הבלוג של אורי הייטנר

ספר בראשית מפגיש את אבותינו, אברהם ויצחק, עם ההשחתה שבשלטון, ההשחתה שבמלכות. פרעה מלך מצרים חושק בשרה אשת אברהם ואבימלך מלך גרר – ברבקה, אשת יצחק. שני המפגשים הללו, מעוררים בנו כבר בשלב מוקדם של העלילה, תובנה שאלפי שנים מאוחר יותר נוסחה במשפט: "השלטון משחית. שלטון מוחלט משחית באופן מוחלט", המיוחס להיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הליברלי הלורד אקטון. המפגש הזה, מעורר בנו את התובנה – אבותינו יוצרים משהו אחר, חדש, מהפכני; סוג אחר של אומה, של שלטון.

משפט המלך בספר דברים, הוא משפט הגבלת המלך. המלך הוא אנטיתזה להצטיירות המלוכה באותה תקופה; כבני אלים השולטים שלטון ללא מיצרים. בין השאר, נאסר על מלך ישראל להרבות נשים. וכאשר שמואל מנסה להניא את עם ישראל מדרישתו למלך, הוא מזהיר אותו מפני חמדנות המלך בבנות העם.

אנו עוקבים אחר התפתחותו של דוד, הנער רועה הצאן שהיה למלך ישראל, לאבי השושלת, והדמות המצטיירת לנו עד פרק י"א היא של דמות מופת. כמובן שאין הוא מושלם, הרי גדולתו של התנ"ך היא הצגת אבות האומה ומנהיגיה כדמויות בשר ודם, עם חולשות אנוש, שגיאות וחטאים. פה ושם, אנו מגלים אצל דוד תכונות שליליות. ואף על פי כן, ניתן לומר שדוד עד הפרק הזה הוא התגלמות המנהיג האידיאלי.

בפרק י"א אנו מגלים דוד אחר; עבד של תאוותיו, אדם שהשלטון הממושך השחית אותו, מניפולטור מושחת ואיש דמים, המאבד חיי חיילים נאמנים למען אינטרס אישי נהנתני.

דוד, התאפיין עד כה בדוגמה אישית, כמלך הצועד בראש לוחמיו ומנהיג את מלחמות ישראל בפועל, ולא מול מסכי פלזמה; הן רק בפרק הקודם, פרק י', הוא עוד הנהיג את עמו במלחמה נגד ארם.

וכאן, דוד שולח את צבאו למלחמה, והוא נשאר ספון בארמונו, ויוצא לשאוף אוויר צח על הגג. וכשהוא רואה את בת שבע היפיפיה מתקלחת על הגג, יצרו גובר עליו. והדבר המפחיד בסיפור הזה, הוא התכנון קר הרוח.

דוד מסמן מטרה. הוא רוצה לשכב עם בת שבע. הוא חייב לשכב עם בת שבע. האם מלכתחילה הוא רוצה לקחת אותה לאישה? לא ברור. אולם מעשהו מחושב. שעה שצבאו נמצא במלחמה, דוד מכנס ישיבת חירום של מטהו, ומטיל על אנשיו משימה מודיעינית חיונית: "עזבו הכל, יואב כבר יסתדר, עכשיו אני צריך לקבל את מלוא המידע על אודות היפיופה שראיתי על הגג. מיהי? האם היא נשואה? מיהו בעלה? מאיזו משפחה הוא. תוך 24 שעות אני מקבל דו"ח מפורט". וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה. וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. דוד מקבל את המידע, שבעלה של בת שבע משרת בצבא ומצוי במלחמה בבני עמון. ואיך מגלה מלך סולידריות עם הלוחם בצבאו, המצוי במלחמה קשה ומסכן את נפשו? הוא שולח ניידת משטרה, להביא אליו את בת שבע לבילוי לילי סוער. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים, וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו. וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ, וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ.

על פרעה ואבימלך ניתן ללמד סניגוריה - הם לא ידעו שמדובר באשת איש. לא כן דוד. הוא ידע גם ידע. והוא ידע שאישהּ של האישה נמצא במלחמה. והידיעה הזו לא עצרה בעדו.

דוד בא על סיפוקו, ויתכן שבכך היה מסתיים הסיפור. אלא שהעלילה הסתבכה, כאשר בת שבע העבירה מסר לדוד על כך שהיא הרתה ממנו. וכאן דוד מתגלה כמניפולטור חסר מיצרים. איך בת שבע בהריון, ישאלו הבריות? הרי בעלה כבר חודשים בצבא. ולא יעלה על הדעת שבת שבע תשכב עם ג'ובניק. אנשים יתחילו לדבר, לברר. סביר להניח שהפרשה תתגלה. ומי יודע, אולי בת שבע לקחה מבלי שדוד ידע, איזו מזכרת מביתו. איזו חותמת, למשל, או פתיליה. התקשורת תתחיל להציק בשאלות ותחקירים. דוד ייתפס עם הגלימה למטה.

דוד מצווה לקרוא אליו את אוריה. צריך איזה תירוץ, ולכן המפגש עם אוריה הוא מעין שיחת חתך. יפה. המלך אינו מסתפק במידע הרשמי. הוא רוצה לשמוע על הקרבות מפיהם של חיילים מן השורה. באמת, יפה מאוד. ואותו חייל שדיווח לו, מקבל צ'ופר מן המלך: אפטר. הוא שולח את אוריה לביקור קצר בבית, למקלחת טובה, לארוחה ביתית ולשכב סוף סוף עם אשתו, לאחר התקופה הארוכה. וכך, כאשר דבר הריונה של בת שבע ייוודע, הדבר יהיה טבעי. אוריה ערך ביקור בביתו, דאג לעונתה כפי שהתחייב בכתובה, והנה - קדימון לבייבי-בום שאחרי המלחמה.

וכאן מציג המספר את אוריה במלוא גדולתו, כהיפוכו של דוד, מבחינה מוסרית. החפ"ש הוא הנגטיב של המפקד העליון מבחינת הדוגמה האישית של התנהגות מוסרית וסולידריות עם הלוחמים. אוריה, לוחם בחופשה בעיצומה למלחמה, מצוי מרחק שני גגות מאשתו, ומסרב לבקרה. "איזה מסכנים הלוחמים ששוכבים עכשיו בבוץ", הוא נזכר בשיר היפה, והוא אינו יכול בשעה כזאת לשכב עם אשתו. הוא נשאר עם המאבטחים והנהגים בארמון, ואינו הולך הביתה.

הדבר נודע לדוד. דוד נלחץ. התכנית הגאונית שלו משתבשת. יתר על כן, הוא, המלך, שולח חייל הביתה, והחייל החצוף רוצה להוכיח לו שהוא יותר צדיק מהמלך... הוא מזמן אותו מיד לראיון. להלן ציטוט מפרוטוקול הראיון: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה: הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא, מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ? וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?! חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!"

דוד לא מוותר. הוא מאריך לאוריה את הפס ביום נוסף. הרי לא יעלה על הדעת שהצדקן הזה, הגיבור הזה יכבוש את ייצרו יום נוסף. אבל הוא אינו מכיר את אוריה. אצלו – סולידריות היא סולידריות. המפקד העליון, יואב, שוכב בשק"ש מרופט בשדה, והוא ילך למיטתו המרופדת?

דוד לא מוותר. הוא מזמן את אוריה למשתה בבית המלך. וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל לְפָנָיו, וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ. ממקורות המקורבים לארמון נמסר, שלא רק ביין הוא שיכר אותו, אלא גם בסמים מעוררי יצר וחשק. אבל אוריה עקשן יותר. הוא מסיים את המשתה, ובמקום ללכת הביתה הוא חוזר לישון עם הנהגים. וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד.

דוד לא מוותר. במקום לומר לאוריה, כפי שאמר יהודה – הסבא של הסבא של הסבא של הסבא של דוד – לתמר: "צדקת ממני", הוא יורד לשפל המדרגה. הוא מורה ליואב, שר צבאו, לשלוח את אוריה למשימה שאיש ממנה חי עוד לא חזר.

דוד חווה על בשרו תרגיל עוקץ מכוער מסוג זה. שאול שלח אותו לבדו לעורף האויב, להביא לו מאה עורלות פלישתים תמורת מיכל בתו. שאול היה בטוח, שעד בטרם יערוף דוד את העורלה ה-99, יגיע הפלישתי שיערוף את ראשו. דוד שרד את המשימה. ועכשיו, הוא נוהג באותה דרך עם אוריה. הוא יודע, שברשותו נשק סודי שלא היה ברשות שאול, שיבטיח את הצלחתו. יש לו את יואב בן צרויה, שר צבאו הנאמן.

נאמנותו של יואב לדוד אינה יודעת גבולות, אך אין זו נאמנות של עבד נרצע העושה את דבר אדונו ככתבו וכלשונו. ראינו בעבר ועוד נראה בעתיד, איך יואב מפר פקודות, ואיך יואב מותח את הפקודות על פי רצונו, כאשר הוא חושב שזה הדבר הנכון בעבור דוד והבטחת שלטונו. אבל במקרה זה, כדי לחלץ את דוד ממבוכה, אין לו כל עכבות.

אבל יואב לא טיפש. אם הוא ישלח את אוריה לבדו למשימת התאבדות, הדבר יהיה חשוד. איזה עיתונאי חטטן עלול לעלות על הסיפור. צריך סיפור כיסוי. לכן, הוא אינו שולח את אוריה לבדו למשימה, ללחום נגד יחידת העילית של "אנשי החיל" העמוניים, אלא חיילים נוספים. אז ימותו עוד כמה חיילים יחד עם אוריה, ביג דיל... מה הבעיה?

אוריה מת ודוד נושא את בת שבע לאישה. וכלום לא יחזור עוד להיות כשהיה.

בתלמוד הבבלי, במסכת שבת נאמר: "כל האומר: 'דוד חטא' אינו אלא טועה". האמת היא שהאמירה המחרידה הזאת היא דעת מיעוט בקרב חז"ל. אך איננו צריכים ללכת עד חז"ל. גדולתו של התנ"ך, היא שאין הוא מטייח, אין הוא מייפה, הוא מציג את דוד במלוא מערומיו, תרתי משמע.

על כך נקרא בפרק הבא, אך כדי שחס וחלילה מישהו שלא יקרא את פרק י"ב עוד עלול יהיה לכתוב כעבור אלף שנה "כל האומר: 'דוד חטא' אינו אלא טועה", מסתיים הפרק במילים המפורשות: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר-עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְהוָה".

* 929

האנרכיסטים האנטי ישראלים, תלמידי כהנא בראשות נכדו מאיר אטינגר, מציגים את פשעיהם ופיגועיהם נגד ערבים כ"נקמה". ניתן היה לצפות, שמתקפת הטרור של החודשים האחרונים תעלה באופן דרסטי את מפלס פיגועיהם של מחבלים יהודים, כנקמה על פיגועי המחבלים הערבים. יתר על כן, האסטרטגיה שלהם, היא מעשי טרור ורצח נגד ערבים במטרה שיביאו לפיגועי נקם ורצח יהודים, שילבו פיגועי נקמה על הנקמה, ונקמה על נקמה על נקמה בספירלה עולה של הסלמה ושפיכות דמים משני הצדדים, שתמוטט את המדינה הציונית שנואת נפשם.

וראה זה פלא, דווקא בחודשים האלה, מפלס פיגועי השנאה של מחבלים יהודים ירד באופן דרסטי וכמעט שנעלם. אחרי שהתרגלנו לפיגועים כאלה חדשות לבקרים – כאן הצתת כנסיה, שם הצתת מסגד, פה הצתת בית ושם הצתת מכונית, והכל לצד הכתובות הנוראות "מוות לערבים" וסיסמת הכזב "תג מחיר", דווקא בחודשים האחרונים, המעשים הללו נעלמו כמעט לחלוטין.

איך זה קרה? זה קרה כיוון שראשי המחבלים נעצרו במעצרים מנהליים, אחרים הורחקו בצווים מנהליים – כל מיני צעדים נגד טרור, כלפי פצצות מתקתקות, שלא תמיד יש די ראיות כדי להגיש נגדם כתב אישום, אם כי הצעדים הללו נעשים תמיד בבקרה שיפוטית.

הצעדים הללו עוררו התנגדות, גינוי וצקצוקי לשון, מטעם מצקצקי הלשון המקצועיים, המתחסדים. זהבה גלאון גינתה את המעצרים המנהליים הללו, כינתה אותם "בלתי דמוקרטיים". גלאון: "אני לא מוכנה לקבל רמיסת זכויות אדם בשם הביטחון, לא של פלשתינאים ולא של יהודים". עו"ד תמר פלדמן, מנהלת המחלקה לזכויות אדם בשטחים באגודה לזכויות האזרח: "למדינה יש מספיק כלים לפעול בנחרצות נגד מפרי חוק בשטחים, גם בלי האמצעים הדרקוניים האלו".

צקצקו בלשונכם, צקצקו. הרי באמת מדובר בצעדים בלתי סימפטיים. באמת, לא נחמד לעצור אנשים במעצר מנהלי. אבל האלטרנטיבה היא שהאנשים האלה ימשיכו לשרוף תינוקות. אז צקצקו בלשונכם, מתחסדים יקרים, צקצקו. תישארו נקיים ויפים. מישהו אחר יעשה את העבודה. וחיי אדם יינצלו.

ולפתע, עוכר הדין איתמר בן גביר נהיה אביר זכויות האדם והאזרח. הוא, המייצג את תלמידיו המחבלים, נלחם על זכויותיהם ויוצא לקמפיין נגד השב"כ השנוא. הטקסטים שלו הם "העתק הדבק" של ישי מנוחין, מנכ"ל הארגון הרדיקלי "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל". שניהם מובילים קמפיינים של התקרבנות והתבכיינות כנגד השב"כ, על חקירת המחבלים – ערבים ויהודים.

בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", יניב גולן מצקצק במאמרו "הקיבוצים בשירות הטייקונים": "בשל שתיקנו, ושתיקת אחרים, רק הערבים יודעים על בשרם מהו לחץ פיזי מתון". ברור. הרי לחץ פיזי מתון הוא שיטה של השב"כ נגד ערבים. השב"כ מחפש ערבים כדי להפעיל עליהם לחץ פיזי מתון. בגלל שהם ערבים.

אבל הלחץ הפיזי המתון, הנעשה תחת בקרה שיפוטית ועל פי הנחיות דו"ח ועדת לנדוי, בראשות מי שהיה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, מופעל נגד פצצות מתקתקות. לא נגד "ערבים", אלא נגד מחבלים. וכפי שאנו רואים לאחרונה, גם נגד מחבלים יהודים. וכפי שחיי ערבים רבים ניצלו בשל הלחץ המתון המופעל כלפי המחבלים היהודים, כך חיי מספר רב לאין ערוך של יהודים ניצלו בזכות הלחץ כלפי מחבלים ערבים.

אז ימשיכו המצקצקים לצקצק ולהרגיש מאוד מוסריים, צודקים וחסידי אומות העולם, אף שאינם אלא מוסרניים, צדקנים ומתחסדים. וימשיכו כוחות הביטחון להבטיח חיים.

ערך חיי אדם מקדש גם צעדים לא סימפטיים, אפילו אם הם מחוללי צקצוקים. 

* "ידיעות הקיבוץ"

סדר היום הציבורי בשבועות האחרונים ממחיש עד כמה הקצוות, ארגוני השמאלימין הרדיקלי מכתיבים את השיח התקשורתי, הפוליטי, הציבורי. שיח הקצוות היה לשיח הזנבות; הזנב המכשכש בכלב. הארגונים הרדיקלים מכאן ומכאן כובשים את השיח, ו-90% מהציבור שבתווך, נגרר אחריהם.

למה זה קורה? בשל החלוקה השבטית ל"שמאל" ו"ימין". החלוקה הזאת, גורמת לכל שבט לחוש מאוים ולהתכנס כדי להתגונן מפני השבט האחר. וכך, כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, אחרי הזנב המכשכש בו. צר היה לי לראות את ראש מפלגת העבודה, המפלגה שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, עולה על דוכן הכנסת כדי להגן על "שוברים שתיקה". זה לא היה קורה, אלמלא החלוקה הזאת ל"אנחנו" ו"הם". בחלוקה הזאת, של "שמאל" ו"ימין", כל מחנה חש קרבה לזנבותיו הפנאטיים וכשהם מותקפים, הוא מתגייס לגונן עליהם. התופעה הזאת קיימת בשני המחנות. ואין לכך פתרון, זולת שבירת המחנאות השבטית הזאת ושידוד מערכות מחדש של הציבוריות הישראלית.

החלוקה המחנאית הזאת נבעה מהמחלוקת הלגיטימית על גבולות המדינה, וסוגיות הכיבוש, ההתנחלות, הנסיגה, הביטחון, השלום וכל הכרוך בכך. אלא שההיגררות אחרי הזנבות הקיצוניים הרחיק את הדיון למחוזות אחרים. ה"שמאל" הקיצוני הפוסט ציוני וה"ימין" הקיצוני הפוסט ציוני יוצאים נגד מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בטענת הכזב של סתירה כביכול בין היותה מדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. איני יודע מה בדיוק דמוקרטי ב"שמאל" הרדיקאלי, אך בשם הדמוקרטיה הם שוללים את צביונה היהודי של המדינה. איני יודע מה כל כך יהודי ב"ימין" הרדיקאלי, אך בשם היהדות הם שוללים את דמותה הדמוקרטית של המדינה. ואף שמדובר במיעוט רדיקלי ומיליטנטי קטן, השפעתו רבה – הרעל שלו חלחל אל נקבוביות העור של החברה הישראלית על שבטיה השונים.

נכון, רוב מוצק ומוחלט של הציבור עדין מאמין במדינה היהודית דמוקרטית. אך רובו הפנים את השקר על אודות הסתירה, והוא מושפע ממנה קשות. וכך, תוך שהרוב בשני המחנות ממשיכים לדבר בשם המדינה היהודית דמוקרטית, כל מחנה טוען שיש לחזק את אחד מצלעות המשוואה ולהחליש את האחרת. במחנה ה"שמאל" טוענים שהמדינה יהודית מדי והדבר הוא על חשבון הדמוקרטיה ולכן יש לשוב ולחזק את הדמוקרטיה על חשבון היהדות. במחנה ה"ימין" טוענים שהמדינה דמוקרטית מדי והדבר הוא על חשבון היהדות ולכן יש לשוב ולחזק את היהדות על חשבון הדמוקרטיה. וכך שקר הסתירה, כביכול, הפך לשיח המרכזי. לפתע, הנוסחה של מדינה יהודית דמוקרטית הפכה למעין משחק סך אפס, שבו כל גרם נוסף של דמוקרטיה הוא על חשבון היהדות ולהיפך. ואין לכך כל הצדקה.

אין כל סתירה בין לאומיות יהודית ודמוקרטיה. אין כל סתירה בין ציונות ודמוקרטיה. הציונות, שהנה התנועה הלאומית של העם היהודי, הייתה תנועה דמוקרטית לחלוטין מיומה הראשון, והיא הקימה את מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה דמוקרטית למופת. ומדינת ישראל, על אף היותה מוקפת בים של דיקטטורה, ועל אף היותה שרויה כל השנים במלחמה ובמאבק בטרור, ועל אף העובדה שחי בתוכה מיעוט גדול השייך ללאום הנלחם בה ונגד קיומה – היא דמוקרטיה ליברלית למופת.

אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה. יש בעולם מדינות לאום דמוקרטיות רבות, ואיש אינו רואה בכך סתירה פנימית כלשהי. רק מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי מוצגת כך, ויש לדחות מכל וכל את ההצגה הזאת.

מערכת היחסים בין שתי צלעות משוואת המדינה היהודית דמוקרטית אינה של משחק סכום אפס, אלא של כלים שלובים. כל פגיעה בדמוקרטיה הישראלית, פוגעת בלאומיותה היהודית של המדינה. כל חיזוק של הדמוקרטיה, מחזק את ישראל כמדינת הלאום היהודית.

החלוקה המחנאית שבטית מעניקה כוח גדול לזנבות הפוסט ציוניים לשבש את תודעתנו. הגיע הזמן לבנות מחדש את המיינסטרים הציוני, שמעבר למחלוקות בתוכו, כמו הוויכוח על גבולות המדינה, חולק השקפת עולם ציונית, המאמינה במדינה היהודית דמוקרטית ומחזקת אותה. על המיינסטרים הישראלי להתגבש כמחנה ציוני דמוקרטי שפוי, שיש בתוכו מחלוקות, אך הוא מבדל עצמו מהזנבות הקיצוניים.

* "שישי בגולן"