הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ב' אנו נפרדים מדוד, שמלך ארבעים שנה, מתוכן שבע שנים בחברון ו-33 בירושלים. על ההלוויה הממלכתית והאבל הלאומי לא מספר הכתוב דבר.

הפרק נפתח בצוואתו של דוד לבנו ויורשו, המלך שלמה. ראשית דבריו הם צוואה רוחנית: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו, מִצְו‍ֹתָיו, וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְו‍ֹתָיו, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר: אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם, לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, לֵאמֹר: לֹאי ִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".

אחרי שסימן דוד וי על צוואתו הרוחנית, הגיע לפואנטה. מעניין מאוד מה בחר דוד כמילותיו האחרונות – צוואה פוליטית, בשפה נקיה, ונכון יותר להגדיר זאת כחיסול חשבונות. את החשבונות שהוא לא העז לחסל, הוא הוריש כצוואה לבנו.

המורשת הפוליטית של דוד לשלמה היא לחסל את יואב בן צרויה. יואב, מי שכל חייו היה לצדו, הקריב את חייו למענו, היה נאמן לו ללא סייג, ללא חשבון, גם אחרי שספג ממנו עוד ועוד פגיעות; יואב שאחרי כל המרורות שהשביע אותו בחיסולם של אבנר, עמשא ואבשלום, דוד המשיך להחזיק אותו לצדו כשר צבא, כמוציא והמביא, כי ידע עד כמה נאמנותו מוחלטת וכמה היא מועילה לו – ציווה על בנו להיפרע ממנו. כך ניסח זאת דוד: "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל". ועשית כחכמתך – אתה חכם וכבר תמצא את הדרך המתוחכמת להיפטר ממנו.

יואב תמך באדוניהו, ושלמה ידע זאת. הוא פחד מיואב ושמח להיפטר ממנו. דברי אביו חזקו את מגמתו. מעתה, הוא יחפש את ההזדמנות המתאימה.

הדמות השניה שמציע דוד לשלמה להיפטר ממנה הוא שמעי בן גרא. שמעי קילל את דוד קללות נמרצות, בעת מרד אבשלום. דוד חס עליו ונשבע לא לפגוע בו. אבל הוא נטר לו איבה, והתיר לבנו להפר את השבועה. מתי? איך? באיזה תירוץ? "אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".

וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד. אבל פוליטיקאי, מטבעו – חשדן. ומי יכול לאיים על שלום שלמה? אדוניהו, אחיו למחצה שחשק במלכות והתמודד עליה.

לאדוניהו יש גנים של אחיו מאב ואם – אבשלום. הוא חוזר על המניירות שלו. בטרם המליך עצמו, עוד בחייו של דוד, נהג בדיוק כאחיו: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: אֲנִי אֶמְלֹךְ. וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו".

אחרי הכתרתו של שלמה, אדוניהו מכבד את ההכרעה. כך לפחות הוא מצהיר. האמנם? בפרק זה פונה אדוניהו לבת שבע, אם שלמה, ומבקש באמצעותה משלמה את ידה של אבישג השונמית, פילגשו הצעירה והיפה של דוד. בת שבע נעתרת לבקשה ופונה לשלמה. אולי היא מאמינה שצעד זה יביא להשלמה ופיוס.

אך שלמה אינו קונה את סיפור האהבה של אדוניהו לאבישג. הוא זוכר היטב כיצד שכב אבשלום בפומבי עם פילגשי דוד, כביטוי להשתלטותו על סמלי השלטון. הוא חושד שזו מזימתו של אדוניהו. האם חשדו חשד שווא? הוא אינו בודק ואינו שואל. הוא יורה. כלומר, הוא פונה לבניהו ומורה עליו לחסל את אדוניהו.

ובהזדמנות חגיגית זאת, הוא מניח שיואב, שתמך באדוניהו למלכות, הוא האחיתופל שהציע לאדוניהו את הצעתו הטובה. האם חשדו חשד שווא? הוא אינו בודק ואינו שואל. הוא יורה. כלומר, הוא פונה לבניהו ומורה עליו לחסל גם את יואב.

יואב כבר חשד, או שמא הגיע אליו מודיעין, שהוא הבא בתור אחרי אדוניהו, ולכן הוא ממהר לאחוז בקרנות המזבח, ומסרב לעזבם. לבניהו שקורא לו לעזוב את המקום, הוא משיב במסר המאתגר: "לֹא. כִּי פֹה אָמוּת". בניהו מעביר את המסר לשלמה, אך שלמה אינו פראייר ואינו לוקח שבויים. "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ", רמז לו אביו. הוא מאשר, בהפוך על הפוך את "בקשתו" של יואב למות בעודו אוחז בקרנות המזבח. "עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ" הוא מורה ובניהו מבצע.

את אביתר הכהן שתמך באדוניהו הוא מפטר ומגרש. נשאר שמעי בן גרא. איך לחסל אותו "בחכמה", בלי להפר את שבועת דוד? הוא לא גוזר עליו דין מוות על שקילל את דוד, אלא טומן לו מלכודת ארוכת טווח. יש לו סבלנות. הוא שולח אותו למעצר בית בלתי מוגבל, ומשביע אותו שאם יפר את תנאי העוצר "אללה ירחמו". שלוש שנים שמעי אינו עוזב את ביתו, אך בעת משבר, כשעבדיו בורחים הוא יוצא לחפש אותם, שוכח ששלמה ציווה לחבר לגופו שבב האלקטרוני שיאתר את תנועותיו. כעת הוא הפר את הוראת המלך ואת שבועתו, ושלמה מקיים את הוראת אביו: "אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל". ומי מחסל את שמעי? בניהו, כמובן.

שלמה ממנה את בניהו לשר הצבא, תחת יואב. בניהו יורש את יואב גם בתפקיד המחסל של יריבי המלך.

כעת, יודע שלמה, הסביבה נקיה. ורק עתה "הַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה".

* 929

מיס יוניברס לשנת 2015 היא מיס קולומביה, הכריז המנחה. לא חלפו דקות ספורות, ומיס קולמוביה המאושרת, בפסגת התהילה, נאלצה לוותר על הכתר לטובת מיס פיליפינים.

כשזה קרה, חשבתי על שמעון פרס. לא רק בשל התחביב המשותף של פרס ושל מלכות יופי, להכריז על שלום עולמי, אלא בעיקר כיוון שמי כמוהו רגיל לחוויה הזו? כמה פעמים הוא הלך לישון כראש הממשלה על פי תוצאות המדגם, וקם בבוקר כראש האופוזיציה, על פי תוצאות האמת?

כך בדיוק קרה לבנו של דוד אדוניה בן חגית, אחיו של אבשלום. אף הוא כבר היה המלך, על פי תוצאות המדגם, ובעיצומן של החגיגות, הגיעו אליו תוצאות האמת – שלמה הוא מלך ישראל.

תוצאות האמת אינן נקבעות בקלפי. את תוצאות האמת קובע דוד המלך. דוד בחר בשלמה כיורשו.

דוד הפתיע את אדוניה. כאשר דוד, שאת ההיסטוריה שלו בענייני נשים אנו זוכרים היטב, לא ידע את אבישג השונמית, היפה בבתולות הארץ, שנשלחה אליו כדי לחממו ולהיות אשת חיקו, הניח אדוניה שהזקן הזה כבר גמור. כמו אבשלום אחיו, אצה לו הדרך. הוא לא חשב שעליו לעבור הליך של בחירה בידי דוד. הוא לא ספר את דוד. הוא הכתיר את עצמו.

מסתבר שדוד אמנם זקן, בא בימים ולא יחם לו, אך הוא טרם איבד את שיקול הדעת וכושר ההחלטה, וגם לא את כושר התמרון הפוליטי. וכך, שעה שאדוניה חגג את הכתרתו חסרת התוקף, יזם דוד את הכתרתו החוקית של שלמה.

בעבור אדוניה מדובר באסון כבד. לא מדובר כאן באובדן תואר מלכת היופי. גם לא מדובר כאן בתחרות על השלטון, שבה המפסיד הוא ראש האופוזיציה, עד ההתמודדות בבחירות הבאות. כאן, משמעות ההפסד היא אחרת. "וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". בכל זאת, אנחנו חיים במזרח התיכון. ובמזרח התיכון משמעות המושג רוטציה, הוא שהיום אתה מולך מעל האדמה ומחר אתה קבור מתחת לאדמה.

שלמה אינו מבקש את ראשו של אדוניה. הוא מבטיח את חייו, אך דורש את נאמנותו: אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל, לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה. וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ, וָמֵת.

בחירתו של שלמה מסמלת גם את סוף עידן יואב בן צרויה. על אף חושיו הפוליטיים המחודדים, יואב הימר על הסוס הלא נכון. הוא עמד בראש תומכי אדוניה. ועל אף נאמנותו ללא סייג לדוד, הוא שיתף פעולה עם אדוניה, שעקף את המלך.

לא עוד יואב, שר הצבא  ואיש החזק בממלכה. רשמו לפניכם את השם החדש – בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה.

בניה היה ממקבלי עיטור הגבורה על הצטיינותו בעת שירותו בסיירת המובחרת של דוד. וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִל, רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל. הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי, אִישׁ מַרְאֶה, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית, וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט, וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ. אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וְלוֹ שֵׁם בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים.

שלמה היא איש שלום, כידוע. הוא יקים את בית המקדש, ולכן ידיו צריכות להיות נקיות מדם. לשם כך, הוא צריך לידו את בניה, שילכלך את הידיים למענו, כפי שניווכח כבר בפרק הבא.

* 929

את הסיפור הזה לא שמעתם בתקשורת האלקטרונית ולא קראתם עליו בעיתונות הכתובה, בארץ ובעולם. הוא לא מעניין. לא מעניין? מצ'עמם! ובכל זאת, החלטתי לשבור שתיקה.

גדוד מילואים שסיים לאחרונה תעסוקה מבצעית בגזרת גוש עציון, קיבל משימה – לעצור מחבלת מאחד הכפרים באזור תקוע. על פי המידע שבידי השב"כ, שימשה המחבלת, אם לילדים, שבעלה יושב בכלא, כבלדרית להעברת אמל"ח וכסף לחוליית טרור המתכננת פיגוע.

לצד הפקודה לעצור את המחבלת, הוטל על הגדוד לבצע את המשימה באור יום. הסיבה לכך, היא הרצון למנוע טראומה מילדיה של המחבלת, שעלולים לחוות את המעצר הלילי. ואכן, הפעולה התבצעה ביום. כצפוי, כניסת הכוח באור יום, עוררה מהומות בכפר, שכללו יידוי סלעים ובקבוקי תבערה על הכוח. לא היו נפגעים לכוחותינו והמשימה בוצעה במלואה.

בקרב הלוחמים והמפקדים, נערכו דיונים על אודות אופי הפקודה. האם נכון להסתכן, ולא לבצע את המעצר באישון לילה? הדרג הבכיר קיבל החלטה מודעת לקחת סיכון, מסיבות ערכיות ומוסריות, מסיבות הומניטריות.

האם זו החלטה נכונה? האם זו החלטה מוסרית?

החובה המוסרית העליונה היא מניעת הפיגוע והצלת חיי אדם. אולם קיימת חובה מוסרית למנוע פגיעה מיותרת גם בקרב האויב, כמו אותה פגיעה טראומטית בילדי המחבלת. וקיימת חובה מוסרית להבטיח את שלומם של חיילי צה"ל ולמנוע מהם סכנה מיותרת. והרי ברור שחיי חיילינו קודמים.

אפשר להתווכח אם ההחלטה שהתקבלה היא המוסרית ביותר, אולם על דבר אחד אי אפשר להתווכח – הדילמה היא דילמה מוסרית וההחלטה נבעה משיקולי מוסר. בעיניי, עצם הדילמה משמעותית יותר מהחלטה זו או אחרת כיצד לפתור אותה.

א', סגן מפקד הגדוד, רב ומחנך מאחד היישובים הדתיים בגולן, שלם עם ההחלטה. "צה"ל אינו נלחם רק על מיגור האויב, אלא גם על דמותה המוסרית של החברה הישראלית. תמיד יש מערך מורכב של שיקול דעת. לטעמי, בשיקול הכולל, כיוון שלא היה מדובר בסיכול של פיגוע מיידי, שיקול הדעת היה נכון". גם א' חושב שהדבר החשוב, יותר מההחלטה, הוא עצם הדיון. "זה דבר קסום ומדהים".

לדעתי, ההחלטה הסופית הייתה שגויה מבחינה מוסרית. המטרה – סיכול פיגוע, אינה מקדשת את כל האמצעים. גם המטרה של שמירה על שלומם של חיילינו אינה מקדשת את כל האמצעים. ומניעת טראומה מילדי המחבלת, היא בהחלט שיקול ראוי. אך בשיקול הערכי הכולל - מניעת הטראומה אינה מצדיקה פגיעה בחייל, חלילה.

אך כאמור, עיקר החשיבות בסיפור היא בעצם הדילמה. הדילמה הזו מעידה על דמותו של צה"ל, על צביונו האמתי.

דמותו של צה"ל, כפי שמצטיירת בסיפור הזה, גם בסיפור הזה, שונה כל כך מדמותו כל צבא אחר בעולם. ובוודאי שדמותו של צה"ל הפוכה מהדמות המפלצתית שארגונים מסוימים ועיתון מסוים מגויסים כדי להפיץ בעולם, ולהוציא דיבת הארץ רעה, בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. 

* "ישראל היום"