הבלוג של אורי הייטנר

ניתוח בראיה רחבה של תופעות ההקצנה וההסלמה של המאבק שמנהלים זרמים חרדיים נגד הגיוס לצה"ל, יוצר פרספקטיבה חיובית ואופטימית. מדובר במלחמת מאסף של מיעוט קנאי, כנגד תהליכי עומק של ישראליזציה בחברה החרדית, שבאים לידי ביטוי בגישה פטריוטית, בניסיון להתחבר לחברה הישראלית ולסמליה (למשל, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל), בעליה משמעותית של הצטרפות למעגל העבודה והפרנסה, בפניה של חרדים וחרדיות להשכלה ואפילו בגיוס לצה"ל. לפני שלושים שנה אי אפשר היה לדמיין התקפות אלימות על חיילים חרדים, כיוון שלא היו חיילים חרדים. עם כל הזעם על תופעות ההקצנה, כדאי לבחון את התהליך בפרספקטיבה רחבה, ולראות את התמונה המלאה, שהיא הרבה יותר חיובית מכפי שנדמה.

אולם אין בדברי ההקדמה הללו כדי להמעיט בחומרת ההקצנה ובסכנותיה. ההיפך הוא הנכון. לא אחת, דווקא קבוצות קנאים פנאטיות מובסות - הן מסוכנות יותר. התופעות שאנו חווים בחודשים האחרונים, ובעיקר – ההסלמה המתמדת שלהם, עלולות להידרדר לשפיכות דמים, לא פחות, אם המדינה לא תתעשת ותדכא את הקנאים.

ההקצנה אינה רק בגילוי האלימות, הפיסית והמילולית, אלא גם במהות המאבק. מדובר במאבק אלים נגד גיוס חרדים לצה"ל, כאשר אין גיוס חרדים לצה"ל (יש התגייסות מבחירה, אך לא גיוס בחוק). אדרבא, הממשלה הנוכחית גנזה, למרבה הצער, את חוק ה"שוויון בנטל" (שם מכובס, כי הוא היה עדין רחוק משוויון, ובעייתי כי הוא הציג את הזכות הגדולה לשרת את המדינה כ"נטל") שנועד לצמצם את תופעת ההשתמטות, ונתנה גושפנקא רבתי להשתמטות. ודווקא אז הוחרף והוסלם המאבק.

המצב הקיים, הוא שהחרדים המועמדים לגיוס הולכים לצו ראשון ומקבלים פטור. מה שקרה, הוא שהפלגים הקיצוניים החלו להחרים את הצו הראשון, וכתוצאה מכך, חרדים שלא הגיעו לריטואל הצו הראשון וקבלת הפטור נעצרו כעריקים. כתוצאה מכך, המחאה היא נגד המעצרים, שהם "גיוס בכפיה". כלומר, הרבנים של הפלגים הקיצונים אוסרים על תלמידיהם את "ביטול התורה" של הגעה ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור במהלך של דקות ספורות, ובמקום זה שולחים אותם לבטל תורה בהתפרעויות והפגנות אלימות של ימים ולילות לאורך שבועות וחודשים.

ההסלמה באה לידי ביטוי בהפגנות אלימות, חסימת צירים מרכזיים, שריפת בובות של חיילים, ההסתה הפרועה בלשון שלוחת רסן נגד ראש אכ"א האלוף מוטי אלמוז והתופעה החמורה והמסוכנת מכל היא האלימות הפיזית נגד חיילים, ובפרט נגד חיילים חרדים. הקסבה של מאה שערים הפכה אזור עוין, שחייל צה"ל הנכנס אליו מסתכן כאילו נכנס לקסבה של שכם.

הפעולה האלימה נגד החיילים החרדים, שהחלה בכינויי גנאי ("חרדקים"), נמשכה בשיימינג והשפלה וכבר הגיעה לאלימות פיזית וניסיונות לינץ', נובעת מפחד – הפחד מפני התגברות גל ההתגייסות מרצון של צעירים חרדים לצה"ל, שעלולה להפוך אותם לגיבורים ומודל לחיקוי בקרב הילדים והנוער החרדיים. כנגד ה"סכנה" הזאת נלחמים הפורעים, והדבר עלול להגיע לשפיכות דמים. עדיף שגורמי אכיפת החוק יתעוררו עכשיו לשים קץ לתופעה, (כולל מעצר מנהיגם של הקנאים הרב אויערבאך) ולא יעשו זאת אחרי הרצח הראשון של חייל חרדי.

* "ישראל היום"

תגובה לאורי יזהר, "בעד טקס זיכרון אלטרנטיבי", "ידיעות הקיבוץ" 19.5.17

בתגובה למאמרו של אורי יזהר (שנכתב כתגובה למאמרי ב"ישראל היום"), אני מודה באשמה החמורה – אכן, אני בעל טור ב"ישראל היום" מיומו הראשון. והסיבה לכך אינה הזדהות עם הקו של העיתון – אדרבא, פרסמתי מאמרים רבים שהמסר שלהם שונה מן הקו. מבחינתי הבמה עם התפוצה הגדולה ביותר בישראל, היא הזדמנות להשפעה על דעת הקהל. אגב, בין בעלי הטורים בעיתון נמנים גם יוסי ביילין ואמנון רובינשטיין, ובעבר היו שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, עוזי ברעם ויהושע סובול, כך שהסיבה שהמאמרים שיזהר שלח לעיתון לא פורסמו אינה דעותיו.

יזהר מצדיק את הטקס האלטרנטיבי בכך שטקס יום הזיכרון הממלכתי נושא אופי דתי, ורחמנא לצלן, הוא נעשה ברחבת הכותל (!). יש בו קדיש, ו"אל מלא רחמים". הוא מפרש זאת כ"הנחיה מגבוה מסיבות פוליטיות", בידי "השלטון האטום". אלא שאופי הטקס נקבע על ידי "השלטון האטום" של בן גוריון, לאחר קום המדינה, והוא נערך בכותל מאז מלחמת ששת הימים.

מזה שנים רבות אני מארגן את טקס יום הזיכרון באורטל, ואין בו "קדיש" ו"אל מלא רחמים", אך אנו קוראים בו את קינת דוד. למה? כי זה הטקס המתאים לרוח אורטל. אולם במשך שנים רבות הייתי אחראי גם על הטקס הממלכתי לחללי הגולן באתר גמלא. לרגע לא פקפקתי שטקס זה, בהיותו ממלכתי, בהיותו של כלל הציבור, יכלול את הסממנים הללו. כך ראוי במדינה יהודית, וכך הדבר מתנהל מיום הקמת המדינה.

טקסים ללא סממנים דתיים קיימים במקומות רבים בארץ, מן הסתם גם במשאבי שדה. אולם "הטקס האלטרנטיבי" כלל אינו נובע מסוגיה זו. זהו טקס שנועד להציב אלטרנטיבה למהותו של יום הזיכרון לחללי צה"ל.

מהותו של יום הזיכרון היא צמידותו ליום העצמאות. ביום הזיכרון אנו אבלים על יקירינו, חללי צה"ל. ביום העצמאות אנו חוגגים את  עצמאות מדינתנו, מדינת ישראל. שמחת החג מהולה בתודעת המחיר הכבד הכרוך בקיום המדינה ובהגנה עליה. האבל והזיכרון מהולים בתודעת המשמעות של מחיר הדמים, שלא היה לשווא, כי הוא מבטיח את חיינו הלאומיים.

תחת שם החיבה "אלטרנטיבי", נעשה ניסיון ליצור יום זיכרון אחר, החותר תחת מהותו ומשמעותו של יום הזיכרון, וממיר את ערכיו בערכים הפוכים.

המהות ההפוכה באה לידי ביטוי בטקס זיכרון משותף לישראלים והפלשתינאים שנהרגו בסכסוך. את מקום הסולידריות הלאומית, שבאה לידי ביטוי בהתייחדות עם זכר הנופלים למען המדינה ובהזדהות עם משפחותיהם, תופסת סולידריות אחרת, עם "קורבנות השנאה" משני הצדדים. יחס שווה למי שנפל במלחמה על קיומה של מדינת ישראל ולמי שנהרג במלחמה נגד קיומה; למי שנפל בהגנה על אזרחי ישראל ולמי שנהרג בניסיונו לפגוע בהם; למי שנרצח בפיגועי טרור ולמי שרצח באותם פיגועים.

טקס כזה כמוהו כזריית מלח על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר בחברה הישראלית, מתוך חוסר התחשבות בכאב שעצם קיומו מסב לכל כל הרבה אנשים בתוכנו.

ולסיום, אורי יזהר מחבר אותי, בעזות מצח, לאיתמר בן גביר, כיוון ששנינו יצאנו נגד ה"אלטרנטיבי". זה בערך כמו לחבר את אורי יזהר לאודי אדיב ומרדכי וענונו, שמן הסתם תומכים ב"אלטרנטיבה". 

ב-5-6 ביוני, תתכנס ועידת התנועה הקיבוצית לוועידתה החמישית. הוועידה היא המוסד העליון של התנועה, המתכנס אחת למספר שנים. הוועידה הקודמת נערכה לפני 5 שנים. נושא הוועידה הוא "קיבוציונות – מאז ולתמיד". ביומה השני, תתמקד הוועידה ביעדי העשיה הציונית של התנועה הקיבוצית. יומה הראשון של הוועידה יוקדש לציון וחגיגת 80 שנה לחומה ומגדל ויובל להתיישבות בגולן. הוועידה תתקיים בעין גב, וחציו הראשון של היום הראשון יוקדש לסיורים בגולן (אחד הסיורים – בהדרכתי). אני אייצג את אורטל כציר בוועידה.

קבוצה מתוך אנשי ה"שמאל" הקיצוני בתנועה יצאה נגד קיום הוועידה בגולן ונגד חגיגות היובל. הם פרסמו גילוי דעת בעיתונות הקיבוצית, פנו למזכירות התנועה ותבעו להביא את הנושא לדיון במועצת התנועה, שהתקיימה ב-18.5 באפעל. גם במועצה השתתפתי כציר מטעם אורטל.

בראשית הישיבה, המשנה למזכ"ל גיל לין תיאר את תכנית הוועידה. בפתח הדיון, עלו בזה אחר זה מתנגדי הוועידה בגולן. אתמצת את דבריהם בשלושה נימוקים: א. אקיבוש. ב. אקיבוש. ג. אקיבוש.

את דבר הגולן הבאנו ערן גליק ממרום גולן ואני. אף שאין זה מקובל למחוא כפיים בישיבות המועצה, בסיום דבריי מחא הקהל כפיים, מה שמעיד על הלך הרוח בקרב צירי המועצה.

אחרון הדוברים היה מזכ"ל התנועה ניר מאיר, שנשא דברים נחרצים. משפט המפתח בדבריו היה: "התנועה הקיבוצית הייתה תמיד החלוץ לפני המחנה. כך היה בדגניה, כך היה בחומה ומגדל, כך היה בי"א הנקודות בנגב וכך היה בגולן". מילים כדורבנות. (לצערי, מזה 35 שנים התנועה הקיבוצית אינה מקימה קיבוצים ואין בכוונה להקים ולו קיבוץ אחד, ועל כך היה לי ויכוח עם ניר מאיר, בביקור מטה התנועה באורטל, בשבוע שעבר).

הדיון הסתיים בהצבעה. ים של ידיים התרוממו בעד הצעת המזכירות לקיים את הוועידה כמתכונתה. מי נגד? הקומץ. לא היה אפילו צורך למנות את הקולות, אך מספר המתנגדים היה חד ספרתי.

****

להלן נאומי במועצה:

זמן רב לא עמדתי על הבמה הזאת, אולם בשנות ה-90, שנות המאבק על הגולן, הרביתי להופיע כאן כנציג קיבוצי הגולן, בפני מרכז התק"ם, ולהביא את דבר החברים בגולן.

לא אחת שאלו אותי חבריי, למה אני מתעקש? למה אני משקיע כל כך הרבה, בפלח קטן כל כך באוכלוסיה הישראלית, שמשקלו במשאל עם על הגולן אפסי ושתמיכת מרבית חבריו בנסיגה כמעט מובטחת?

תשובתי הייתה, שאני מודע לכך, אך איני עושה זאת כתושב הגולן המשכנע ציבור מצביעים, אלא כחבר קיבוץ הנאבק על נשמתה ועל דמותה של תנועתי.

כך אני חש גם היום. תושבי הגולן מצויים בעיצומם של אירועי היובל, אירועים רבים ומגוונים, לאורך שנה שלמה. בעוד כחודש נחגוג את היובל בעצרת רבתי, בהשתתפות נשיא המדינה, המייצג בנוכחותו את כלל אזרחי ישראל. מה כל כך חשוב לנו, לקבל גם את הוקרת התנועה הקיבוצית?

וגם כאן, אני חש שיותר משהדבר חשוב לי כתושב הגולן, הוא חשוב לי כחבר בתנועה הקיבוצית. בקיום הוועידה בגולן, מצדיעה התנועה הקיבוצית לקיבוץ, להתיישבות, לרעיון הקיבוצי, לתנועה הקיבוצית, שחוללה את אחד ממפעלי ההתיישבות החשובים והמוצלחים ביותר בתולדות הציונות, ולבטח את מפעל ההתיישבות הקיבוצית המוצלח ביותר שנוצר אחרי קום המדינה.

מפעל ההתיישבות בגולן הוא בראש ובראשונה מפעל של התנועה הקיבוצית. הוא צמח מיוזמה של קיבוצי הגליל העליון מיד לאחר המלחמה. הוא החל בהתיישבות חלוצי מרום גולן בעלייקה, חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה. ארבעת היישובים הראשונים בגולן היו קיבוצים; הֶחלוץ לפני המחנה.

במשך כמעט עשרים שנה, לאחר קום המדינה, התנועה הקיבוצית הייתה בבצורת התיישבותית. אף תנועה לא הצליחה להקים קיבוצים, גם לא בשעה שהוקמו מאות מושבים בגליל ובנגב. מפעל ההתיישבות בגולן פתח עשור של התיישבות קיבוצית, בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, ובאותה תנופה – גם בגליל, בנגב ובערבה. יש לתנועה הקיבוצית מלוא הסיבות לגאווה על המפעל הזה, וכל הסיבות שבעולם לציינו ולחגוג אותו בוועידה, המוקדשת לקיבוץ וציונות.

מפעל ההתיישבות הקיבוצי בגולן, היה של שלוש התנועות. הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים דחפו להתיישבות והובילו אותה, אך גם הקיבוץ הארצי, הגם שהייתה בתוכו מחלוקת, נטל בה חלק חשוב מאוד. הדבר בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, במעשה ההתיישבותי – בהקמת שניר, גשור ונטור. אך בנוסף לכך, חשוב לציין ולזכור, שנציגי מפ"ם והקיבוץ הארצי בממשלה ובוועדת השרים להתיישבות, היו שותפים מלאים להחלטות על יישוב הגולן. איני מדבר על אחריות משותפת מעצם ישיבתם בממשלה, בדומה לאחריותם להתיישבות בבקעת הירדן למרות שהם התנגדו לה. אני מדבר על שותפות כמי שתמכו תמיד, ללא סייג, בכל ההחלטות על ההתיישבות בגולן בעשור שבו המערך היה בשלטון – ובעשור זה הוקם רוב מניינו ובניינו של מפעל ההתיישבות בגולן.

טועה ומטעה מי שנאחז ב"נוסחת גשור" ש"יישובינו לא יהיו מכשול לשלום", כבעלת משמעות. הרי איש ממתנגדי הקמת גשור לא תמך בהקמת הקיבוץ בעקבות הנוסחה הזאת, ובצדק לשיטתו, כי הוא ידע שההחלטה להקים יישוב, להכות שורש, לשלוח אנשים לבנות את בתיהם, את משפחותיהם ואת חייהם בגולן, משמעותית לאין ערוך יותר מכל ערימת מילים. גם תומכי ההתיישבות הבינו זאת, ולכן היו מוכנים לשלם את מס השפתיים הזה. לבוא היום, אחרי 45 שנים, כאשר חלוצי גשור הם כבר סבים לנכדים, ולהיאחז בנוסחה העבשה הזאת, זה... תסלחו לי, קצת מגוחך.

פתחתי בתקופת המאבק על הגולן, ובו אסיים. אין כמעט שבוע שבו לא אומֵר לי מישהו שבזמן המאבק על הגולן הוא היה נגדנו, בעד הנסיגה, והיום הוא מודה בטעותו ובצדקתנו. "איזה מזל שעמדתנו לא התקבלה", הוא אומר לי. היום ברור לכל, שמשמעות עקירתנו מהגולן, הייתה מסירת הגולן למשרפות של אסד, והבאת דאעש וג'בהת אל נוסרה אל חופי הכינרת ואל גדת הירדן. האסון הזה נמנע בזכות קיומה של ההתיישבות בגולן.

לתנועה הקיבוצית יש זכות ראשונים בהתיישבות בגולן. ההתיישבות בגולן הוכיחה, שגם אחרי קום המדינה, לא רק טנקים ומטוסי קרב, אלא בראש ובראשונה מתיישבים וחלוצים מעצבים את גבול המדינה.

את ההצלחה הזאת ראוי שנחגוג, במלאת יובל להתיישבות בגולן, לצד חגיגת 80 שנה לחומה ומגדל.

****

עד כאן נאומי.

סיפרתי בראשיתו על הופעותיי הרבות בפני מוסדות התנועה בתקופת המאבק. אז, חשתי עוינות רבה, בשל עצם ה"חוצפה" להיאבק נגד הממשלה "שלנו". העוינות הגיעה לשיאה לאחר רצח רבין.

הפעם, התמוגגתי לבטא את הקונצנזוס הרחב בתנועה. עובדה זו מבטאת את ההתפכחות הכללית בציבור הישראלי בנושא הגולן. ואני מקווה שהיא מבטאת גם את העובדה שהתנועה הקיבוצית אינה מנותקת לגמרי מן החברה הישראלית.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל