הבלוג של אורי הייטנר

"אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב הספר הזה".

הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר, חתן פרס ישראל לשירה, מי שנולד בדור השואה והתקומה והיה שותף באופן פעיל במרד הגטאות ובמלחמת השחרור, אמר זאת על ספרו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה". ספר זה, שיצא לאור ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה, הוא האפוס הגדול של תקומת עם ישראל במולדתו; שירה גדולה המספרת את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה והעליה הגדולה שיישבה את מרחבי הארץ.

אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח ובסערת רגשות ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור ההיתוך, אהבת העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה יוקדת בצדקת הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.

קראתי לראשונה את הספר לפני 25 שנים. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי מנעוריי, אך את הספר "עיר היונה", שלבו הוא המחזור "שירי עיר היונה", קראתי רק אז. קראתי – ונדהמתי, ונשביתי בקסמו. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה לחלוטין עם דבריו של קובנר.

כשקראתי את הספר, תמהתי – מדוע לא למדתי את השירים האלה בבית הספר? מדוע לא הכרתי אף אחד מהשירים, זולת "ליל חניה" שהולחן והיה לשיר פופולרי? מדוע אין הספר הזה זוכה לפופולריות והכרה כמו ספריו האחרים של אלתרמן?

ככל שהעמקתי למוד, ובעיקר בעקבות הביוגרפיה של אלתרמן, שכתב דן לאור לפני שנים אחדות, הבנתי שאין זה מקרה. מהרגע הראשון, המיליה של קובעי הטעם הספרותי, לא אהבו את הספר, לא קיבלו את הספר. אלתרמן עוד נישא ברוח הגדולה של הקוממיות, ואילו הברנז'ה כבר שקעה במדמנת הציניות, ובזה לפאתוס הזה.

"יתכן כי על שפת-המנונים אבד כלח", ניבא אלתרמן בשיר המסכם את הספר, את קבלת הפנים שהוא קיבל. הוא חשש, שאינו קולע לבון-טון של קובעי הטעם, ואכן, הם דאגו להדחיקו, כמי שפחדו מהשפעתו, כמעורר הרוח הציונית הלאומית בחברה הישראלית; רוח שבעיניהם היא "לאומנות", כביכול.

13 שנים לאחר צאת "שירי עיר היונה", שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שבועות אחדים טרם מותו, כתב אלתרמן שיר נבואי – נבואת זעם על אודות הפוסט-ציונות, בטרם הרימה התופעה החולנית הזו את ראשה. נדמה לי, ששיר זה הוא גם תגובתו המאוחרת לקבלת הפנים ל"שירי עיר היונה". לא תגובה של עלבון אישי, אלא של חשבון נפש לאומי.

- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

לאחרונה יצאה לאור מסכת "שירי עיר היונה", מאת מורי ורבי יריב בן אהרון. במסכת מבאר ומפרש יריב את כל שירי המחזור ומביא את מקורות היניקה מהם שאב אלתרמן את האסוציאציות, השפה והתוכן – התנ"ך, ספרות חז"ל, התפילה ושירת ימי הביניים. פעמיים ברציפות קראתי את המסכת, בשקיקה, מתוך רצון עז לנסוך בתוכי מרוחו הגדולה של אלתרמן, מרוחה הגדולה של שירתו.

בשבועות האחרונים, על רקע הפולמוס על "שוברים שתיקה", הפיצו תומכי הארגון הזה את שירו של אלתרמן "על זאת", שבו יצא בתקיפות נגד פשע מלחמה והשתקתו, במלחמת השחרור. אי אפשר להבין את השיר הזה, שלא על רקע האמונה הגדולה של אלתרמן בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה, בצדקתה של מדינת ישראל ובצדקתו של צה"ל. מתוך אמונה יוקדת זו, הוא נלחם על מוסריותו, על מוסר המלחמה שלו. אלתרמן יצא נגד כל גילוי של גזענות, של שנאת זרים, של פגיעה בערביי ישראל. הוא כתב שיר חריף כששמע על טיול של תנועת הנוער שחבריו קטפו ללא רשות אבטיחים ממקשה של ערבי. מאבקו זה, שנועד לטהר את המחנה, בא מתוך מחויבות מוחלטת למדינת ישראל ואמונה גדולה, ללא סדק וספק, בצדקת הציונות, בצדקת המלחמה.

לו אך למדו אותם אנשים, אנשי "שוברים שתיקה" ותומכיהם, את "עיר היונה" והפנימו מקצת רוחו, היה בכך כדי לרפא את נפשם התועה, שהסיטה אותם מן הדרך.

"שירי עיר היונה" אינו ספר המציג אורות בלבד ומעלים את הצללים, את הקשיים. אחד הקשיים הוא החיבור בין בני הארץ, לבין העולים מן הגולה, שורדי השואה, אלה שלא עלו כגרעיני תנועות הנוער והכשרות החלוצים, אלא "עמך", הפליטים, אלה שלא בחרו להוציא את הגולה מתוכם בטרם הוציאו את עצמם מן הגולה.

בשיר "דף של מיכאל", מעין איגרת שכתב הפלמ"חניק הצעיר מיכאל לחברתו מיכל מתוך ספינת מעפילים שהוא היה בין מוביליה, הוא מתאר את הזרות התרבותית, החברתית,  והמנטלית בינו לבינם, זרות מאיימת.

שָׁם חַיָּטִים וְרָצְעָנִים וְכַתָּפִים וְשָׁם נוֹצֶצֶת תַּעַר גַּלָבִים

וְשָׁם צוֹרְפִים וְחָרָשֵי-בָּרְזֶל וְנַעֲרָה אֶת צַמָּתָהּ קוֹלַעַת,

שָׁם דַּיָּנֶי גּוֹלָה וְחַלְפָנֶיהָ. עֲשִׁיר וָרָשׁ. עֵדָה אֲשֶׁר פָּנֵיהָ אֹפֶל וּלְהָבִים.

לֹא לְשׁוֹנָהּ יָדַעְתִּי מִנְּעוּרַי וְלּא אָרְחָהּ וְמִנְהָגָּהּ אָבִין, -

וּמֶבָּטָהּ חֲשָד וְזִיק שֶׁל לַעַג.

שָׁם הַיָּשִׁישׁ כָּווּץ עָל מִשְּׁכָּבוֹ וְכַת טוֹרְפֵי קְלָפִים גּוֹחֶנֶת עָל נֵרָהּ

וּבְלִיל דָּחוּס, בֵּין דַּרְגָּשִׁים אֵין קֵץ, עוֹטֶה קְרָעִים שֶׁל רִיב וּצְחוֹק וָזֶמֶר.

שֶָׁם, בַּכְּעָסִים וּבְרַחֲמֵי הַלֵּב וּבַחֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הָעַיִן הָרָעָה,  

מִבֵּין שִׁפְעַת צְרוֹרוֹת וְחִתוּלִים, צוֹפָה זִקְנַת הָעָם הַנּוֹרָאָה

שֶׁלֹּא חֻבְּשָׁה וְלֹא רֻכְּכָה בַּשֶׁמֶן.

היום, 15 בינואר, מלאו 70 שנה לפרסום שירו של אלתרמן "שיר תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה" בטורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר", בעקבות ליל ההורדה של ספינת המעפילים "חנה סנש". בשיר זה כתב אלתרמן את השורה האלמותית, על אודות הפלמ"חניקים שהורידו את המעפילים: "הם נושאים את עמם עלי שכם".

גם ב"דף של מיכאל" הוא מדבר על ליל הורדה, ומתאר את נשיאת המעפילים על הגב, אך הוא מתאר את הזרות ואת החששות והחרדות של הארצישראלים הצעירים:

בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בִּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,

עֵת כִּי עוֹמְסִים אָנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָּתָּם עַל גַּב,

חָשִׁים אֲנַחְנוּ גָּם אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף

אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.

אלא שאלתרמן רואה בקשיים הללו אתגרים והוא מאמין בנצח ישראל שלא ישקר – בכך שהעם היהודי העולה מן הגולה למולדתו והולך קוממיות במדינה ריבונית, נמצא בתהליך ההיסטורי הנכון, הראוי, הבלתי הפיך של בנין אומה, וכל הקשיים שבדרך הם כחבלי גאולה.

יריב בן אהרון לא התמודד במסכת כלל בהשתקת הספר ובסיבות לה. הוא פשוט הביא לנו את הספר, כדי לתקן את הקלקול הזה. והלוואי שיזכה הספר לתפוצה ולהשפעה הראויה לו.

* "שישי בגולן", "מקור ראשון"

"אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב הספר הזה".

הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר, חתן פרס ישראל לשירה, מי שנולד בדור השואה והתקומה והיה שותף באופן פעיל במרד הגטאות ובמלחמת השחרור, אמר זאת על ספרו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה". ספר זה, שיצא לאור ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה, הוא האפוס הגדול של תקומת עם ישראל במולדתו; שירה גדולה המספרת את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה והעליה הגדולה שיישבה את מרחבי הארץ.

אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח ובסערת רגשות ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור ההיתוך, אהבת העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה יוקדת בצדקת הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.

קראתי לראשונה את הספר לפני 25 שנים. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי מנעוריי, אך את הספר "עיר היונה", שלבו הוא המחזור "שירי עיר היונה", קראתי רק אז. קראתי – ונדהמתי, ונשביתי בקסמו. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה לחלוטין עם דבריו של קובנר.

כשקראתי את הספר, תמהתי – מדוע לא למדתי את השירים האלה בבית הספר? מדוע לא הכרתי אף אחד מהשירים, זולת "ליל חניה" שהולחן והיה לשיר פופולרי? מדוע אין הספר הזה זוכה לפופולריות והכרה כמו ספריו האחרים של אלתרמן?

ככל שהעמקתי למוד, ובעיקר בעקבות הביוגרפיה של אלתרמן, שכתב דן לאור לפני שנים אחדות, הבנתי שאין זה מקרה. מהרגע הראשון, המיליה של קובעי הטעם הספרותי, לא אהבו את הספר, לא קיבלו את הספר. אלתרמן עוד נישא ברוח הגדולה של הקוממיות, ואילו הם כבר שקעו במדמנת הציניות, ובזו לפאתוס הזה.

"יתכן כי על שפת-המנונים אבד כלח", ניבא אלתרמן בשיר המסכם את הספר, את קבלת הפנים שהוא קיבל. הוא חשש, שאינו קולע לבון-טון של קובעי הטעם, ואכן, הם דאגו להדחיקו, כמי שפחדו מהשפעתו, כמעורר הרוח הציונית הלאומית בחברה הישראלית; רוח שבעיניהם היא "לאומנות", כביכול.

13 שנים לאחר צאת "שירי עיר היונה", שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שבועות אחדים טרם מותו, כתב אלתרמן שיר נבואי – נבואת זעם על אודות הפוסט-ציונות, בטרם הרימה התופעה החולנית הזו את ראשה. נדמה לי, ששיר זה הוא גם תגובתו המאוחרת לקבלת הפנים ל"שירי עיר היונה". לא תגובה של עלבון אישי, אלא של חשבון נפש לאומי.

- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

לאחרונה יצאה מסכת "שירי עיר היונה", מאת מורי ורבי יריב בן אהרון. במסכת מבאר ומפרש יריב את כל שירי המחזור ומביא את מקורות היניקה מהם שאב אלתרמן את האסוציאציות, השפה והתוכן – התנ"ך, ספרות חז"ל, התפילה ושירת ימי הביניים. פעמיים ברציפות קראתי את המסכת, בשקיקה, מתוך רצון עז לנסוך בתוכי מרוחו הגדולה של אלתרמן, מרוחה הגדולה של שירתו.

בשבועות האחרונים, על רקע הפולמוס על "שוברים שתיקה", הפיצו תומכי הארגון הזה את שירו של אלתרמן "על זאת", שבו יצא בתקיפות נגד פשע מלחמה והשתקתו, במלחמת השחרור. אי אפשר להבין את השיר הזה, שלא על רקע האמונה הגדולה של אלתרמן בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה, בצדקתה של מדינת ישראל ובצדקתו של צה"ל. מתוך אמונה יוקדת זו, הוא נלחם על מוסריותו, על מוסר המלחמה שלו. אלתרמן יצא נגד כל גילוי של גזענות, של שנאת זרים, של פגיעה בערביי ישראל. הוא כתב שיר חריף כששמע על טיול של תנועת הנוער שחבריו קטפו ללא רשות אבטיחים ממקשה של ערבי. מאבקו זה, שנועד לטהר את המחנה, בא מתוך מחויבות מוחלטת למדינת ישראל ואמונה גדולה, ללא סדק וספק, בצדקת הציונות, בצדקת המלחמה.

לו אך למדו אותם אנשים, אנשי "שוברים שתיקה" ותומכיהם, את "שיר היונה" והפנימו מקצת רוחו, היה בכך כדי לרפא את נפשם התועה, שהסיטה אותם מן הדרך.

יריב בן אהרון לא התמודד במסכת כלל בהשתקת הספר וסיבותיה. הוא פשוט הביא לנו את הספר, כדי לתקן את הקלקול הזה. והלוואי שיזכה הספר לתפוצה ולהשפעה הראויה לו.

* "שישי בגולן"

* מחבלים סיאמיים – שתי דמויות פרצו לעולמנו בימים האחרונים – נשאת מלחם ועמירם בן אוליאל. שני מחבלים מרצחים, בני עוולה, שטופי שנאה גזענית וקנאות דתית. שני אזרחי ישראל השונאים את מדינתם ופועלים להשמדתה, באמצעות מעשי רצח גזעניים המוניים, שנועדו ליצור מלחמת גוג ומגוג נוראה שתביא לחורבנה. התאומים הסיאמיים האלה הם אויבי המדינה – הם ומה ומי שהם מייצגים. יש להילחם בתופעה הזאת מלחמת חורמה, ללא כפפות.

* שאלת תם – למה אנשים היוצאים מגדרם כדי לגנות כל מה שמתפרש, בצדק או שלא בצדק, כהכללה כלפי הציבור הערבי בשל הרצח בתל אביב, בעת ובעונה אחת יוצאים מגדרם כדי להכליל כלפי הציבור הדתי לאומי אשמה קולקטיבית על הרצח בכפר דומא?

* חוות דעת פסיכיאטרית – ביום שבו ייתפס המחבל הרוצח נשאת מלחם, פרקליטו יטען לחוסר שפיות, ויבקש לשלוח אותו להסתכלות. אבל אין צורך בכך. יש כבר חוות דעת. עודה בשאראת כבר כתב ב"הארץ" את חוות דעתו. את הרצח ביצע "ערבי מעורער בנפשו". ואם באשארת כתב, אין כל צורך להטריח פסיכיאטר.

כל רוצח הוא סוג של מטורף, כי רצח הוא מעשה טירוף. אבל לא כל מטורף, הוא אדם שאינו אחראי למעשיו. אדם היודע לתכנן ולבצע בקור רוח כזה רצח משולש, וכך לחמוק מהמשטרה והשב"כ, הוא אדם היודע היטב מה הוא עושה והוא אחראי למעשיו.

מי שטוען לחוסר שפיותו של מלחם, בסך הכל רוצה לסייע לו להימלט מעונש. כאשר מדובר בפרקליטו – תפקידו לסייע למרשו להתחמק מעונש. כשמדובר בפובליציסט, כנראה שרצונו לסייע למרצח להימלט מעונש נובע ממוטיבציה אחרת.

* שאלה להורים – שאלה להורים שלא שלחו את ילדיהם לבתי הספר בתל-אביב, מאימת המחבל שברח מהפיגוע. ואם הוא לא ייתפס עד סוף השבוע? ואם הוא לא ייתפס עד סוף החודש? ואם הוא לא ייתפס עד סוף שנת הלימודים?

כל אחד מאתנו, האזרחים, נושא באחריות לא להיכנע לטרור.

* אילו הייתי ליברמן - אילו הייתי ליברמן הייתי דורש לגזור עונש מוות על עמירם בן אוליאל. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות.

* יתנצלו? - עם פיענוח הטבח בדומא והגשת כתב האישום נגד הרוצח, ניתן לצפות לבקשת סליחה או לפחות הודאה בטעות. איפה כל אלה שעמדו עם סטופר ביד והעלילו על המדינה שאינה פועלת לפיענוח הפשע, כרומזים שהממשלה רוצה את המחבלים חופשיים וממשיכים לשרוף תינוקות ולהצית כנסיות? איפה כל אלה שהתגוללו בשר הביטחון כאשר אמר שזהות הרוצחים ידועה, אך חשיפה עכשיו תשבש את החקירה, והציגו את הדברים כחוסר רצון ללכוד את הרוצחים?

ניתן לצפות לבקשת סליחה או לפחות הודאה בטעות גם מאלה שסיפרו את הסיפורים על כך שערבים ביצעו את הפשע, הביאו "מידע" על כך שהבית נשרף במסגרת סכסוך חמולות (כמו ה"מידע" שהנער אבו חדיר נרצח בידי ערבים על רקע הומופובי, שהיה להיט ברשת עד שהרוצחים נתפסו). אלה שהתגוללו בנשיא המדינה, על שגינה את בני עמו שבחרו בטרור (וסילפו את דבריו, כאילו הוא אמר זאת על כל בני עמו).

האחרונים לבטח אינם מתכוונים להתנצל. הרי בינתיים הם אימצו את העלילה הקונספירטיבית שהשב"כ סחט בעינויים הודאות שווא, כי השב"כ כידוע הוא ארגון הרודף יהודים, והוא עצר יהודים ו... משהו כזה, מין סיפורים בזויים והזויים.

והראשונים? יתנצלו? יודו בטעות?

* חשבון נפש – ביקורת רבה מוטחת בציונות הדתית, בעקבות פיענוח הטבח בדומא. אני מבחין בין שני סוגי ביקורת. יש ביקורת מכוערת שנועדה לצייר את הציבור ביש"ע, את הציונות הדתית ואת ה"ימין", כמי שאותה מחתרת היא היחידה הנבחרת לביצוע מאווייהם. ראו מאמרי ההסתה ברוח זו של יצחק לאור, ב' מיכאל וספי רכלבסקי ב"הארץ", אך ברמיזות מתונות אפילו אצל אנשים ממפלגת העבודה. זאת ביקורת דוחה, שכל מטרתה להסית ולקצור פירות פוליטיים מההסתה (אגב, הם לא למדו מההסתה אחרי רצח רבין, שרק הרחיקה מהם את הציבור, והדבר בא לידי ביטוי בקלפי. אבל זה לא כל כך מעניין אותי, מעניין אותי הצד החברתי, לא הפוליטי).

אך יש סוג אחר של ביקורת - ביקורת על כך שהציונות הדתית לא עשתה די להילחם בתופעה. היא המשיכה לראות בדב ליאור, למשל, אחד מרבניה - המייצג קוטב אחד בקשת רחבה, אך הוא חלק מהקשת ולא מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, כפי שראוי להתייחס אליו. יש ביקורת לגיטימית על כך, שאותו נוער מנותק הופקר למלתעותיהם של מטיפים ברוח דאעש, כמו בני הבליעל גינזבורג ויוסף שפירא, שהעובדה שעדין אינם נמקים מאחורי סורג ובריח היא תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. למה רבני צוהר, למשל, לא לקחו על עצמם כמשימה להגיע לנוער הזה, להסתובב בגבעות ולהציל אותו? הרי כל נער כזה שיחזור בתשובה - זו הצלת נפש בישראל.

כן, הציונות הדתית צריכה לעשות חשבון נפש - לא בגלל האשמות השווא נגדה, אלא בשל הטעויות האמתיות שלה.

האמת היא שכל החברה הישראלית צריכה לבדוק את עצמה, איך היא לא מיגרה את התופעה בעודה באיבה. כאילו, די היה בכך שהחיה הכהניסטית הוצאה מחוץ לחוק, ובכך כאילו נגמרה המלחמה.

עיקר הביקורת שלי היא על המערכת המשפטית, שנהגה לאורך שנים כאידיוט שימושי של הימין הרדיקלי וחיבלה בעבודת הקודש של השב"כ נגד פראי האדם האלה. שוב ושוב עוכר הדין בן גביר ושכמותו, הצליחו לחלץ באמצעות בתי המשפט את המחבלים ממעצרים וצווי הרחקה. אני מקווה שהטבח בדומא הפיל אסימון גם במערכת המשפטית, שמדובר כאן בסרטן שיש להיאבק בו בדרכים בלתי קונבנציונליות.

* בעקבות הויברגר – לפני 20 שנה רמי הויברגר הופיע בדמותו של יגאל עמיר במערכון של "החמישיה הקאמרית", וסיפר איך הוא יהיה מלך ישראל בעוד עשרים שנה, לאחר החנינה. ושוב ושוב הוא וידא עם הצופים בו: "אתם יודעים שזה נכון". ורבים, כל כך רבים, באמת "ידעו שזה נכון". חלפו 20 שנה, וכמובן שהנבואה הזאת היא שקר גס, רחוקה מן המציאות כרחוק מזרח ומערב. הרי ברור לכל שיגאל עמיר ינמק בכלא עד יומו אחרון ואף לא יצא לעולם ליום חופשה. מה שלא הפריע להויברגר, בראיון עיתונאי לפני שבועות אחדים, לדבר בגאווה על המערכון ה"אמיץ" וה"אמתי" הזה. כי הוא חי במערכון.

והיום, עוזי בנזימן כתב מאמר ב"הארץ" שבו הוא מנבא חנינה קרובה שיקבלו הרוצחים מדומא ואנשי המחתרת. ואם להויברגר האמנתי אז שהוא באמת חושב כך, למרות שדבריו היו מופרכים, איני מאמין שעוזי בנזימן חושב כך. זו אמירה תעמולתית ותו לא.

* במקום שבו פוסלים ספרים – ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים" הוא ספר שאי אפשר להגזים בחשיבותו. במחקר מעמיק, מגובה והדוק מבחינה עובדתית, הוא מפריך אחד לאחד את השקרים שמפיצים אויבי ישראל בקמפיין הדה-לגיטימציה שלהם נגד קיום המדינה, ואת השקרים שמפיצים סייעניהם בארץ וב"הארץ". גדולתו של הספר, היא המסד העובדתי, הממוסמך והמתועד, שאינו מותיר קצה חוט למי שינסה לחפש בו שגיאות.

מה עושים? פוסלים. אם אי אפשר להתמודד עם הכתוב בספר, הפתרון הוא לגרום לכך שהאנשים לא יקראו אותו.

מה שמכעיס את ה"שמאל" הקיצוני, הוא העובדה שככל שינסו, לא יוכלו לתייג את הכותב כאיש "ימין". בן דרור הוא פובליציסט המטיף לאורך שנים לפתרון שתי המדינות לשני עמים, נגד הקמת התיישבות מחוץ לגושים, מזהיר מפני הידרדרות למדינה דו-לאומית ואפילו תמך בהצעה מרחיקת הלכת של אולמרט לפלשתינאים. אלא שהוא יוצא, במקביל, נגד תעמולת השקרים והזדון השוללת את זכות קיומה של ישראל וזכותה להגנה עצמית.

לדעתי, הספר הזה צריך להיות ספר חובה במערכת החינוך הישראלית ובצה"ל. במסגרת מיזם של רכישת ספרות מקצועית לחיזוק רוח הלחימה בצה"ל של הרבנות הצבאית, נרכשו עותקים רבים של ספר חשוב זה.

"הארץ" יצא למסע צלב מקארתיסטי ז'דנוביסטי נגד הפצת הספרים. "הארץ" תבע לפסול את הספר וספרים נוספים. כתבת העיתון גילי כהן מתהדרת בהצלחה: "בעקבות פניית 'הארץ' החליט ראש אגף כוח האדם בצה"ל, האלוף חגי טופולנסקי, לעצור את רכישת הספרים עד לבירור הנושא" (28.12.15).

צעד זה של העיתון וכניעתו המחפירה של ראש אכ"א (בתקווה שאחרי הבדיקה המיותרת תבוטל ההחלטה) הם איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית, ומקרה קיצוני ומדאיג של סתימת פיות.

* רביניאן הגזענית – את הביקורת החריפה והבוטה ביותר על דורית רביניאן כתבה רוני בר ב"הארץ". רביניאן הגיבה על פרשת פסילת ספרה, בהסבר ש"אין הוא מעודד התבוללות, להיפך" והבהירה שלא בכדי הבחירה ברומן הייתה לא לממש את האהבה.  

ועל כך היא גונתה בידי בר כגזענית, השומרת על "טוהר הגזע" ועל "טוהר הדם" ושאר סיסמאות נבובות מן הארסנל הפוסט ציוני.

* לחיזוק הזהות היהודית – הספר "גדר חיה" לא התקבל לתכנית הלימודים, בטענה שהעלילה, המתארת רומן בין יהודיה לערבי, "מעודדת התבוללות". אני קורא כעת את הספר, וכשאסיימו אוכל לגבש עמדה על טיבו ואיכותו והאם הוא ראוי להיכלל בתכנית הלימודים. אך הנימוק לפסילתו חסר שחר משתי סיבות. סיבה אחת, היא שדווקא דילמה של זהות, וסיפור כזה בהחלט מעורר דילמה, היא דרך מתאימה לפתח דיון במהותה של הזהות היהודית. סיבה שניה, היא שבמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק, ששפתה עברית וחגיה הם חגי ישראל, לא תתכן התבוללות במובן הפשטני של המושג.

אולם בהחלט תתכן התבוללות במובן התרבותי – התבוללות במובן של בערות, של חוסר אכפתיות, של הפניית עורף לזהות היהודית והתרבות היהודית. מי שניצבים בחזית הפעולה להעמקת הזהות היהודית, הם ארגוני ההתחדשות היהודית. ישראל, כמדינה יהודית, הייתה צריכה להעלות את ההתחדשות היהודית על ראש שמחתה וראש תקציבה. למרבה הצער, הממשלות, מימין ומשמאל, מתנכרות להתחדשות היהודית.

עולם ההתחדשות היהודית כנראה חילוני מדי לדתיים ודתי מדי לחילונים, ימני מדי לשמאלנים ושמאלני מדי לימנים. ובעיקר – הוא אינו מייצג מגזר, ולכן אין מי שידאג לו.

שר החינוך הקודם, שי פירון, היה היחיד שהתעלה והבין את משמעותה וחשיבותה של ההתחדשות היהודית. הוא החליט על הקמת אגף להתחדשות יהודית במשרד, אך עד סוף הקדנציה שלו, שנגדעה באִיבָה בגחמה של נתניהו - המשפטפטנים במשרדו והרפרנטים של האוצר מזמזמו ומסמסו את ההחלטה בטיעונים מטיעונים בירוקרטיים וצרי מוחין. עם זאת, ב-2014 העביר השר לארגוני ההתחדשות היהודית תקציב של 10 מלש"ח; דמי כיס בעבור המשרד עתיר התקציבים, אך סכום משמעותי בהחלט לארגונים.

בא שר חדש, בנט, וחזר למדיניותם של יולי תמיר וגדעון סער – תמיכה מילולית הצהרתית ואפס תקציב ומעשים. בכך הוא פוגע במהלך החשוב ביותר לחיזוק זהותה היהודית של החברה הישראלית.

* איחוד או איבוד? – מרכז "עלמא" – בית תרבות עברית, הוא מוסד מפואר ורב הישגים בתחום ההתחדשות היהודית, אותו ייסדה וניהלה לאורך שנים רבות ד"ר רות קלדרון. השבוע התאחד המרכז עם מכון הרטמן - מכון לחינוך, להגות, לפיתוח ולהכשרה של מובילי שינוי בארץ ובעולם היהודי. יש מסר חינוכי, חברתי ותרבותי יפה וחשוב בהתמזגות של ארגון התחדשות-יהודית "חילוני" עם ארגון התחדשות-יהודית "דתי–אורתודוכסי". המסר הוא, שרב המשותף על המפריד, כאשר מדובר בארגוני התחדשות-יהודית פתוחים ופלורליסטיים.

יש עוצמה באיחוד כוחות. יש יתרונות לגודל. אך יש גם חסרונות – החשש לאובדן זהות של הארגון החלש והקטן יותר ופגיעה במגוון הקולות הפועלים בשדה ההתחדשות היהודית. הבעיה באיחוד הזה, היא שהוא לא בא ממקום של עוצמה, אלא מתוך החולשה הכלכלית שסיכנה את קיומו של מרכז "עלמא". ועל אף שאין לי כל ספק ברצון הטוב של הצדדים, חוששני ש"עלמא" יבלע במכון הרטמן.

הייתי בסרט הזה. במשך ארבע שנים ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל. לאורך התקופה נאלצתי להתמודד עם מצוקה תקציבית ולהתנהל בתנאי מחסור כרוניים ובמלחמת הישרדות תמידית. לבסוף, כאשר הבנתי שהמיזם אינו מתקדם לשום מקום, החלטתי על פרישה. לאחר הודעתי, חיפשנו פתרון להצלת "יובלים". הפתרון היה מיזוגו עם "המדרשה" ב"אורנים", כשלוחה צפונית בגליל המזרחי. קיווינו שהגב של ארגון חזק, יציל את "יובלים". אחרי שנה וחצי של דשדוש, "המדרשה" הרימה ידיים, ושמה קץ לשותפות. מרכז "יובלים" נסגר, למגינת לבי ולבם של רבים. היום, בכל הגליל המזרחי, זולת הגולן, אין כל מרכז העוסק בהתחדשות יהודית, ולמעט פעילויות ספורדיות, כמו חוג קטן פה או בית מדרש שם, אין כל פעילות בנושא.

הלוואי שתהיינה חדשות טובות בנדון. אני מנסה בכוחותיי הדלים לחפש פתרון. אני מייחל ל"עלמא" עתיד טוב יותר.

* חג אוניברסלי – אני מוקיר, מעריך ומכבד מאוד את ידידי הרב גלעד קריב, איש התנועה ליהדות מתקדמת. מעטים בישראל תרמו ותורמים כמותו להעמקת הזהות היהודית במדינה. זאת, אף שאני חושב שהוא גם עושה שגיאות לא מעטות, כמו הפניית אנרגיות ותשומת לב למאבקים בג"ציים מיותרים.

אולם אני מתנגד מכל וכל לרעיון שהעלה במאמר ב-ynet, בו קרא לאמץ את 1.1 כחג אזרחי, כחג רשמי בישראל, ובכך להוכיח את אי היותנו "עם לבדד ישכון", אלא חלק מכלל האנושות. ובעיקר – יהיה בכך אימוץ מרכיב מתרבות העולים מחבר העמים – "הנובי גוד" אל תוך התרבות הישראלית, בהמשך לאימוץ המימונה של יהדות מרוקו.

מבחינה טקטית, טעותו של גלעד היא בכך שהוא כמעט מאושש בהצעתו את הסטריאוטיפ השקרי שגורמים אורתודוכסים קנאים נוהגים לייחס לתנועה הרפורמית, וחבל.

אבל זו בעיקר טעות מהותית. יש דבר יפה ברעיון לאמץ תאריך אוניברסלי בלוח השנה העברי ושיהיה זה תאריך שיאמץ חג המקובל בקרב העולים מחבר העמים. אבל מה פתאום ה-1.1? יום זה הוא ראש השנה. השנה שלנו היא השנה העברית ואין לנו שנה אחרת. מה פתאום לאמץ חגא כחג?

את העקרונות החיוביים בהצעתו של גלעד, ניתן לאמץ ברעיון אותו אני מציע כבר למעלה מעשור – לאמץ את 9 במאי, יום הניצחון על הנאצים, כחג רשמי בישראל. אנו מציינים את השואה הנוראה של עמנו, ואין כל ציון לכך שהאנושות ניצחה את הנאצים. יתכן שהקרבה לשואה הקשתה עלינו לחגוג משהו הקשור למלחמה ההיא, אך בפרספקטיבה של 70 שנה, חשוב שנציין זאת. חשוב שנציין זאת כחג אוניברסלי, בהיותנו חלק מן האנושות שלחמה בנאצים וניצחה אותם (מיליוני יהודים לחמו בצבאות שניצחו את הנאצים ובקרב הפרטיזנים). בעבור העולים מחבר העמים, יום הניצחון הוא חג חשוב ביותר, ואימוצו יקרב אותם לחברה הישראלית. עדין חיים אתנו ויטראנים עולים וחשוב למהר ולאמץ את החג עוד בחייהם. אך כמובן שהדבר חשוב גם לילדיהם, נכדיהם ובעצם לכולנו.  

* חוות דעתי המלומדת – אריה דרעי פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש חוות דעת משפטית על חוקיות מינויו הצפוי לתפקיד שר הפנים, כנראה לקראת עתירות צפויות לבג"ץ.

חבל על זמנו היקר של היועה"מ. שדרעי יפנה אליי, ואתן לו את חוות דעתי המלומדת. אין כל בעיה משפטית או חוקית במינוי. כל עתירה בנדון תידחה בבג"ץ.

הבעיה כלל אינה חוקית או משפטית. זו בעיה מוסרית וערכית, הנוגעת לדמותה של החברה הישראלית. אבל מה לדרעי ולענייני מוסר וערכים...

* מהגותו של ש' פרס – מתוך מכתב תשובה של שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה, למושבים והקיבוצים בגולן, דצמבר 1978:

... כורח ביטחוני עליון להבטיח באופן משפטי מתאים, שתקוים הסמכות הישראלית באזורי ההתיישבות והביטחון הישראליים בגולן, בבקעת הירדן, בדרום רצועת עזה ובגוש עציון. המשך הסמכות הישראלית באזורים האלו, החיוניים לביטחון ישראל, יבטיח את מעמדה והתפתחותה של ההתיישבות בחבלים אלו, את רציפות זיקתם של היישובים לישראל ותקיים את סמכותו וכושרו של צה"ל לבל יפגעו ההיבטים הביטחוניים של ישראל בגזרה המזרחית והצפונית; הדבר חיוני להבטחת יציבות השלום.

* ביד הלשון

* מאחורינו – איך אומרים בחזאית צחה: "ביום ראשון תסתיים הסופה"?

- "וביום ראשון – כל זה כבר מאחורינו".

* "חדשות בן עזר"