מדינה אחת לעם אחד - ראש השב"כ לשעבר עמי איילון הרצה... נכון יותר – ניסה להרצות בקינגס קולג' שבלונדון, ולהציג את משנתו בדבר שלום עם הפלשתינאים על בסיס הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". אלא שמפגינים פרו-פלשתינאים לא אפשרו לו לדבר, ושיסעו אותו שוב ושוב בקריאות נגד ישראל.

מדוע הם מפגינים נגדו? דווקא נגדו? כי הם מתנגדים בתוקף לרעיונותיו, הסותרים את הדרך עליהם הם נאבקים: מדינה אחת לעם אחד.

* קריאה לאומנית יהודית – שנואי נפשם ומוקד הבוז של אנשי השמאל הרדיקלי, הם אנשי השמאל הציוני, המתון. לפני שבועות אחדים רוגל אלפר נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו, "המהפכן האנרכיסט" איתמר בן גביר. אבל כאשר מדובר באנשי שמאל ציוני, הוא בז להם מעומק נשמתו, ורואה בהם רכיכות חיוורות. הפעם הוא התחרע ברפי רשף, "יהודי שמאלני לבן" שכמותו.

כל זאת, כיוון שרפי רשף לא ממש התפעל מכך שאוהדי סכנין צורחים במשחקי הכדורגל את קריאת המוות ליהודים "בדם ורוח נפדה את פלשתין", בשעת שירת ההמנון הלאומי. המקבילה לאותה קריאה, היא הקריאה המזוויעה באותה מידה: "מוות לערבים". אבל הקריאה הזאת כנראה לא מטרידה במיוחד את אלפר. אותו מטרידה הקריאה הלאומנית הגזענית, שאליה רפי רשף מתחבר, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". רפי רשף אינו מצפה מהערבים לשיר את ההמנון, ובצדק. אולם הוא מצפה מהם לכבד את ההמנון, ולא לקרוא קריאות מוות בעת שירתו. על כך לועג לו אלפר. בעיני אלפר, השמעת ההמנון היא חוסר כבוד כלפי אוהדי סכנין. כי מהו ההמנון הלאומי, "התקווה"? "'התקוה' הוא, הרי, קריאה לאומנית. לא פחות ולא יותר מ'ברוח, בדם, נפדה את אל־אקצה'. אבל רשף, היהודי השמאלני הלבן, לא מבין את כל זה".

* מתקפת הרשע – "הארץ" ממשיך במתקפת הרשע על "עובדה" ואילנה דיין. אין יום שבו העיתון לא מלקה את מי שהעזו לבצע את משימתם העיתונאית כדי לחשוף את האופל של השמאל האנטי ישראלי, תחת מסווה "זכויות האדם". מטרתו, כמובן, להלך אימים על התקשורת, לבל תתקרב ולבל תיגע. ביום שני היה זה תורו של עודא בשאראת, שאף השווה את חקירתו של יקיר העיתון עזרא נאווי לחקירות של בריה"מ הסטליניסטית. חברו לדבוקה, קובי ניב, הגדיר את מדינת ישראל משטר אפרטהייד אפל ולא דמוקרטי מיום הקמתה. על המחבלים היושבים בכלא הוא כתב שישראל מכניסה פלשתינאים לעשרות שנים בכלא ב"בתי דין מיוחדים".

* ציפורן חודרנית - מחבלת חמושה ניסתה לדקור למוות חייל ונוטרלה. איך מגדיר זאת גדעון לוי? "מוציאים להורג נערה בת 13 עם סכין לקול תשואות ההמון". "נערה עם סכין", כמו "האיש שנולד עם הנעל ביד". מין "ציפורן חודרנית". טוב שהוא לא כתב כמו עמיתתו עמירה הס, שהסכין הושתלה בידי רוצחיה, קלגסי צה"ל, כדי לביים פיגוע.

* גדעון לוי מרוצה – בעתניאל לא הוצא להורג "נער עם סכין".

* פיגוע דריסה - שרת החוץ השוודית מגנה את ישראל על הוצאתם להורג ללא משפט של שני פלשתינאים בבית חורון, אחרי שהללו הותקפו בפיגוע דריסה בידי מתנחל חמוש בעגלת סופר.

* פעורה - כאשר ה"אמנית" נטלי כהן-וקסברג פוערת את הפה, זה הרבה יותר מסריח מכאשר היא פוערת את התחת (ומי שראה את פשע השנאה שלה בחצר מוזיאון "יד ושם" יודע על מה אני מדבר). מי צריך לתת לפעורה הזאת את הבמה בבית המשפט, על תקן קדושה מעונה?

* מה הקריטריון – האם צריכים להיות קריטריונים ערכיים אלו או אחרים למימון תרבות מכספי משלם המסים? למשל, האם ראוי לממן יצירה פורנוגרפית? האם ראוי לממן יצירה גזענית, הבזה לערבים, לאתיופים או לקבוצה אחרת? האם ראוי לממן יצירה הומופובית? האם ראוי לממן יצירה המכחישה את השואה? האם ראוי לממן יצירה המפיצה את תאוריית הקונספירציה על רצח רבין?

לדעתי, לא ראוי לממן אף אחת מהיצירות הללו. ולכן, ראוי לקבוע קריטריונים ערכיים למימון. הקריטריונים שהציגה שרת התרבות, הם סבירים בהחלט. למשל, היא מדברת על שלילת מימון מיצירות הבזות לסמלי המדינה. האם מישהו חושב שראוי לממן מתקציב המדינה את ה"יצירה" של הבהמה הפעורה שחרבנה על הדגל?!

הסכנה היא מפני שימוש לרעה בקריטריונים, כדי לסתום בשמם פיות של האופוזיציה, של עמדות המתנגדות לקו הפוליטי של השר ושל הממשלה. לכן, מן הראוי לנטרל ככל הניתן את בחינת היצירות עצמן, על סמך הקריטריונים, מידי הדרג הפוליטי. יש להקים ועדות מקצועיות, שיהיה בהן ביטוי למגוון הדעות בחברה הישראלית, שתפעלנה בכפוף לקריטריונים. על הקריטריונים עצמם, ראוי לקיים דיון ציבורי. איני חושב שיש מקום לדיון ציבורי על עצם הצורך בקביעת קריטריונים.

* שרלטנות – אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת אלטלנה כדומה במהותה לרצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה. אולם אני מוכן להתחייב בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין כל ציטוט המאשש את הסיפור. יתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא עוד לא יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפשיזם" ו"קץ הדמוקרטיה", בניצוחו של אור קשתי, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אין לי ספק, שאם יתברר, וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו – אני משוכנע שהם לא יודו בטעותם.

אני מכיר את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. ספר מוטה פוליטית, ברוח הנוטה לקוסמופוליטיות ופוסט ציונות, לצד הרבה מאוד שגיאות עובדתיות. וכאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על "מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.

* מיהו חילוני – לפני שנים אחדות, הוזמנתי לרב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שהתקיים במכללת "אוהלו" בקצרין. מארגנת רב השיח אמרה לי שישתתפו בו רב אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית ואני מוזמן כנציג היהדות החילונית.

השבתי לה שאשמח להשתתף, אך יש בעיה קלה. איני מגדיר את עצמי כחילוני. כיוון שהמזמינה מכירה אותי היטב היא השיבה: "עזוב, תגדיר את עצמך איך שאתה רוצה, העיקר שתבוא". נעתרתי בשמחה והשתתפתי ברב השיח.

בדבריי, סיפרתי את סיפור ההזמנה, והבהרתי שאיני מגדיר את עצמי כחילוני ולא כדתי. אני יהודי-סתם. אני יהודי על-זרמי, שיש בו מכל הזרמים ביהדות, וחש קרבה לכל הזרמים.

בשלב השאלות, שאלה אותי אחת הסטודנטיות מדוע איני מגדיר עצמי כחילוני. עשיתי תרגיל. ביקשתי מהסטודנטים (אגב, הרוב הגדול – סטודנטיות, מדובר בתכנית לתלמידי הוראה...) שכל מי שמגדיר עצמו חילוני, בקהל, ירים את ידו. ים של ידיים הורם, רוב גדול מבין הסטודנטים. ביקשתי מהסטודנטים שהרימו את ידם, להגדיר במשפט אחד מה זה חילוני. אספתי עשר הגדרות. תשע מתוכן נפתחו במילה "לא": "לא חובש כיפה", "לא שומר מצוות", "לא מניח תפילין", "לא שומר שבת" וכו'. רק תשובה אחת לא נפתחה במילה לא. אחת הסטודנטיות אמרה "נוסעת בשבת". אבל היא נוסעת גם ביום רביעי. למה היא ציינה שהיא לא נוסעת בשבת? כאומרת שהיא "לא לא נוסעת בשבת", כלומר גם זו הגדרה על דרך השלילה.

"אתם מבינים למה איני חילוני"? אמרתי. "איני רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה. מה אני לא. אני מעדיף להגדיר עצמי על דרך החיוב; מה אני כן. אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ, סוציאל דמוקרט, הומניסט ועוד. לא חילוני".

אם ניקח מאה אנשים המגדירים עצמם כחילונים ונבדוק מה השקפת עולמם, נמצא בתוכם מגוון עמדות מן הימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, בכל תחומי החיים. מה משותף להם? שהם אינם דתיים. זה מה שהופך אותם לחילונים.

אחת הטענות שהושמעו נגד ספר האזרחות שטרם יצא, הוא שהחילונים הוגדרו בו (אם זה נכון) כמי שאינם דתיים. איני יודע אם ההגדרה הזאת נכתבה בספר, אך אם כן – היא נכונה.

* קרטל השואה והלחם – חשיפת קרטל הנסיעות לפולין, שהתנהלותו המושחתת ייקרה בצורה משמעותית את עלויות הנסיעה, מצביעה על מעשה שבראש ובראשונה פגע פגיעה קשה ברעיון המסע לפולין ובמטרותיו. אלה שניצלו בציניות את החשיפה כדי לצאת נגד המסע, ולהציג באמצעותה באופן שלילי את המסע לפולין, כמוהם כמי שיאשימו את הלחם בפרשת קרטל הלחם, ויטענו שלחם הוא דבר מושחת. הם פשוט דמגוגים.

הגורמים השוללים כל דבר המחזק את התודעה הלאומית של הנוער, יוצאים כבר לאורך שנים במסע צלב נגד המסע לפולין. עכשיו הם מצאו להם תירוץ.

* הנורמה המצופה מנבחר ציבור – פוליטיקאים שהורשעו בעבירות מין, ממשה קצב, דרך איציק מרדכי ועד חיים רמון, רדפו את קורבנותיהם, אמללו אותן והתבכיינו ששופכים את דמם. כך הם נהגו מרגע הגשת התלונה ואף אחרי ההרשעה.

בלט בהתנהגותו השונה ינון מגל. מן הרגע הראשון הוא הודה במעשים, נטל אחריות מלאה, הביע צער וחרטה וכעבור ימים אחדים פרש מן החיים הפוליטיים. כעת מתברר, שמעשיו לא היו פליליים, מה שמחזק את משמעות התשובה שעשה. הציפיה מנבחר ציבור אינה להיות מעל הסף הפלילי, אלא לנורמות התנהגות נאותות. התנהגותו של ינון מגל הייתה בלתי מוסרית ובלתי נורמטיבית, הגם שלא הייתה פלילית, ודי היה בכך כדי שיסיק מסקנות אישיות ויתפטר.

הציפיה משליחי הציבור אינה להיות מלאכים, אלא בני אדם.

* יום הולדת לכנסת – בט"ו בשבט מלאו 67 שנים לכנסת. ב-17 השנים הראשונות לקיומה, היא פעלה במשכני ארעי, ורק לפני 50 שנה, באוגוסט 1966, היא עברה למשכנה הקבוע. ב-50 השנים שחלפו מאז חנוכת הכנסת, הרחיבה הכנסת את שטחה הבנוי פי שלושה.

באוקטובר 1958 נורתה אבן הפינה למשכן הכנסת. בטקס נטמנה מגילת היסוד של הכנסת החדשה, בחתימת כל חברי הכנסת. ניסוח מגילת היסוד לא היה פשוט, כיוון שכל מפלגה וזרם רצו להטביע בטקסט חותם רעיוני. כאז כן אתה, חלק מהמחלוקות היו בשאלות זהוּת.

אחדות העבודה דרשה שה' לא יוזכר במגילה, אלא יופיע בה הנוסח "צור ישראל", שהופיע במגילת העצמאות. המפלגות הדתיות עמדו בתוקף על כך ששמו לא יפקד מהנוסח. אף שחלק מחברי מפא"י, מפלגת השלטון, צידדו בעמדת אחה"ע, הוחלט ברוב קולות לסיים את המגילה בפסוק מתוך נבואת אחרית הימים של ישעיהו, על פי הצעת ח"כ ישראל ישעיהו ממפא"י (לימים יו"ר הכנסת): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם", כיאה למדינה שבמגילת העצמאות שלה נאמר שהיא תושתת על ערכי החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

דרישה נוספת שנדחתה, הייתה של תנועת החרות, בראשות מנחם בגין, שדרשה במפגיע להכניס לטקסט ציפיה ל"שחרור העיר העתיקה משלטון זרים". ההצעה נדחתה ברוב קולות, ונאמר שכאשר העיר ירושלים מוזכרת במגילה, ברור שהכוונה היא לירושלים השלמה, כולל החלק הכבוש עדין בידי זרים.

עמדה אחרת של תנועת החרות הייתה אולטימטיבית – חברי הסיעה הודיעו שלא יחתמו על המגילה אם לא תיענה: אזכור שמו של הרצל, חוזה המדינה. התביעה נענתה בסופו של דבר, ובצדק. תביעה נוספת של חרות שהתקבלה, בסופו של דבר, הייתה קנטרנית ומכוערת. לצד ציטוט מדבריו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן בטקס פתיחת הכנסת הראשונה, הוגדר ויצמן כ"פה לעם". חרות תבעה למחוק את צמד המילים הללו, הרי ויצמן היה יריב גדול של תנועת ז'בוטינסקי. הייתה זו תביעה בלתי ממלכתית ונטולת הדר, שש שנים אחרי מותו של ויצמן, המנהיג הציוני הדגול ונשיאה הראשון של מדינת ישראל.

אגב, השבוע בו הונחה אבן הפינה לכנסת היה שבוע משמעותי בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית, אך מסיבה אחרת. באותו שבוע הסתיים משפט כפר קאסם, וליבתו – אחת ההלכות המשפטיות החשובות ביותר בתולדות המדינה, המגדירה פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעליה; פקודה שחובה להפר אותה. השופט בנימין הלוי, שניסח את פסק הדין, פרש לימים מבית המשפט העליון והצטרף לחיים הפוליטיים, כח"כ מטעם תנועת החרות האופוזיציונית, במסגרת סיעת גח"ל (גוש חרות ליברלים) ואח"כ הליכוד. לימים, הוא פרש מהליכוד ועבר לד"ש.

* הסערה הולידה עכברה - לאורך היום מרחפים באוויר פתיתוני שלג קלים, פתית פה פתית שם. נכון, אורטל לא נבצעה בלבן, ולא ראינו את המיצג היפהפה של הנוצות הלבנות הנוחתות לאטן ונערמות על הקרקע. אך אני מתענג גם על שמחת העניים הזאת, וגם על דוק הלובן המכסה את פסגות ההרים שסביבנו.

* ביד הלשון

בן נעוות המרדות – גידוף בתנ"כית, שמשמעותו – נבל. כך גידף שאול את בנו יהונתן, שתמך בדוד, אויבו. "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ". כן, כן. הקורא הערני מצא בפסוק הזה גם "קוסאמק".

מה פירוש נעווה (נעוות המרדות – נעווה בסמיכות, נעווה של...)? רש"י מפרש זאת כ"נע ונד". אישה נעה ונדה – יצאנית. כלומר רמיזה לזנות. לי הפירוש הזה לא כל נראה, אך מכל מקום, פירוש המילה אינו ידוע.

* "חדשות בן עזר"