* האמת הכואבת - אנו מאוד
מאוד רוצים - רוצים? משתוקקים, להאמין שמלחם הוא מפגע בודד שכל הסביבה מקיאה אותו.
למרבה הצער, זו לא בדיוק התמונה. למרבה הצער, מתברר שהסביבה שבה הוא גדל היא זו
שבתוכה הסתתר במשך שבוע, וקיבל עזרה ורבים רבים ידעו ולא "הלשינו".
זה כואב. מה הפתרון לבעיה? לבטח לא להיות בת יענה.
* גינוי - שרת החוץ
השבדי מגנה את ישראל שהוציאה להורג ערבי מעורער בנפשו ללא משפט.
* לעילוי נשמת הצדיק - ביום הזיכרון
לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס התייחדות עם זכרו של נשאת מלחם יחד עם זכר קורבנותיו,
ויחד עם כל קורבנות השנאה משני הצדדים.
* אלפית האחוז – למה
עמירה הס כל כך מתלהבת מהרצח המשולש בתל-אביב? כי הוא "מחזיר לישראלים
כגמולם, ולו באלפית האחוז".
* הסתה – גדעון
לוי אינו מרוצה מהרפיסות והכניעה של הפלשתינאים אזרחי המדינה, וכדי שהקורא
הלא-בקיא יבין את כוונתו הוא מוסיף במירכאות "ערביי ישראל" ומגדיר זאת
כ"כינויים הכפוי". הוא מסית בפשקוויל "עורו הערבים" את
"דור שלישי לנכבה" לשנות את הדרך, להפסיק להיכנע.
למה הוא התכוון? הוא לא פירט. דומני ביום שישי שעבר קיבלנו דוגמית
מהפלשתינאי אזרח ישראל נשאת מלחם מערערה. הוא לא נכנע ולא התרפס.
* עכבר מת – מפעם לפעם
מתפרסמות כתבות בעיתונות, על צעירים שהצליחו להסתנן לארגוני ימין רדיקלי, למשל להב"ה,
ומתעדים את הזוועה. וזו באמת זוועה.
בתכנית "עובדה", הוקרן לראשונה סרט, על צעירים מארגון ציוני –
"עד כאן", שאנשיו הצליחו להסתנן לתמונת הראי – ארגוני השמאל הרדיקלי, ולתעד
את הזוועה. וזו באמת זוועה.
הפעילים המרכזיים של ארגוני "זכויות אדם" – "תעאיוש"
ו"בצלם" תועדו פועלים להסגרת פלשתינאים שמכרו או ניסו למכור קרקעות ליהודים,
לידי הביטחון המסכל הפלשתינאי, כדי שיוציאו אותם להורג בעינויי תופת. לא זו בלבד שארגוני
זכויות האדם רואים כמובן מאליו את החוק האנטישמי המטיל מוות על מי שמוכר קרקע ליהודי,
הם עצמם יוזמים מלכודת כדי ללכוד אותם אנשים ולהסגיר אותם לידי המענים הרוצחים. פעיל
"תעאיוש" עזרא נאווי התרברב על כך שבזכותו אדם כזה היום "סמוך על שולחנו
של אלוהים", כלשונו.
אמר מייסד "עד כאן": "בתוך הצלופן של 'זכויות אדם' מסתתר עכבר
מת". עובדה.
ומי המומחה שזומן לתכנית "עובדה"? גדעון לוי, כמובן. חברו הטוב
של אותו מסגיר בזוי עזרא נאווי, שלעדותו בילה רבות בטנדר שלו. והאיש הזה, אביר התקשורת
החופשית, תקף את "עובדה" על שידור העובדות, וכינה זאת "מלשנות".
ועכשיו נשאלת השאלה, האם עזרא נאווי, פעיל "זכויות האדם", ימצא
את עצמו מחר בבוקר בחקירת משטרה.
אילנה דיין תרמה תרומה משמעותית לדמוקרטיה ולשלטון החוק בישראל, בחשיפה
הזאת. לשם כך קיימת תקשורת. היא ראויה על כך לברכה. רק חבל שבראיון המתלהם של
גדעון לוי היא התכווצה מולו כתלמידה נזופה.
* ההבדל הקטן – ההבדל
בין זכויות האדם לארגוני "זכויות האדם", הוא כהבדל בין מוּסָר למוֹסֵר.
* לא לעשות הנחה - הפרדה
בין נאווי ונאוג'עה לבין תעאיוש ו"בצלם" היא כמו הפרדה בין גופשטיין ללהב"ה.
יש להוקיע את הארגונים עצמם.
* אקטיביזם ציוני ואזרחות טובה - ארגון
"עד כאן" שהשתיל אנשים בארגוני השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והחל לחשוף את
מעשי הנבלה שלהם, ביצע שירות לאומי רב חשיבות, אקטיביזם ציוני במיטבו. טוב עשה
הארגון, שגם גילה אזרחות טובה – העביר את החומר למשטרה והגיש תלונה מסודרת. במקביל,
יש להמשיך לחשוף את הדברים באמצעי התקשורת.
* סתימת פיות – ראיתי
את גדעון לוי אחרי שידור העובדה על זוועת תעאיוש ו"בצלם". קראתי למחרת בפייסבוק
את מיכאל ספרד – עוכר הדין שהנו תמונת הראי המובהקת של איתמר בן גביר, בריון
בעניבה. וכעבור יומיים, ב"הארץ" – מאמר של התועמלנית האנטי ישראלית
השקרנית עמירה הס (זו שכתבה שצה"ל רוצח פלשתינאים ותוחב לידי גופותיהם סכינים
כדי לביים פיגוע).
כל אדם שיש לו קצת מצפון, קצת
מוסר, שמץ של הומניזם, ליברליזם, רוח דמוקרטית, יחס לחיי אדם, היה מוקיע את
הארגונים ואת מעשיהם. אך הם בחרו לשבור את המראה, להוקיע ולגנות את אילנה דיין ואת
תכנית "עובדה", שכנראה יהיו בתקופה הקרובה שק החבטות של השמאל הרדיקלי.
כל כך צפוי... הם האשימו ב"מלשינות", ב"רדיפה",
ב"מקארתיזם", בכך ש"עובדה" "משרתת את הימין".
אחת הטענות שלהם היא "זה כל מה שהם הוציאו בשלוש שנות
צילומים?" כלומר, זה כל החומר שלהם? כולה, הסגרת פלשתינאים אל רציחתם בעינויי
תופת. ביג דיל! זה הכל?! באמת, אנשי זכויות אדם...
"בצלם" מספקת מצלמה כמעט לכל פלשתינאי והם מתעדים במשך שנים
365/24 ובקושי בקושי הצליחו למצוא חצי דקה פה, חצי דקה שם, מחוץ להקשרם, כדי
להרשיע את קלגסי צבא הכיבוש הישראלי. הפוסל במומו פוסל.
אולם כיוון שבאמת המעקב והצילומים בתוך הארגונים נעשו זמן רב, אין לי ספק
שמה שהוצג ב"עובדה" הוא קצה הקרחון, וצפויים גילויים רבים, שיביכו מאוד
את הארגונים. לכן הם החלו במהלך של הפחדה ודה-קרדיטיזציה לאילנה דיין, בקמפיין של
סתימת פיות, כדי להלך אימים על התקשורת, לבל תחשוף את ערוותם, את זוועתם, את נבלתם
וניוולם.
אבל זה לא יעזור להם. הגיע הזמן לשבור שתיקה.
* ניצחון לבני אור – ממשלת
ספרד פיצתה את אוניברסיטת אריאל בסכום של 430 אלף ₪, בשל גירוש סטודנטים מן
האוניברסיטה מתחרות כלשהי בספרד, בשם טיעוני BDS
על "אקיבוש" או קשקוש כלשהו מסוג זה. זהו ניצחון של בני אור על בני חושך
בקרב, אך המערכה עוד נמשכת. הלקח – אסור לוותר. מי שפוגע בנו, מחרים אותנו, מיד יש
לתבוע אותו ובהרבה כסף. ובכלל, על בני אור ליטול יוזמה ולהוביל מתקפה נגד בני
חושך, ולא רק להתגונן. ובעיקר – לפגוע להם בכיס. להחרים את המחרים. לרדוף את
הרודף.
הנה, אחרי ההחלטה הגזענית של האיחוד האירופי על סימון מוצרים, כלבו
בגרמניה, דווקא בגרמניה, ביצע את ההחלטה השערורייתית. בתוך שעות הכל-בו חזר בו
והתנצל.
הן ההחלטה הראשונה והן השניה אינן קשורות לעמדת בעלי הכלבו בסוגיה
הישראלית פלשתינאית, אם יש להם כזאת. בבוקר הם חשבו שהדבר יועיל לעסקיהם, ומהר
מאוד הבינו את ההיפך. יש לעמוד על המשמר. כל בית עסק שיסמן מוצרים – יש לפרסם את
שמו מיד ולקרוא לציבור להדיר רגליו ממנו עד שיחזור בו, ובמקביל – לתבוע אותו.
החרמות נגד ישראל יהפכו לבומרנג כלפי המחרימים.
ובינתיים... נמשכת הרכבת האווירית של טובי האמנים בעולם להופעות בישראל,
תוך שהם מתחרים ביניהם מי יגדף בעסיסיות וארסיות רבה יותר את המטיף האנטישמי
ווטרס.
* ערכו של הסכם – ב-21 באוקטובר
1994 נחתם הסכם מסגרת בין ארה"ב וצפון קוריאה, שבבסיסו הסכמה צפון קוריאנית להחליף
את הכורים הגרעיניים שפעלו בשטחה בכורי מים קלים להפקת אנרגיה, שיוקמו בידי ארה"ב,
לצד סיוע כספי מאסיבי של ארה"ב לצפון קוריאה. בנוסף, קרא ההסכם לפתוח בתהליך נורמליזציה
ביחסי שתי המדינות.
נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראה בהסכם הזה, בתיווכו של הנשיא קרטר, את
אחד מהישגיו הגדולים בתחום מדיניות החוץ, לקידום שלום עולמי.
מאז ביצעה צפון קוריאה מספר ניסויים גרעיניים, איימה בפירוש בשימוש בנשק
גרעיני נגד אויביה, הקימה כור גרעיני בסוריה, שעל פי מקורות זרים הושמד בידי
צה"ל, שיתפה פעולה עם איראן בתכנית הגרעין שלה והשבוע ערכה ניסוי בפצצת מימן
(או לא).
קרטר וקלינטון האמינו שבאמצעות פייסנות כלפי הרֶשע הדיקטטורי הם יביאו
שלום בדורנו. הם באמת האמינו בכך, ואין כל ספק בכוונותיהם הטובות ובשאיפתם לשלום
עולמי, בדיוק כפי שאין מקום לספק בכוונותיו הטובות של צ'מברליין במדיניות הפייסנות
שלו כלפי היטלר, שנועדה להביא שלום בדורנו. אין מקום לספק גם בכוונותיו הטובות של
ממשיך דרכם, ברק אובמה, במדיניות הפייסנות שלו כלפי הקנאות הג'יהאדיסטית האיראנית,
שבאה לידי ביטוי בהסכם הגרעין עם איראן.
אמר הפילוסוף, הסופר והמשורר אמריקאי ג'ורג' סנטיאנה: "מי שאינו לומד
מן ההיסטוריה, סופו לחזור עליה".
* סל התרופות והריטואל התקשורתי 2 – כך
כתבתי לפני חודשיים וחצי: "מונתה ועדת סל התרופות החדשה, וכמובן שאיננו יודעים
עדין איך יראה הסל שתבנה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – הריטואל התקשורתי ביום
פרסום הסל, יהיה כדאשתקד וכדאשתקדיים.
חברי הוועדה והממשלה שמינתה אותם יוצגו כאכזרים ומוציאים להורג, כיוון שתרופה
X ותרופה Y לא נכנסו לסל. מה שנכנס לסל, יהיה באחת מובן מאליו, וכבר אין בו עניין לציבור.
ואם תרופות X ו-Y היו נכנסות לסל, המיקוד התקשורתי היה בתרופות A ו-B שהיו נשארות בחוץ.
ככה זה; כשאין נושאים באחריות – אין גבול. אולם אלה שנושאים באחריות, נדרשים
לקבוע סדרי עדיפויות במסגרת תקציב נתון.
אפשר כמובן לטעון, ואולי בצדק, שתקציב סל התרופות צריך לגדול. אולם גם אילו
היה גדול כפליים או שבעתיים, עדין לא היה יכול לכלול את כל התרופות ולכן הריטואל היה
מתקיים כסדרו.
מה ניתן לעשות נגד התופעה? כלום".
השבוע פורסם סל התרופות. והתקשורת פעלה בדיוק על פי התסריט הזה. לא נביא
אנוכי ולא בן נביא. פשוט הייתי כאן גם אשתקד ואשתקדיים. להתראות בשנה הבאה.
* מעט מן האור –
בשבועות האחרונים, מקום משמעותי בעולמי תפסה מסכת שכתב וערך מורי ורבי יריב בן
אהרון על "שירי עיר היונה" של אלתרמן, האפוס הציוני הגדול על תקומת עם
ישראל, מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל. קראתי את הספר פעמיים ברצף, בשקיקה ובשקידה,
למדתי אותו וממנו, כתבתי עליו מאמר וציטטתי ממנו במאמרים שונים, בעיקר בתכתובת עם
המאמר היומי של פרק בתנ"ך במסגרת מיזם 929. ובנוסף לכך השתתפתי בשני אירועי
ההשקה של הספר.
מוקי צור ארגן את שני האירועים – האחד בסוכות, במסגרת כנס
"הקהל" שנערך בנמל תל-אביב (ובו השתתפתי בטרם קראתי את המסכת. את הספר
עצמו אני כמובן מכיר שנים רבות) והשני ביום שישי האחרון במפגש הדייגים הקסום שבנמל
עין גב. במקרה, שני אירועי ההשקה נערכו בנמלים – זו עובדה מקרית, אך סמלית, שכן
חלק ניכר מהספר עוסק בהעפלה, ובארץ ישראל כנמל הבית של העם היהודי.
בשל מרתון טבריה, כל הכבישים הסובבים את הכינרת היו חסומים. וכך, בגשם
זלעפות, נסעתי לעין גב דרך כביש נוף סוסיתא, שהוא כביש משובש מאוד. בהגיעי לסוף
הכביש, מצאתי שאף הוא חסום. בטווח ראיה לא היה אף רץ, ודרך נוף סוסיתא מסתיימת מול
שער קיבוץ עין גב. הדילמה שלי הייתה בין פתיחת המחסום ונסיעה לעין גב לבין ויתור
על האירוע, החשוב לי כל כך, אחרי שכבר עשיתי את כברת הדרך. ברור שלא אוותר. אבל...
חנון כמוני "יפרוץ" את המחסום? מי שפתר לי את הדילמה היה נהג של רכב
אחר, שהגיע למקום, ובלי להסס יצא מהרכב והזיז את המחסום. הוא נסע לעין גב ואני –
בעקבותיו.
האירוע היה מקסים, הן בשל מיקומו במבנה שנבנה פיזית בידי דייגי עין גב; אותם
דייגים שבמסגרת מחקר שאני עורך כעת על הסכסוך הישראלי-סורי בעשור שקדם למלחמת ששת
הימים, אני קורא עליהם ועל גבורתם, כמי שחוו מתקפות וירי בלתי פוסק מצד האויב
הסורי מהגולן הכבוש והמאיים. כמעט את כל הנוכחים באירוע אני מכיר היטב – אנשי "המדרשה"
באורנים, צוות מכינת רבין, משפחת צור ופעילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית.
בוקר ההשקה שילב שיעורים ושירה, ובין המלמדים היו מוקי צור, דני זמיר, עופר גביש
(שלימד ושר), מוטי זעירא, תום נבון וכמובן יריב בן אהרון. כל הבוקר, מראשיתו ועד
סופו היה מרתק.
הנושא המרכזי בו עסקו רוב הדוברים היה האתגר הלא פשוט של המיזוג בין בני
הארץ לבאים מן הגולה, שלא היו עליה חלוצית של תנועות הנוער וההכשרות, אלא העם
היהודי באשר הוא, שורדי השואה ומאוחר יותר עולי ארצות ערב.
אילו התבקשתי אף אני לדבר, הייתי מקדיש את דבריי לעובדה המצערת שהספר
הודחק ונשכח, ולדעתי הייתה זו השכחה והדחקה מכוונת, כיוון שכבר בעת שיצא הספר,
ב-1957, הברנז'ה האמנותית-ספרותית התרחקה מהאתוס הציוני שהוא מייצג. לצערי, יריב
התעלם לחלוטין מהנושא בספר. אולם באירוע הוא דווקא התייחס אליו, אך לא כדי לעסוק
בו לעומק, אלא כדי להסביר את המניע שלו ללמד את הספר, בשנים האחרונות, לכתוב
ולהוציא את המסכת. הוא הסביר מדוע לא עסק במסכת בשאלת "הגניזה" כפי שהוא
מגדיר זאת – הוא לא רצה להיכנס לכך, אלא פשוט לתקן זאת, בעצם החזרת הספר לשיח התרבותי
הישראלי.
אני מגדיר את מעשה התיקון של יריב בלשונו של אהרון דוד גורדון: "לא יהיה
ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך יש
להגביר את האור". זה נכון, ואף על פי כן, אני מאמין ב"סור מרע ועשה
טוב". אין די ב"עשה טוב" , יש מקום גם ל"סור מרע".
לאורך האירוע ובעקבותיו חשתי התרוממות רוח, שגברה בשעות הערב, לאחר שיחה
ארוכה עם יריב, שהתקשר להודות לי על דברים שכתבתי על הספר.
בדרכי הביתה חשבתי מה בבוקר הזה גרם לי לתחושה מרוממת נפש יותר מאירועים
וכנסים מרתקים לא פחות? ואחת התשובות שנתתי לעצמי, היא העובדה הנדירה שבאירוע לא
הוצגה אף מצגת. באין מצגת, לאורך כל ההרצאה מתקיים קשר בלתי אמצעי בין המרצה
והקהל, אנו מביטים בעיניו של המרצה והתקשורת הזו הרבה יותר דיאלוגית.
* פוליטימטום קורקט – בתכנית
הרדיו בגל"צ "משפחה גרעינית", אמרה שרון קנטור "כל ילד, עוד
ברחם אמו"... אח"כ היא התוודתה, שלרגע חלפה בראשה מחשבה שמא היא אמרה
משהו לא תקין. למה רק ברחם אמו ולא ברחם אביו?
אבי אבי, רחם ישראל ופרשיו.
* ואו, זאת ארץ ישראל – כתושב
צפון הגולן, אני חי בטיול. כדי לראות את הנופים הקסומים ביותר בארץ, אני בסך הכל
צריך להביט מן החלון. זה הנוף שבו אני חי 32 שנים, זה הנוף לתוכו נולדו ילדיי.
כאשר אני מעלה צילומים מהנוף הקסום בפייסבוק, אני מקבל תגובות של התפעלות.
משום מה, בחלק מהן, מופיעה אמירה כמו: "ואו, ממש שוויץ", או "ואו,
אירופה" וכו'.
לא ולא. ואו, זאת ארץ ישראל שלנו.
* ביד הלשון
כנסת נכבדה – לציון
יום השפה העברית שחל השבוע, אדרג את הח"כים הרהוטים, אבירי השפה העברית: 1. אחמד
טיבי. 2. יולי אדלשטיין. 3. בני בגין. 4. זוהיר בהלול. 5. בנימין נתניהו. 6. איתן
כבל. הח"כית העילגת ביותר: ציפי ("אני יעשה") לבני.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
