הבלוג של אורי הייטנר

אני מזדהה לחלוטין עם המסר המרכזי של חברי היקר בוג'ה במאמרו "זעקת עצי הזית הכרותים"; אכן, המעשה הברברי של כריתת עצי זית של ערבים סותר את המעשה הציוני של נטיעות בארץ ישראל.

אולם בדרך למסר, כתב בוג'ה כמה דברים שאינם מדויקים עובדתית והמסר שלהם בעייתי.

כותב בוג'ה: על הניגוד בין הגוף הציוני שהאמין ב"עוד דונם, עוד בית ועוד עז" לבין הגוף הציוני שהאמין כי "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואשר יהודה תקום". האמנם יש סתירה בין השנים?

השורה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואשר יהודה תקום" היא מתוך שירו של חתן פרס ישראל המשורר יעקב כהן, "שיר הבריונים". אמנם כהן היה רוויזיוניסט, אך הוא כתב את השיר לאחר פרעות קישינב, 17 שנים לפני הקמת הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, בימים שבהם כתב ביאליק את "בעיר ההריגה" ובאותה רוח. מי שאימצו את השורה הזאת לסיסמתם היו הארגון "בר גיורא" ו"השומר". "השומר", כידוע, היה ארגון של תנועה העבודה הציונית. אנשי "השומר" האמינו בהתיישבות והקימו יישובים ברוח "עוד דונם ועוד עז". אמונתם ב"בדם ואשר יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" לא סתרה כהוא זה את "עוד דונם ועוד עז". אלו שתי סיסמאות המשלימות זו את זו – זו רוח המגל והחרב של תנועת העבודה, של הפלמ"ח, של תנועות הנוער החלוציות, של הנח"ל, ברוח הפסוק התנ"כי מספר נחמיה, המתאר איך "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים, בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח".

אני זכיתי לשרת כנח"לאי בהיאחזות שלח, ובכך להיות בין מניחי היסוד ליישוב שדמות מחולה בבקעת הירדן. את הרעיונות הללו אני מגשים כל חיי באורטל.

למרבה הצער, תנועת העבודה אינו דוגלת עוד בשילוב הזה. על אחד משני הדגלים היא ויתרה. על הדגל של "עוד דונם ועוד עז", דגל ההתיישבות.

עובדה, ממשלות של תנועת העבודה ניסו לעקור את הדונם, הבית והעז שחבריי ואני נוטעים, בונים ומגדלים בגולן. אתוס הנטיעה הוחלף באתוס של כריתה ועקירה. 

* "ידיעות הקיבוץ"

* חזירות מזוקקת – בונוס העתק שאביגדור קפלן מיהר לארגן לעצמו שניה לפני שהארגון שניהל בכישרון קורס ואלפי עובדיו המסורים נשלחים לעזאזל, הוא תמצית הגרידיות ורדיפת הבצע החולנית וחסרת המצפון, המאפיינת את הקפיטליזם החזירי.

* הצד החזירי של המתרס - כאשר במשבר כְּשֶׁל "מגה", הניצב במרכז העניין הציבורי והשלכותיו נוגעות לחברה הישראלית כולה, המותג "הקיבוצים" משויך לצד החזירי של המתרס – זוהי בושה גדולה לכל חבר קיבוץ.

* הנחת סלב – ניתן לראות בהודאתו של אולמרט בשיבוש הליכי משפט והדחת עד, במסגרת עסקת הטיעון, הישג לפרקליטות. אך הנה, טרם יבשה הדיו, ו"מקורבי אולמרט" כבר הסבירו שהוא עשה זאת כדי למנוע ממשפחתו את הסבל של עוד משפט...

אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, המנוגדות לעניין הציבורי. הדוגמה הבוטה ביותר לבעייתיות בעסקאות הללו הייתה העסקה עם האנס הסדרתי קצב, שמזל גדול שביהירותו הוא ביטל אותה.

במקרה זה, העסקה פוגעת באמון הציבור בשוויון בפני החוק, שכן העונש החופף לאולמרט, בהרשעה על עבירה חמורה כל כך של שיבוש הליכי משפט והדחת עד, כמוה כהרשעה ללא כל עונש. הדבר בעייתי במיוחד לנוכח הזיכוי המוזר מחמת הספק בפרשת "הולילנד", שהפרקליטות יודעת עד כמה היא מנוגדת לשכל הישר.

* לא קולט את הרמז – ישראל מצויה במערכה מדינית והסברתית קשה, ואין לה ראש מערך הסברה. למה? כיוון שנתניהו, המבין שטעה במינוי דן ברץ, ממתין שברץ יבין את הרמז בעצמו, ויוותר על התפקיד. ברץ, שהאגו שלו חשוב בעיניו יותר מהאינטרס הלאומי, מסרב להבין את הרמז, ומתבצר בתפקיד שאינו מכהן בו, בתקווה שעקשנותו שלו וחולשתו של נתניהו יגרמו לכך שאחרי עוד כמה חודשים או שנים, נתניהו ימנה אותו. ואילו נתניהו, במקום לנהוג כמנהיג ולהבהיר לברץ שהוא לא ימונה, ממשיך לצפות לכך שברץ עצמו יוציא לו ולמדינת ישראל את הערמונים מן האש. התנהלות מבישה, מביכה, מייאשת, הפוגעת במדינת ישראל.

* ללא תיוג – טוב עשה נתניהו כשהחליט לבטל את סימון נציגי העמותות הממומנות בידי ממשלות זרות. גם כשהאסימון נופל באיחור, טוב שהוא נופל. הרי לא הייתה מתנה טובה יותר לאותן עמותות מאשר הצעת החוק הזאת. אין כל סיבה שהכנסת והממשלה תהיינה האידיוטים השימושיים של קמפיין ההתבכיינות המתקרבן של אותם ארגונים.

* מדבר סקר תרחק – במסגרת שבוע הדמוקרטיה בגל"צ, נערך סקר ובראשו השאלה האם ישראל יותר יהודית או יותר דמוקרטית. השאלה הזאת – בבסיסה שקרית, כי היא מבטאת את התעמולה הפוסט-ציונית על פיה יש סתירה בין צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ולכן אם היא יותר יהודית היא פחות דמוקרטית ולהיפך. סקר השואל את השאלה הזו הוא סקר מוטה בבסיסו, וכל תוצאה שלו תוצג כ"הוכחה", כביכול, לנסיגה מהדמוקרטיה הישראלית.

* פשעי השנאה נמשכים – אחרי הטבח בכפר דומא, אנו כבר מבינים שפשעי השנאה אינם "גרפיטי". פשע השנאה נגד נוצרים שנערך השבוע והצתת מכון שטיפת רכב שהעסיק ערבים, מוכיחים שלמרות כל המאמצים הראויים לשבח לשבור את המרד, נותרה לשב"כ עוד לא מעט עבודה.

* לזיכוי סמס 1 – יום לאחר פטירתו של שמואל ראדה, אביה של תאיר, מאות אזרחים הפגינו בת"א בתמיכה ברוצחה של בתו, רומן זדורוב. זו תופעה מסוכנת ביותר. כל הערכאות שדנו בתיק על סמך ראיות ועל פי דיני ראיות הרשיעו את זדורוב ברצח. נכון שבעליון אחד השופטים, השופט דנציגר, זיכה אותו מחמת הספק, אך גם הוא אמר שהיה כפסע בפני הרשעה, ובמילים אחרות – גם הוא מאמין ב-99% שזדורוב הוא הרוצח, אלא שכאשר מדובר בהרשעה ברצח, גם אחוז אחד של ספק מביא אותו לזיכוי מחמת הספק. לשאר השופטים, בכל הערכאות, לא היה אפילו אחוז אחד של ספק.

אולם בניגוד למשפט על סמך ראיות, נערך גם משפט רחוב, על סמך שמועות, רכילויות, תאוריות קונספירציה וכל מיני סרטונים שאנשים בדו, ובהם נקבע מראש שזדורוב זכאי. אולי נחליף את שיטת המשפט בישראל. נבטל את בתי המשפט, ונמיר אותם במשפט בסמסים, בתכנית ריאליטי בטלוויזיה. להרשעה הקש 1, לזיכוי הקש 2. השבט אמר את דברו.

* קלקלן ל"גדר חיה" – במאמרי "מאחורי הגדר החיה" – מאמר הביקורת על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה", נזהרתי מפני קלקלן = ספוילר. זהירות זו הייתה בעוכרי המאמר, כיוון שהסיום שנזהרתי מפני חשיפתו, הוא מפתח מרכזי להבנת הרומן. אני מזהיר את הקוראים העתידיים, שאם אין הם רוצים בקלקלן, הם מוזמנים לנטוש כאן.

בסוף הספר מגיע חלימי, באופן בלתי חוקי, לביקור בחוף הים ביפו ושם הוא טובע למוות. הסיום הזה ממש אינו מתבקש מן הרצף הסיפורי, והוא מעורר תהיות. מה רצתה רביניאן למסור לנו בסיום הזה?

אני רואה כאן שתי אמירות. האחת, לה רמזתי במאמרי, היא דרך סימבולית להעביר את הסופיות המוחלטת של הפרידה בין גלית וחילמי וסתימת הגולל על סיפור האהבה הבלתי אפשרי ביניהם.

ויש כאן אמירה נוספת, שבעטיה אני כותב את ההערה הזאת. בתגובתו למאמרי כתב אהוד בן עזר, שחבל שלא קראתי את יוסף אורן, שכתב לפניי דברים דומים לדברים שכתבתי. קראתי גם קראתי, ומסקנתי אחרת.

הדומה בין דבריו לדבריי, הוא המקום המרכזי ששנינו הענקנו למסרים הפוליטיים בספר ולרעיון המדינה הדו-לאומית, כביכול, אותה מציע חילמי להקים במקומה של מדינת ישראל.

אלא שבעוד אורן טוען שהרעיון הזה הוא הרעיון של הספר והוא המסר של רביניאן, וזה היה עיקר מאמרו – בנקודה זו אני חולק עליו. במאמרי, הצגתי שתי אפשרויות. האחת היא שאכן המסר של הסיפור הוא שהפתרון הוא דו-לאומי והשניה, היא שרביניאן מזהירה את הקורא שללא חלוקה לשתי המדינות, לא יהיה מנוס מפני הפתרון הבעייתי הזה.

אולם את עמדתה על הרעיון, היא הציגה בסצנת הסיום. מראשית הספר, עורג חילמי לים, לים התיכון, לחוף הים של יפו. הים הוא הסמל ל"שיבה" אליה הוא חותר. הוא מבהיר שאין הוא רוצה לחזור לכפר ממנו גורשו הוריו, אלא לגור ליד הים. למה ליד הים? ללמדך שהוא רואה את הפתרון בראש גדול – לא כפתרון פרטי של חזרתו וחזרת משפחתו לכפר בלבד, אלא כפתרון לאומי ("דו-לאומי") שיחליף את מדינת ישראל. הסמל לכך הוא הים, הקצה המערבי של הארץ, כביטוי לכוליות של הפתרון הזה, על פני כל הארץ.

אך כשחילמי מגיע אל הים, הסופרת מטביעה אותו למוות. יש בכך מסר, על פיו הרעיון הזה, של שיבה מוחלטת והקמת מדינה חלופית לישראל, הוא פתרון הטומן בחובו מוות. יש כאן מסר, שגם כאשר הפתרון הדו-לאומי עטוף בסיסמאות קוסמופוליטיות "ג'ון לנוניות" – זהו פתרון שמשמעותו מוות. יש כאן מסר לפלשתינאים, שבכל ייצוגם בספר לא היה אפילו אחד המוכן לקבל את קיומה של מדינת ישראל, שהעקשנות הזאת היא התאבדות בעבורם.

* מוקד משיכה לצעירים - אני יושב בארכיון הגולן במסגרת מחקרי, ולא אחת דעתי מוסחת בשל פרפראות, מעניינות לא פחות מנושא המחקר.

ביום העצמאות תשמ"א (1981) הופיע באירוע המרכזי בחמת גדר, לא אחר מאריק איינשטיין, בתכניתו "חמוש במשקפים" (תכניתו האחרונה. אחריה לא הופיע עוד).

בעיתון "ארץ הגולן" התפרסם מכתב למערכת של חנה אורבך, תושבת נוב, המוחה על הוצאת סכום של 600,000 ל"י (בשיא תקופת האינפלציה המטורפת, טרם החלת השקל ובוודאי - השקל החדש) על אמן מבחוץ, במקום הסתמכות על כוחות פנימיים.

מנהל המתנ"ס אהרון דוידי השיב, שרצון הרוב הוא שקבע. "מסתבר שאריק איינשטיין מהווה מוקד משיכה לדור הצעיר בגולן, אם כי אני, כנציג הדור הזקן, אינני מבין את זה, אבל בהחלט מקבל את עמדת הרוב".

אני עוד לא חייתי אז בגולן, הייתי נער רמת גני, ואני זוכר היטב את המופע, אותו ראיתי בקולנוע "הדר" בגבעתיים.

* רובוט שקרן – ניסיתי להיכנס לאתר מסוים, ונעצרתי בהבהרה שכיוון שהאתר הותקף לאחרונה, עליי להשיב על שאלה. והשאלה הייתה: "האם אתה רובוט?". שאלתי את עצמי - שאם הייתי רובוט והייתי משקר, האם האתר היה נפתח לי? מכל מקום, אמת דיברתי, והשבתי בשלילה. לא נתנו לי להיכנס.

            * ביד הלשון

קלס – בתפילה "נשמת כל חי" שאנו אומרים בשבתות ובחגים בתפילת שחרית, מופיע הפסוק הבא: "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ".

לקלס, מופיע כאן כמילה נרדפת ל"להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך ולעלה" כלומר כמילת שבח. גם בהגדה של פסח מופיע כל הדבוקה הזאת ברצף של שבחים.

אם כן, קלס היא מילת שבח.

אולם בספר ירמיהו נכתב: "כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם". כלומר קלס הוא שם נרדף לחרפה וגנאי. ובתהילים - "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ". כלומר קלס הוא שם נרדף ללעג.

אז האם מי שמקלס – מחמיא ומשבח, או לועג, מגדף ומגנה?

התשובה היא כן. כלומר, אותה מילה מבטאת את שני ההפכים.

במקרא קלס הוא ביטוי גנאי, ומקורו מן השפות השמיות. בתלמוד הוא ביטוי שבח, ומקורו יווני. כלומר שתי המילים הזהות הללו, הן מתקופות שונות ומתרבויות שונות, ובצירוף מקרים יוצא דופן הן הפכים.

"זה אישל מדבר", הוא ספר מבריק שכתב חנוך ברטוב לפני שנות דור. הספר הוא מונולוג מתמשך של אסף לוויתן, "אישל", היושב על כורסת הפסיכולוג ועורך בנוכחותו את חשבון נפשו.

הכינוי "אישל" הודבק ללוויתן, כיוון שהקדיש עשרים שנה מחייו למטרה אחת – אביק סער; פוליטיקאי שלוויתן היה עוזרו, משרתו, דוברו, שופרו ונושא כליו. כל ישותו הייתה – היותו "איש של", האיש של סער, "אישל". מפעל חייו של אישל היה סער - עיצוב דמותו כמנהיג לאומי והעלאתו לשלטון. אישל מחק את אישיותו והמיר אותה ב"אישליות"; הוא היה מאיש לאישל.

וכשהוא עשה את חשבון נפשו, הוא הבין שכל חייו היו בזבוז והחמצה, שירות כפוי טובה של איש בלתי ראוי.

יואב הוא אישל דוד. מלכותו ושלטונו של דוד היה תכלית חייו, מטרת חייו, מפעל חייו. נאמנותו הייתה ללא גבול. גם כאשר דוד היה כפוי טובה, נאמנותו לא נסדקה כהוא זה.

****

לא היה אמצעי שמטרת חייו של יואב לא קידשה אותו. לא הייתה נבלה שיואב לא היה מוכן לעשות למען דוד. כאשר קיבל יואב מדוד את ההוראה "לסלק" את אוריה, לא היו לו עכבות. הוא ביצע את המעשה הנורא, כי הבין שנוכחותו של אוריה בשטח מסכנת את דוד. לא היה לו כל קושי להיפטר ממנו, בעיצומה של מלחמה קשה.

כאשר הוביל את ישראל לניצחון גדול, לאחר מלחמה ממושכת, על בני עמון – יואב חשש מפני תגובה ציבורית בנוסח "היכה דוד באלפיו ויואב ברבבותיו". לכן, ביוזמתו, הוא קרא לדוד להגיע לרגע ההכרעה והעניק לו את תמונת הניצחון.

נאמנותו של יואב לדוד, לא הייתה צייתנית. יואב היה עצמאי מאוד, חזק מאוד, וכאשר הוא חשב שרצון המלך מנוגד למטרה הגדולה, הוא לא היסס להמרות את פיו. וכך, לאורך כל הדרך היו ביניהם התנגשויות קשות. דוד לא יכול ללא בני צרויה, אך קשה, קשה לו מאוד אתם.

דוד ציווה לתפוס את אבשלום חי. אז מה? יואב הבין שכל עוד אבשלום חי, הוא פצצה מתקתקת, המסכנת את שלטון דוד. דוד אמר? אמר. יואב פעל כהבנתו, הפר פקודה והרג את אבשלום. הוא הבין שהחלופה להריגתו של אבשלום, היא הרג דוד, בניו, בנותיו, נשותיו ועבדיו.

וכפי שנראה בפרקים הבאים, הוא יישאר נאמן לדוד, ללא סייג. דוד ידע, שעל אף שיואב הוא האיש החזק בממלכה, הוא לעולם לא יאיים על שלטונו.

יואב התמרמר על דוד וכעס על תגובתו על חיסול אבשלום. הוא לא נרתע מלשאת נאום מנער ומטלטל באוזני דוד.

הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם, וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ. לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ. כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים. כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם, כִּי לוּא אַבְשָׁלוֹם חַי, וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. וְעַתָּה - קוּם, צֵא, וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ. כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא, אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה.

עניינית, יואב צדק. הוא ידע שאין לאבשלום כל עכבות, והוא ישיב לאביו רעה תחת כל טובה.

אך אנו הקוראים, היודעים זאת ומבינים זאת, איננו יכולים שלא להזדהות עם דוד; אם לא כמלך, אזי כאב, האוהב את ילדיו ללא תנאי. והוא הוריש לנו את הקינה הקשה והיפה על בנו: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם! מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי.

 * 929