הבלוג של אורי הייטנר

הגענו לפרק האחרון בספר שמואל. לפני שני פרקים דוד שר את שירת הניצחון. בפרק הקודם הוענקו הצל"שים. דומה שהכל בא על מקומו בשלום, ומן הסתם, הפרק הבא, המסכם, יתאר את השגשוג והשלווה של עם ישראל – איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. מגיע לנו, לא? לא סבלנו מספיק? כנראה שלא.

בפרק הקודם הוענקו העיטורים והצל"שים לגיבורי החיל. רק מקומו של יואב נפקד מהרשימה. אולם כאשר דוד זקוק לפרויקטור למשימה גדולה, הוא יודע למי לפנות. אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל. המשימה – מפקד לאומי מקיף. דוד רוצה למנות את מספרם של נתיניו. הוא מטיל את המשימה על יואב.

לשם מה רוצה דוד במפקד? לכאורה, התשובה ברורה – למען הסדר הטוב. במדינה מסודרת יש צורך במידע הזה לצורך ניהול תקין של השלטון. אלא שאין דעתה של המסורת נוחה ממִפְקדים, ולכן נותן הפרק הסבר אחר. אלוהים כועס על ישראל, ולכן הוא הכניס לראשו של דוד את הג'וק הזה, כדי להחטיאו. "וַיֹּסֶף אַף יְהוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה". זהו הסבר נורא ואיום, לנוכח העונש הכבד שיוטל על העם, ומרחץ הדמים של אנשים חפים מכל פשע. והכל בגלל מה? בגלל שדוד איבד את חופש הבחירה, וחטא חטא שאלוהים הסית אליו את לבו?

יואב מבין שההוראה שקיבל הרת אסון והוא מנסה להניא את דוד, אך דוד מתעקש, ויואב מבצע. למעלה מתשעה חודשים מקדישים יואב ומטהו למשימה. מעניינת האבחנה המובנית מראש, הן בפנייתו של דוד והן בתוצאות המפקד, בין ישראל ויהודה; כאילו מניחים תשתית לפילוג הממלכה.

למעלה מתשעה חודשים לקח ליואב לבצע את המפקד. למעלה מתשעה חודשים לקח לדוד לחשוב על ההוראה שנתן. ורק לאחר שיואב השלים את המשימה שלא חפץ בה, כי הבין את חומר הנפץ הטמון בה, נפל לדוד האסימון. הוא מבין את טעותו ומודה בטעותו. הוא מבקש מחילה מאלוהים.

אלוהים, באמצעות הנביא גד, נותן לדוד לבחור עונש... הוא נותן לו שלוש אפשרויות הרות אסון, שעל כולם ישלמו בחייהם רבבות חפים מפשע. דוד בוחר בדֶּבֶר, כנראה הוא ראה בכך את הרע במיעוטו. אך הוא מבין את העוול, שבעונש כבד על העם בגין חטאו האישי,  והוא זועק כלפי שמיא: "הִנֵּה, אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי".

להפסקת המגפה מטיל גד הנביא, בשם האלוהים, משימה על דוד: "עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי". יש כאן מסר מעניין – לאחר כיבוש ירושלים, השאיר דוד את היבוסים במקומם, ושמר על זכות הקניין שלהם. בחזרה מדויקת על רכישת מערת המכפלה, מסרב דוד לקבל כמתנה את גורן ארוונה, ומתעקש לרוכשו בכסף מלא. המקום שנרכש הוא הר הבית, שלימים יקום בו בית המקדש. דוד מעלה לה' עולות ושלמים מעל המזבח שבנה, "וַיֵּעָתֵר יְהוָה לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל".

****

אני מבקש להתמקד בביטוי הגיאוגרפי שבו מתוארת ארץ ישראל, בגבולותיה הרחבים של ממלכת דוד בשיא תפארתה; ביטוי מינימליסטי למדיי: "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע". כך מתוארת הארץ בפי דוד, בפקודת המפקד ליואב, וכך היא מתוחמת בתיאור ממדי המגפה הנוראה. מצד שני, כאשר מתואר מהלך המפקד, מסתבר שהארץ כוללת שטחים נרחבים ממזרח לירדן, כך שניתן לתמצת זאת כ"מן הים עד המדבר".

"מני דן ועד באר שבע, ממדבר לים" – כך נפתח "שיר אסירי עכו", השיר שכתב ז'בוטינסקי, עת ישב בעכו בעקבות מאורעות פסח תר"פ, 1920, בהם עמד בראש "ההגנה" בירושלים, ונאסר בגין הגנה על חיי היהודים בעיר. מאורעות תר"פ פרצו חודש לאחר נפילתם של טרומפלדור וחבריו בתל-חי, והשיר נכתב בהשראת קרב תל-חי.

הנוסח המלא של השיר, שאת לחנו כתב יוסף מילט:

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא;

אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר

לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,

בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל חַי בַּצָּפוֹן;

לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

יש לציין, שז'בוטינסקי התנגד להגנת תל חי, וטען שאין הצדקה ביטחונית וכלכלית להחזיק נקודה זו. אולם לאחר נפילתו של טרומפלדור, ומשפטו "טוב למות בעד ארצנו" (שאגב, המחקר קובע בוודאות שהוא נאמר. ליתר דיוק, המשפט האותנטי היה "כדאי למות בשביל ארץ" אך הסופר יוסף חיים ברנר עיבד אותו לנוסחו המוכר. כעבור שנה נרצח ברנר במאורעות מאי 1921 ביפו), הוא אימץ אותו לסמל לאומי, על אף שהיה ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית, ואף קרא על שמו את שם תנועת הנוער שהקים – בית"ר.

****

כאשר כתב ז'בוטינסקי, בשיתוף עם חבריו האסירים, את "שיר אסירי עכו", הוא עוד לא היה רוויזיוניסט. הוא היה מנהיג לאומי, מקובל על כולם. שירו היה לשיר לאומי, מקובל על הכל. וכאשר ז'בוטינסקי הפך ל"אחר", היה מאוחר מדי לגנוז אותו.

בעקבות מאמר שכתבתי לפני שנים אחדות על השיר, קיבלתי תגובות מבוגרי קיבוצים ותנועות הנוער החלוציות, שהם גדלו על השיר הזה, ולא העלו על דעתם שאת השיר כתב זאב ז'בוטינסקי. מי שמודע למערכת היחסים העכורה, רוויית השנאה ההדדית, בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית בתקופת הישוב וראשית ימי המדינה, יתמה איך זה יתכן, ששיר של ז'בוטינסקי נלמד בתנועות נוער של תנועת העבודה. זה נשמע כמעט כמו מדע דמיוני.

ואכן, בתנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז'בוטינסקי. מה ייחודי בשיר זה? למה דווקא אותו למדו ושרו? למה דווקא השיר הזה היה נחלת הכלל?

            גיבור לאומי

איך זה, שיר שכתב ראש בית"ר ומנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, שהיה מוקצה בתנועת העבודה, היה לשיר עם פופולארי כל כך בתנועת העבודה ובתנועות הנוער שלה?

הסיבה לכך נעוצה במועד בו נכתב השיר. את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות הקים ז'בוטינסקי ב-1923, לאחר התפטרותו מן ההנהלה הציונית. להנהלה נבחר ב-1920. ההנהלה הציונית הייתה הממשלה של התנועה הציונית, כלומר ז'בוטינסקי היה שייך לקואליציה.

במלחמת העולם הראשונה הקימו ז'בוטינסקי וטרומפלדור את הגדודים העבריים, ששרתו בצבא הבריטי. בתוך תנועת העבודה היו דעות שונות אודות הגדוד, אך ההנהגה הצעירה של תנועת העבודה תמכה בגדודים, וראשיה – בן גוריון, ברל כצנלסון ויצחק בן צבי התנדבו לגדוד.

ז'בוטינסקי, כאחד משני מחוללי הגדוד, היה לגיבור לאומי, מנהיג קונצנזואלי ביישוב העברי בא"י ובתנועה הציונית.

לשיא מעמדו כגיבור לאומי הגיע ז'בוטינסקי במאורעות פסח תר"פ. ז'בוטינסקי היה הדמות הביטחונית המרכזית ביישוב. הוא היה הממונה מטעם "ועד הצירים" – המוסד העליון של ההסתדרות הציונית והיישוב העברי, על "ההגנה". במאורעות הדמים הוא אירגן את "ההגנה" בירושלים ועמד בראשה. כתוצאה מכך הוא נעצר, הועמד לדין ונידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך. 20 חבריו נדונו לשלוש שנות מאסר ועבודת פרך. שלושה חודשים מאוחר יותר הם נחונו ושוחררו.

אסירי עכו היו גיבורי היישוב. מרבית חבריו של ז'בוטינסקי לארגון "ההגנה" היו אנשי תנועת העבודה. תנועת העבודה הובילה את המאבק לשחרורו של ז'בוטינסקי. בבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב, קראה "אחדות העבודה" – המפלגה המובילה בתנועת העבודה, לבחור בז'בוטינסקי: "'חטאו' של ז'בוטינסקי הוא חטא כולנו. ירשום כל בוחר בראש הפתקא של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז'בוטינסקי". יוסף אהרונוביץ', מראשי "הפועל הצעיר", המפלגה השניה בתנועת העבודה, הציע לעיריית ת"א להחליף את שמו של רחוב אלנבי לרחוב ז'בוטינסקי. מאחר והעירייה דחתה את ההצעה, אהרונוביץ' עצמו יצא עם חבורת צעירים ממפלגתו בלילה, והחליף באופן פרטיזני את שם הרחוב. אנשי תנועת העבודה תקפו את הנהלת היישוב, שלטענתם לא עשתה די למען ז'בוטינסקי וחבריו האסירים. כשז'בוטינסקי שוחרר, אלפי תושבי ירושלים הריעו לו במסע ברחובות העיר. יו"ר העצרת שנערכה לכבודו וראשון הנואמים בה, היה משה שרתוק, מהמנהיגים הצעירים של תנועת העבודה (לימים ראש הממשלה משה שרת).

צירופו של ז'בוטינסקי להנהלה הציונית, בשלהי 1920, הייתה ביוזמתו של חיים ויצמן, ובתמיכה גורפת של כל הגורמים ביישוב ובתנועה הציונית ובוודאי בידי תנועת העבודה.

את שיר אסירי עכו כתב ז'בוטינסקי ביוני 1920, בשבתו בכלא. כאמור, היה זה בתקופה שבה היה גיבור לאומי קונצנזואלי ובעיקר אהוד על תנועת העבודה. השיר היה מיד ללהיט ביישוב על כל גווניו, ובעיקר בתנועת העבודה.

מאוחר יותר חל הקרע הקשה בציונות, בין שני הזרמים הללו. חניכי תנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז'בוטינסקי. אבל השיר הזה, שנכתב 3 שנים לפני הקרע, כבר היה חלק בלתי נפרד ממחזור הדם התרבותי של תנועת העבודה.

            מני דן ועד באר שבע

תמיהה שמעורר השיר, הוא פתיחתו: "מני דן ועד באר שבע". למה דווקא דן ובאר שבע? הרי ז'בוטינסקי לא היה מינימליסט. האם הוא ויתר על כל הנגב הדרומי? ומה עם מטולה? הרי היא הייתה היישוב הצפוני ביותר. האם הייתה לו חיבה מיוחדת לקיבוץ דן? לא, השיר נכתב 11 שנה לפני הקמת הקיבוץ ו-19 שנים לפני עלייתו לקרקע בגליל העליון, למרגלות החרמון.

מקור הביטוי "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע" הוא תנ"כי – מן הפרק שלנו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ: שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ אֶת הָעָם, וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם". 

משמעות הביטוי, אינה שרטוט של גבולות מסוימים, אלא אמירה – הארץ לאורכה ולרוחבה.

בהמשך כותב ז'בוטינסקי "בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה". מהי אותה אַיֶּלֶת? אפשרות אחת היא – אֵילָת, כששמה משובש כדי שיתאים למשקל השיר. לי נראה, שהכוונה לקיבוץ איילת השחר – בין איילת השחר למטולה נמצאה תל חי, עליה נכתב הבית.

בשיר הפלמ"ח מתוארת הארץ "ממטולה עד הנגב / מן הים עד המדבר". לאחר קום המדינה, נפוץ מאוד הביטוי "מדן ועד אילת", לתיאור הארץ כולה. והנה, בשיר "שיר עולה" נכתב:

שיר עולה מעמק, מטפס בהר

מתגלגל לו זמר, ישן אבל מוכר

ולכן כולנו פה באופן מיוחד

נזמר פה זמר מדפנה עד אילת.

מדפנה עד אילת – למה דווקא דפנה? התשובה נעוצה בשמה של הפזמונאית שכתבה את השיר - דפנה אילת.

בשנות ה-60 הופיע ב"מעריב של שבת" מדור פופולארי, ובו זוטות, פרפראות ואנקדוטות שאירעו באותו שבוע במדינה. שם המדור היה "מדן ועד אילת". בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, הוחלף שם המדור ל"מקונייטרה עד קנטרה" – מקונייטרה שבצפון הגולן עד קנטרה שבדרום סיני. כעבור שבועות אחדים שונה שוב השם, ובמשך מספר שנים, עד סגירת המדור, הוא נקרא "מהחרמון עד הסואץ", מה שמחזיר אותנו לכתר החרמון ולשיר אסירי עכו.

אגב, בגרסה המקורית של השיר, קנטרה הופיעה. במקור, תיאר השיר את מסכת הנדודים והייסורים של האסירים, שנעו ונדו בין בתי כלא, עד שהגיעו לעכו. אחד מבתי הכלא היה בקנטרה, הסמוכה לתעלת סואץ. זו הגרסה המקורית:

מִקַנְטָרָה עַד נַקוּרָה

מִן הַיָּם עַד הַר נְבוֹ

אֵין בֵּית כֶּלֶא בְּאַרְצֵנוּ

אֲשֶׁר לֹא הָיִינוּ בּוֹ.

מן ההתחלה הזו, החלה עבודת הצוות של האסירים, בראשות ז'בוטינסקי, לכתיבת השיר, שלא כלל את הבית המקורי.

            כתר החרמון

"לנו יהיה כתר החרמון" שר ז'בוטינסקי, וגם השורה הזו מעוררת תמיהה. הרי מפת א"י של ז'בוטינסקי ומאוחר יותר של האצ"ל ושל תנועת החֵרוּת, אינה כוללת את הגולן והחרמון. אם החרמון כל כך יקר לו, מדוע לא הכליל אותו במפה? אם המפה מייצגת את תפיסתו אודות גבולות הארץ, מדוע התפייט כך אודות כתר החרמון שלנו?

גם התשובה לשאלה זו קשורה למועד בו נכתב השיר.

המניע המרכזי לפרישתו של ז'בוטינסקי מההנהלה הציונית והקמת הצה"ר (הציונות הרוויזיוניסטית) הייתה הספר הלבן של צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי באותה תקופה. בספר הלבן הזה, עקר צ'רצ'יל מן התחום המיועד לבית הלאומי ליהודים את עבר הירדן המזרחי – 77% מא"י המנדטורית, וייעד אותה לממלכה ההאשמית.

זאב ז'בוטינסקי זעם וראה בספר הלבן בגידה בהצהרת בלפור ובמנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים. הוא תקף בחריפות את ההנהלה הציונית ואישית את חיים ויצמן, והאשים אותה על כך שנתנה ידה לקריעת עבר הירדן. האשמתו שגויה פעמיים – ראשית, ההנהלה הציונית לא נתנה ידה אלא נאבקה. שנית, כיוון שלא היה לתנועה הציונית כוח למנוע זאת, היא נאלצה להשלים עם המציאות ובמקום להתעסק במאבק סרק על עבר הירדן המזרחי העדיפה, בצדק, לעסוק ביישוב א"י המערבית.

המחלוקת הזאת הייתה הגורם המרכזי לקרע. המסר המרכזי של ז'בוטינסקי, היה שעל התנועה הציונית להיאבק למימוש ההבטחה הבריטית ולהקמת מדינה יהודית על כל שטח המנדט הבריטי, משתי גדות הירדן. שירו "שמאל הירדן" ("שתי גדות לירדן") היה חצי המנון בתנועתו בית"ר. התביעה מהבריטים הייתה המסר המרכזי שלו, והוא גיבה אותה במפת המנדט הבריטי, שהייתה לסמל בתנועתו לאורך עשרות שנים. מפת המנדט הבריטי לא כללה את הגולן והחרמון, שבחלוקה בין בריטניה לצרפת, היו בחלקה של צרפת.

את "שיר אסירי עכו" כתב ז'בוטינסקי שנתיים לפני הספר הלבן של צ'רצ'יל. סוגיית המפה המנדטורית כלל לא עמדה על הפרק. ז'בוטינסקי כתב שיר אהבה למולדת, והחרמון היה בעיניו סמל לא"י, וכשרצה לומר שלנו תהיה א"י – הוא כתב "לנו יהיה כתר החרמון". כל היישוב שר את השיר, כיוון שבעיני היישוב כולו הגולן והחרמון היו חלק מובן מאליו של ארץ ישראל.

המפה המנדטורית הייתה מפת תנועת החֵרוּת עד מיזוגה הסופי בליכוד. למעשה, כבר בשנות השישים ויתרה תנועת החֵרוּת על עבר הירדן המזרחי, ולמעשה – מתכנית האוטונומיה של בגין עד נאום בר אילן של נתניהו, היא ויתרה גם על ריבונות על כל א"י המערבית. ודווקא על הגולן, שהיה מחוץ למפה שלה, החילה הכנסת בשלטון הליכוד, בהובלת בגין, את ריבונות ישראל. המקום היחיד ממזרח לירדן עליו חלה ריבונותה של מדינת ישראל הוא הגולן; דווקא הגולן, שמחוץ למפה הז'בוטינסקאית, הוא המקום היחיד בארץ בו מומש חזונו – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".

ז'בוטינסקי לא היה המשורר והמנהיג הציוני הראשון שכתב בערגה על החרמון. קדם לו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור" ("שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת") הוא שיר ערגה וגעגוע לארץ ישראל ולנופיה. הוא מזכיר בשיר את העמק, הגיא, ראש הרים, ציון, עמק השרון וגבעת הלבונה, הלבנון וכן (יש לקרוא בהברה אשכנזית, מלעילית):

הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,

אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?

וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?

וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?

* 929

* התנהגות שאינה הולמת קצין – באווירת המשפטיזציה והפליליזציה של החברה  הישראלית, כל פעולה נשפטת על פי אמות מידה משפטיות ופליליות, הסף שאנו מציבים לאישי ציבור ולקציני צבא בישראל הוא לא להיות עבריינים פליליים ואין לנו מהם ציפיות נורמטיביות, מוסריות וציבוריות. באווירה כזאת, גבי אשכנזי עלול לצאת כגיבור לאומי מפרשת אשכנזי, כיוון שלא התקבלה המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום.

אולם על החברה הישראלית להציב רף מוסרי ונורמטיבי גבוה הרבה יותר. בעיניי, המשפט החשוב ביותר בהודעתו של היועץ המשפטי, הוא שאין בהחלטתו זו כדי "להשליך, לשנות או להקהות כהוא זה מקביעותיו הקשות של מבקר המדינה", במישור הערכי והציבורי, על התנהגותם של אשכנזי ווינר, שבוודאי איננה הולמת קצינים כה בכירים בצה"ל.

* דג רקק - עם ההחלטה שלא להעמיד לדין את אשכנזי, יש לסגור גם את התיק של הרפז, ולהודיע שהתנהגותו אינה הולמת דג רקק.

* פמיניזם כמפלט – בתגובה לביקורת הציבורית על משכורות העתק החזיריות והמושחתות שרותי שטרית משכה ללא בושה מ"מגה" הקורסת, שאלפי עובדיה קשי היום עומדים להיזרק לרחוב, היא אמרה ללא בושה ש"רודפים אותה בגלל שהיא אישה". פמיניזם דה-לה-שמטה כמפלטו האחרון של הנבל. באותה מידה יכול יו"ר החברה אביגדור קפלן, לטעון שרודפים אותו כיוון שהוא גבר. לזכותו יאמר, שבעקבות הביקורת הציבורית הוא החזיר את הבונוס החזירי, ויש לקוות שבעקבותיו ילכו גם המנכ"ל ובכירים נוספים.

* שאלה של טעם (ומודעות עצמית) – רותי שטרית: "אם הייתי פחות יפה, אף אחד לא היה מצייץ". כנראה שזה אני שלא כל כך מבין ביופי.

* נרדף – אולמרט: רודפים אותי כי אני גבר אשכנזי חילוני.

* אי של אחריות - שר הביטחון יעלון מתגלה שוב ושוב כאי של אחריות לאומית וממלכתיות בהנהגה הישראלית.

* ריבלין יכול לנוח - הנשיא ריבלין יכול לנוח. עד הודעה חדשה - מוקד השנאה של הימין הקיצוני הוא בוגי יעלון.

* אופוזיציה ממלכתית - ראש האופוזיציה הרצוג נועד עם נשיא צרפת, ותבע מצרפת להימנע מיוזמות מדיניות אנטי ישראליות ולאזן את מדיניותה במזה"ת. ראש מפלגת האופוזיציה השניה יאיר לפיד, נועד עם שרת החוץ האירופית ותבע ממנה לבטל או לפחות למתן את תועבת סימון המוצרים.

כך נוהגת אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית, שרוצה להוות אלטרנטיבה לשלטון. אופוזיציה לממשלה אינה אופוזיציה למדינה. האופוזיציה אינה צריכה לעמעם את עמדותיה ועליה לבקר את מדיניות הממשלה ולהציב לה חלופה. בוויכוח הפנימי, תפקידה של האופוזיציה להבליט את המפריד, את השוני בין דרכה לדרכה של הממשלה. בפעילותה המדינית בחו"ל, עליה להבליט את המאחד, והוא רב על המפריד. בפעילותם בחו"ל מנהיגי האופוזיציה אינם צריכים להצדיק מדיניות שהם מתנגדים לה, אך עליהם להגן על האינטרסים הישראליים ולצאת נגד פגיעה בישראל.

מי שרוצה לשכנע את הציבור שהוא ראוי להנהגה לאומית, צריך לנהוג באחריות לאומית, במנהיגות לאומית ובמדינאות לאומית. הציבור לעולם לא ייתן אמון באדם שיפעל כמדינאי נגד המדינה.

יש לקוות שהלעג והמתקפות עליהם מצד "הארץ", לא ירפו את ידיהם של הרצוג ולפיד.

* ביקורת על שפירו – אל רשימת המבקרים את השגריר האמריקאי רון שפירו על נאומו האנטי-ישראלי, הצטרף צבי בראל ב"הארץ". הוא תוקף את שגריר ארה"ב על התמיכה האמריקאית בישראל, על הווטו האמריקאי באו"ם, על כך שארה"ב לא עשתה אפילו את המינימום של החרמת מוצרים כדוגמת אירופה.

הבעיה אינה בכך שעיתונאי ישראלי מטיף למדינות זרות לפעול נגד מדינתו. הבעיה היא בכך שעיתון ישראלי מטיף לכך. הבעיה היא בכך שזה הקו של העיתון. נכון, "הארץ" פתוח להשמעת דעות אחרות. הן באותו יום שבו התפרסם מאמרו של בראל ומאמר של דימיטרי שומסקי על פיו אנו נמצאים בתקופה טובה בזכות סימון המוצרים באירופה והסירוב הברזילאי לקבל את שגריר ישראל, התפרסם גם מאמר חשוב של פרופ' אלכס יעקובסון – תשובה שפויה המסבירה את הצדקת קיומה של מדינה יהודית, כלומר הצדקת קיומה של מדינת ישראל, בתגובה לפשקוויל של קובי ניב המסביר מדוע אין זכות קיום למדינה היהודית, ויש להקים על חורבותיה של ישראל איזו שקשוקה קוסמופוליטית. אך זו הבעיה – שבשם חופש הביטוי יש בעיתון מקום גם לדעה המוזרה והרדיקלית שלמדינת ישראל יש זכות קיום.

"הארץ" הוא עיתון היוצא מדי יום בגרסה באנגלית, הוא מופץ בקרב מובילי דעת הקהל בעולם כחלון הראווה, לעתים כחלון הראווה היחיד, של ישראל. כלומר, משכיל אירופי או אמריקאי, הקורא את שטיפת המוח הערבית נגד קיומה של מדינת ישראל, רוצה לצורך האיזון לקרוא עיתון ישראלי, והוא קורא חיזוקים מתוך ישראל להסתה הערבית.

למרות הנזק הנורא של העיתון, אני חושב שהדמוקרטיה הליברלית הישראלית יכולה להכיל אותו. אולם חשוב לגנות ולהוקיע אותו. ובכל פעם שאני מוקיע אותו, מיד קופצים טוקבקיסטים הטוענים שעצם ביקורתי היא... "סתימת פיות" ומזכירים לי את חופש הביטוי של העיתון... כלומר, חופש הביטוי אינו כולל ביקורת על "הארץ".

* אופוזיציה למדינה – מאמר המערכת של "הארץ" ביום חמישי, יצא במתקפה חריפה נגד ראש האופוזיציה ויו"ר המחנ"צ יצחק הרצוג, בשל סגנונו ועמדותיו. "הרצוג בתפקיד נתניהו" מוכתר המאמר, והטענה בו היא שהרצוג מדקלם את נתניהו ומשרת את מדיניותו, וכך גם יאיר לפיד. ומי שיודע מה פירוש "כמו נתניהו" בעבור מערכת "הארץ", מבין שהכוונה היא לאויב הקשה ביותר.

אם הרצוג, ראש האופוזיציה, התוקף את הממשלה ואת ראש הממשלה השכם והערב הוא "בתפקיד נתניהו" אליבא דמערכת "הארץ", באיזה תפקיד משרת "הארץ"? "הארץ" הפך מזמן אופוזיציה למדינה. מבחינתו, פער העמדות בין נתניהו להרצוג אינו קיים, כי שניהם ציונים ופטריוטים ישראלים. בין "הארץ" למדינת ישראל פעורה תהום – נתניהו והרצוג, עם כל היריבות הקשה כל כך ביניהם, מצויים בצדו האחד של התהום ו"הארץ" – בצדו האחר. בין נתניהו והרצוג יש מחלוקות מדיניות מהותיות, אך בעימות ביננו לבין הפלשתינאים – במתקפת הטרור של המחבלים, שניהם באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני. במבצע "צוק איתן" והעימות הקשה עם המחבלים שהפגיזו בטילים את ערי ישראל, נתניהו והרצוג, עם כל חילוקי הדעות ביניהם היו באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני.

* מיהו פטריוט – עוזי ברעם פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה באלון ליאל, הפועל בחו"ל למען החרמתה של ישראל. אמנם הוא הביע הסתייגות רפה ממעשיו, טען שלא זו הדרך, אך הגן בחירוף נפש על היותו פטריוט ישראלי. הרי ליאל שירת נאמנה את מדינת ישראל כשגריר בדרא"פ ובטורקיה וכמנכ"ל משרד החוץ.

למה הדבר דומה? לקצין צה"ל ששירת נאמנה את מדינת ישראל, הוביל חיילים לקרב וזכה בצל"ש, וכעבור עשר שנים הוא משרת כיועץ ביטחוני לחמאס, כיוון שהוא מתנגד לדרכה של ממשלת ישראל. האם העובדה שהוא שירת את המדינה במסירות מעידה עליו כפטריוט היום, כאשר הוא פועל במסירות נגדה? הוא הדין באלון ליאל. הוא שירת נאמנה את ישראל ואיש לא ייקח זאת ממנו. אך מבחנו של פטריוט אינו כאשר הוא מסכים עם מדיניות הממשלה, אלא דווקא כאשר הוא מתנגד לה. מי שפועל נגד המדינה ולמען פגיעה בה, כיוון שאינו מקבל את דין הבוחר ואת הכרעות הדמוקרטיה, הוא אנטי פטריוט.

פטריוט יאבק בדרכים דמוקרטיות למען עמדותיו וימשיך לשרת נאמנה את המדינה, כי אין לו ארץ אחרת, גם אם לתחושתו – אדמתו בוערת.

* הדג מסריח מהראש – מי שרוצה להבין את הקוד של "הארץ", מוזמן לקרוא את מאמרו של עמוס שוקן בגיליון ערב שבת. שוקן, המו"ל, קובע הקו, משלם המשכורות, האיש שהעיתון הוא בצלמו ובדמותו, הגדיר במאמר את ישראל כמדינת אפרטהייד בלתי דמוקרטית והצדיק את מסע הדה-לגיטימציה נגדה ואת הסייענות של ישראלים למסע. והוא תוקף בחריפות את הרצוג ולפיד, כיוון שהם מתעקשים להיות אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה.

הדג מסריח מהראש. אז מה הפלא שזה כבר גיליון שבת השני ברציפות, שמאמר המערכת מתייצב לצדו של עזרא נאווי? מה הפלא שכבר שבועיים העיתון חובט שוב ושוב באילנה דיין וב"עובדה", כדי להלך אימים על כל עיתונאי שיעלה על דעתו לבצע את מלאכתו העיתונאית בתחקירים על ה"שמאל" הרדיקלי [עקיבא אלדר: זו לא פרשת "תעאיוש", זו פרשת "עובדה"]? מה הפלא, שהמאמר הצמוד לזה של שוקן, הוא של עורך הדין מיכאל ספרד, ביריון עם עניבה – תמונת הראי מ"שמאל" של איתמר בן גביר, על פשעיה של ישראל? ומה הפלא שהמאמר הצמוד לזה של ספרד הוא של מכחיש קיום העם היהודי שלמה זנד, שבו הוא מטיף להתבוללות ובז לאינטלקטואלים חילונים הדבקים בהמשכיות הקיום של העם היהודי ושל מדינת העם היהודי? ומה הפלא, שלאחר שארי שביט תקף את ה"שמאל" הרדיקלי ומתח ביקורת על ה"שמאל" הציוני שאינו יוצא נגדו – כבר שבוע הוא היה למרמס ומשיסה מצד כותבי "הארץ"? אין פלא.

* הפנים האמתיות - רצח דפנה מאיר חשף בפנינו אישה ומשפחה אציליים ומקסימים מעתניאל, מתונים, אוהבי אדם, פתוחים; אנשים המקיימים יחסי חברות עם ערבים וגם אחרי הרצח ממשיכים בכך. אנשים שאינם מחפשים נקם. וכך בדיוק נחשפה בפנינו השבוע מיכל פרומן ומשפחתה מתקוע. וכך בדיוק נחשפה בפנינו משפחת הנקין מנריה ששני הוריה נרצחו בפיגוע בשומרון. וכך בדיוק נחשפו בפנינו משפחותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו אשתקד.

צר מאוד, שרק באמצעות מעשי רצח וטרור מזעזעים, אנו נחשפים אישית לאותם אנשים מקסימים, אנשי ההתנחלויות, אנשי הציונות הדתית. לפתע הם מקבלים פנים, וכשהם מקבלים פנים, אנו שוב ושוב נחשפים לכך שהפנים שונות כל כך מהקריקטורה המצטיירת לנו באופן שבה "המתנחלים" מתוארים בתקשורת.

האנשים הללו אינם החריג, הם הנורמה. מה שמחריג אותם הוא העובדה שבנסיבות המצערות הללו נחשפנו אליהם באופן בלתי אמצעי, לא דרך שידורי התעמולה.

* השיגה את מטרתה – העמדתה לדין של הפרובוקטורית פעורת התחת נטלי כהן-וקסברג, שסרטוני הווידאו המחורבנים שבהם היא עושה את צרכיה על הדגל אינם הפרובוקציה החמורה ביותר שלה (החלאה הזאת צילמה פרובוקציית הכחשת שואה נתעבת לאין ערוך ליד מוזיאון "יד ושם") היא המתנה הטובה ביותר שהיא יכלה להעלות על דעתה שתקבל מהמדינה השנואה עליה כל כך. די בכמות הפעמים שהתקשורת הקדימה לתופעה הנאלחת הזאת את התואר "אמנית", כדי להיווכח בכך. וכעת אנו נותנים לה במה בבית המשפט, שבה היא תסוקר בידי התקשורת בארץ ובעולם כשהיא מגלמת את תפקיד ה"נרדפת", שפערה עכוז וכעת סותמים לה את הפה. אנחנו פשוט מטומטמים המשחקים לידי אויבינו.

* לגדוע את היד - הסופר וההוגה פרופ' יעקב מלכין בן ה-90, הוא מייסד "תמורה" - התנועה ליהדות חילונית הומניסטית, אחד מהאבות המייסדים של ההתחדשות היהודית הישראלית ומי שלאורך עשרות שנים האדיר תורה בישראל, בדרכו. עם בתו וממשיכת דרכו, הרב סיוון מס, ישבתי בפורומים וועדות שונות בארגון "פנים" – ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, ומצאתי בה בת ברית נאמנה בהתחדשות היהודית הציונית. ההתחדשות היהודית היא רבת פנים ומייצגת רבים משבעים הפנים בתורה. איני מגדיר עצמי כחילוני, ואיני רואה עין בעין עם מלכין ומס את אופן ההתחדשות, אך זה היופי שבפלורליזם היהודי.

קנאים פנאטים כתבו כתובות נאצה והצמידו סכין לביתו של פרופ' מלכין. יש לגדוע את היד הקנאית, המתנקשת ביהדות ובדמוקרטיה, כביכול בשם היהדות.

* היתרון באריכות ימים - ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם אלוף (מיל') שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים והיום, בגיל 90, יו"ר עמותת הפלמ"ח; אדם פעיל מאוד, שפותח מידי בוקר את יומו בחדר כושר ושחיה בבריכה, עובד ומדריך בבית הפלמ"ח ועובד בחלקה חקלאית קטנה השייכת לו.

אני תמיד קורא בשקיקה ובהערצה את סיפוריהם של בני הדור הזה, דור מייסדי המדינה. אבל כרגיל, לא חסרות בדברים השמצות וחוסר פרגון לאחרים.

אומר גביש בראשית הראיון: "תראי מה קרה לחבורה שלנו ממלחמת ששת הימים: ראש הממשלה לוי אשכול, איננו. שר הביטחון משה דיין, איננו. הרמטכ"ל יצחק רבין, איננו. ראש אג"ם עזר ויצמן, איננו. אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, איננו. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, איננו. אריק שרון, שהיה אחד ממפקדי האוגדות, איננו. נשארתי לבד. עצוב לי. הדור הזה הלך". הוא יכול כמובן להאריך עוד ברשימת אלה שאינם - מכל המטכ"ל נותרו בחיים רק הוא ומפקד חיל הים שלמה אראל. בהמשך הראיון הוא מכסח את הצורה לאשכול, דיין, רבין, ויצמן, דדו ואריק שרון... רק בר לב יוצא אצלו טוב.

האמת היא שגם הם לא טמנו את ידם בצלחת מלחמות הקרדיט והגנרלים. אבל היום הם אינם יכולים להגיב. רק הוא נשאר לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו.

מה שמוכיח, שיש יתרונות לאריכות ימים.

* פרי וירק - מה ההבדל בין פרי וירק? ההגדרה המדעית, הבוטנית הלשונאית, מבחינה בין השניים על פי "מאין באת" ואילו ההגדרה האורי הייטנרית מבחינה בין השניים על פי "לאן אתה הולך". כלומר - ההגדרה נגזרת מן הסלט. פרי הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט פירות. ירק הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט ירקות. לכן, לדידי תות שדה, אבטיח ובננה הם פירות, ואילו אבוקדו הוא ירק.

             * ביד הלשון

מזלזל ועד חוטר – ט"ו בשבט בפתח, חג לאילנות, ואני מביא לקסיקון מונחים הנוגעים לענפים, בסדר אלפביתי, שערך ירעם נתניהו:

אָמִיר – הענפים העליונים שבעץ, הצַמֶרֶת.

בַּד – ענף עבה ששימש למוֹט או לקורה.

גבעול – החלק הצומח מן השורש ועליו גדלים העלים, הפרחים והפֵּרות של הצמחים.

גְּרוֹפִית – ענף של זית או שִׁקמה (בדרך כלל כָּרוּת).

דָּלִית, דָּלִיָּה – ענף ארוך, דק וגמיש המתרומם כלפי מעלה (בעיקר של גפן).

זַלְזַל – ענף דק (בדרך כלל קטן או המזיק לאילן).

זְמוֹרה – ענף של גפן הנושא את אשכולות הענבים והעלים (ויש אומרים ענף שזמרו [חתכו] אותו כדי להרכיב על הגפן ולהשביח את ענביה).

זֶרֶד – ענף רך ודק (בדרך כלל הנאכל ע"י בהמות).

חוֹטֶר – ענף היוצא מהגזע והסמוך לשורש.

חֲרוּת – ענף של דקל.

יוֹנְקָה, יוֹנֶקֶת – שלוחה דקה היוצאת קרוב לקצה השורש (ובכך מגדילה את שטח הפנים ויניקת המים). בקצה כל שורש יש אלפי יונקות מיקרוסקופיות.

כַּף – לולב.

נְטִישָׁה – ענף המונח על הארץ.

נֵצֶר – ענף רך הצומח מהשורש.

סָעיף, סְעַפָּה, סַרְעַפָּה – מקום שבו יש ענפים רבים המסתבכים יחד (מעין סְבַך).

סַנְסַן – תפרחת התמר (בראש האילן).

עֳפִי, עֳפָאִים – צמרת האילן (ויש אומרים: ענף דק).

עָנָף – שם כולל לגבעול היוצא מן הגזע ושעליו צומחים הפֵּרות, העלים או הפרחים.

פֹּארָה, פֻּארָה – שם קיבוצי לענפים.

רַגְלִית, רוֹגְלִית – ענפים (בדרך כלל של גפן) המתפשטים על גבי הקרקע לרגלי בני האדם (ההפך מדָּלִית – ע"ע).

שׂוֹךְ, שׂוֹכָה – ענף מסועף וארוך מצמרת העץ, הנושא בדים צדדיים מרובים.

שְׁלוּחָה – גבעול המתפשט לאורך הקרקע.

שָׂרִיג, שָׂרִיגִים – ענפים דקים המשתרגים ומסתבכים ונאחזים זה בזה (ויש אומרים: ענפי הגפן).

בעברית גם יש שמות לקבוצת ענפים: נוֹף, סְבַך, צַמֶּרֶת.

* 929

בראשית ספטמבר 2001 התכנסה בדרבן שבדרא"פ ועידת הגזענות והאנטישמיות שהחלה את מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. האסטרטגיה שנקבעה הייתה הצגתה של ישראל כ"מדינת אפרטהייד" כביכול, והחרמתה והוקעתה ככזאת, עד כדי מיטוטה, באופן שבו מוטט משטר האפרטהייד בדרא"פ.

מאז נערך מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, בעיקר באירופה ובאקדמיה בארה"ב. האמת היא שהתוצאות המעשיות של המסע, בעיקר בהשוואה להון העתק המושקע בו – אפסיות. גדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס צווח ככרוכיה מהשכם עד הערב, ורכבת אווירית של טובי האמנים בעולם עושה דרכה לישראל. אפילו ההישג הגדול ביותר של אותו מסע – החלטת סימון המוצרים של האיחוד האירופי, אינו מיושם בפועל.

אולם בעוד המסע נוחל כישלון חרוץ בצד המעשי, אי אפשר להתעלם מהישגי שטיפת המוח שלו, במישור התודעתי. הנזק המצטבר שהוא גרם רב. והגרוע מכל, הוא העובדה שהוא מחלחל גם בתוכנו, בתוך החברה הישראלית.

יותר ויותר ישראלים מלהגים את השקר על אודות ישראל כמדינת אפרטהייד, וככל שהם חוזרים על השקר, הם מתחילים להאמין בו. להאמין בו ולהתאהב בו. "אקיבוש"- OUT. "אפרטהייד" – IN.

בגיליון ערב שבת פרסם עמוס שוקן, מו"ל הארץ וקובע הקו של העיתון, מאמר שבו הוא הגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד לא דמוקרטית והביע תמיכה בפעולה של ישראלים לשיתוף פעולה עם קמפיין החרמות והדה-לגיטימציה הבינלאומית נגד מדינת האפרטהייד. ובתגובה לפוסט שהעליתי בפייסבוק ובו מתחתי ביקורת על דבריו, קיבלתי לא מעט טוקבקים התומכים בדבריו, מציגים אותם כ"אמת עובדתית" ואחד מהם אף "איתגר" אותי כאיש מדע המדינה, להציע הגדרה אחרת למציאות חיינו...

לא יאומן.

לא יאומן עד כמה אפשר לסלף את המציאות.

לא יאומן עד כמה יש לאנשים מוטיבציה לסלף את המציאות כדי להציג באור מעוות את מדינתם. איני מסוגל להבין את המוטיבציה לכך.

עובדות?! אדרבא, נתבונן בעובדות.

במדינת ישראל שורר שוויון מלא בין יהודים וערבים. זאת, חרף מצב המלחמה על עצם הקיום, בין מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, לבין הלאום של המיעוט הלאומי במדינה, שהוא הרוב הגדול במזה"ת. אין ולא היה בשום מקום בעולם, אח ורע למערכת שוויונית כזאת, בתנאים כאלה. אין ולא היה לכך אף ורע באף דמוקרטיה. כאשר ארה"ב הדמוקרטית נלחמה ביפן, במרחק אלפי ק"מ מחופיה, מלחמה שלא היה בה צל של איום יפני על קיומה של ארה"ב או הטלת ספק קל שבקים בזכות קיומה - כל היפנים בארה"ב, חרף העובדה שהם הביעו תמיכה בארה"ב ונאמנות לה, הושמו במחנות ריכוז. אני גאה בכך שאנחנו שונים; שונים מכל מדינה אחרת בעולם. ערביי ישראל הם הערבים היחידים בכל המזה"ת שהנם אזרחים. אזרחים אמתיים, שווי זכויות, הגם שלא שווי חובות; נהנים מכל הזכויות שהדמוקרטיה מעניקה; הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הדת, חופש הקניין, החופש להתנגד למדינתם, לתקוף אותה ולתמוך באויביה. לאף ערבי במזה"ת אין פרומיל מזכויותיהם של ערביי ישראל. אפרטהייד?!

שטחי יהודה ושומרון הם שטחים במחלוקת ולכן מעמדם טרם נקבע. שטחי יהודה ושומרון הם חלקי א"י שישראל ויתרה על כל תביעה עליהם במסגרת הסכמי שביתת הנשק, בתום מלחמת השחרור, והשלימה עם הקו הירוק כגבולה. אילו זה היה תלוי בה, יו"ש היו מחוץ לגבולותיה עד היום. אולם הם שוחררו כתוצאה מהתוקפנות של הערבים, שמעולם לא השלימו עם קיומה של כבשת הרש – מדינת ישראל, והפכו את יהודה ושומרון בסיס לתוקפנות נגד ישראל.

בעקבות הסכמי אוסלו ישראל נסוגה מחלקים גדולים מיהודה שומרון ועזה – בהסכם. בהתנתקות ישראל נסוגה מכל רצועת עזה - ללא הסכם. בשני המקרים, כל שטח ממנו ישראל נסוגה הפך באחת לבסיס טרור רצחני נגד ישראל. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בפיגועי טרור שיצאו מאותם שטחים לאחר הסכם אוסלו. כל שטח שישראל נסוגה ממנו בהתנתקות, היה בסיס לפשע נגד האנושות – ירי טילים מאסיבי על אזרחי ישראל; ירי מכוון על אזרחים, מתוך אמונה והערכה שיהיה כאן ניצול הצלחה – כפי שהטרור סילק אותנו מעצמונה ונווה דקלים, כך הוא יסלק אותנו גם מנחל עוז ושדרות. רק לפני שנה וחצי, כמעט כל מדינת ישראל הייתה תחת התקפה מהשטחים שישראל מסרה לפלשתינאים בהתנתקות. הירי החל עוד טרם ההתנתקות – מהעיר עזה והערים ברצועת עזה שישראל נסוגה מהם בהסכמי אוסלו. בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל הרצועה – עד גרגר החול האחרון, המיטה חורבן על כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, החי והמת. והתוצאה הייתה הפיכת אותם אזורים לבסיס טרור נגד ישראל. לא היה כל צורך בתירוץ "אקיבוש" כדי להמשיך בטרור נגדנו, כיוון שהוא נובע מההתנגדות לעצם קיומה של ישראל, שהיא הגורם האחד והיחיד למלחמה בין העמים.

רצועת עזה היא מדינת עצמאית. אין אפרטהייד, אין קיבוש, אין התנחלות. נו?! ראינו. וגם שמענו את הטענה המגוחכת שהסיבה לכך היא שעזבנו "ללא הסכם". אפשר לחשוב, שהמטרה של הפלשתינאים היא הסכם – הם כל כך כל כך משתוקקים להסכם אתנו, ולכן ההתנתקות העליבה אותם כל כך ומתוך העלבון, במקום לבנות מדינה מסודרת, חברה אזרחית, כלכלה משגשגת וכו', הם יורים טילים על ערי ישראל וחופרים מנהרות כדי להשתלט על יישובים אזרחיים ישראליים ולערוך בהם טבח המוני.

הרי אילו לאחר ההתנתקות הם היו מקיימים יחסי שכנות טובה ושומרים על גבול שקט, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו מתגייסים ומשקיעים כל הון שבעולם כדי להפוך את רצועת עזה לסיפור ההצלחה המשגשג של המזה"ת. הרי אילו הם שמרו על גבול שקט ומקיימים יחסי שכנות טובה, רוב אזרחי ישראל היו תומכים בביצוע התנתקות דומה ביהודה ושומרון. וכזכור, כשישראל נסוגה מרצועת עזה, מי ששלט בה היה אבו מאזן ופת"ח, וכבר אז רצועת עזה הפכה בסיס לטרור.

ומה יקרה כאשר ניסוג מיהודה ושומרון, בהסכם כמו באוסלו או באופן חד צדדי כמו בהתנתקות, בבוקר שלמחרת? אם נביט על המפה ניווכח, שכל גוש דן יהיה עוטף עזה. נתב"ג יהיה בטווח יריקה.

ומהו ה"אפרטהייד" ביהודה ושומרון? רובם הגדול של הפלשתינאים ביו"ש חיים תחת שלטון הרשות הפלשתינאית. יש להם נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, שרים, פרלמנט, כוחות ביטחון, משטרה, שב"כ, בתי משפט בכל הערכאות, בתי סוהר, שלטון מוניציפלי, שגרירויות בכל העולם. בשנים שבין הנסיגה שלאחר אוסלו ל"חומת מגן", הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. אבל אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראלים, לא היה מנוס מהחזרת השליטה הביטחונית הכוללת. נשער בנפשנו שהמציאות בשנים 1994-2002 הייתה נמשכת עד היום - כל יום מחבלים מתפוצצים באוטובוסים, במסעדות, בדיסקוטקים ובקניונים, אלפי נרצחים, מרחץ דמים. לא הייתה לנו כל ברירה, זולת החזרת השליטה הביטחונית לישראל.

וכזכור – לפחות שתי ממשלות, של ברק ושל אולמרט, הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית ריבונית בגבולות 67' והם דחו את ההצעה על הסף, כיוון שלא היו מוכנים לוותר על "זכות" השיבה. מהי "זכות" השיבה? הצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיחנקו אותה מבחינה דמוגרפית, וכשיהיו הרוב יתאחדו עם המדינה הפלשתינאית, שתהיה כמובן נקיה מיהודים כמו מדינת עזה. המיעוט היהודי במדינה המאוחדת ייהנה מהזכויות, שמהם נהנו היהודים בכפר עציון לאחר שנכבשו בידי הערבים.

כל העובדות הללו אינן קיימות אצל מדקלמי ה"אפרטהייד". מן הכל הם מתעלמים. אין שאלות ביטחוניות. אין היסטוריה. אין עובדות.

יש סיסמאות ריקות ונבובות. אקיבוש. אפרטהייד. כל כך רדוד. כל כך שטחי. כאילו סיסמאות הן תחליף למדיניות, תחליף לביטחון, תחליף להתמודדות עומק עם מציאות מורכבת.

אפשר וראוי ורצוי להתווכח על דרכי ההתמודדות עם המציאות המורכבת הזאת ויש מגוון של אפשרויות התמודדות, אבל עם מציאות מורכבת אי אפשר להתמודד בסיסמאות ובשקרים. יש מקום להתווכח על מיקומו הרצוי של הגבול, האם נכון להתיישב ביו"ש והיכן, מה יהיה מתווה השלום אם אי פעם יהיה פרטנר לשלום, מה ישראל צריכה לעשות לנוכח העובדה שהיום אין פרטנר לשלום. אבל למחוק את כל הוויכוח הזה בסיסמאות אינפנטיליות כמו "אפרטהייד", זה עלבון לאינטליגנציה.

להתעלם מכל המציאות הזאת, לכנות אותה בסיסמה "אפרטהייד" ולשתף פעולה עם גורמים עוינים המנהלים קמפיין דה-לגיטימציה למדינת ישראל מתוך רצון לבודדה ולמוטטה, בשם סיסמת השקר הנתעבת "אפרטהייד"... זה מעשה בלתי נסבל ובלתי נסלח. 

* "על השבוע", "חדשות בן עזר"