הבלוג של אורי הייטנר

* השורה התחתונה – סיבוב הניצחון הזחוח של אהוד אולמרט וחבורתו יסתיים ב-15 בפברואר בבית הכלא.

* מדינת אפרטהייד - שופט בית המשפט העליון הישראלי, שעמד בראש ההרכב ששלח את ראש ממשלת ישראל לכלא היה בן המיעוט הערבי. כך היה גם בהרכב שהרשיע את הנשיא קצב. עובדה זו מעמידה באור מגוחך את עלילת ה"אפרטהייד" המוטחת בישראל.

* הנראטיב של אולמרט - אחד מקווי התעמולה של אולמרט ודובריו, הייתה הטענה שהימין הקיצוני תפר לו תיק, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא לישראל. על פי הנראטיב הזה, גם חמשת שופטי בית המשפט העליון שייכים לימין הקיצוני... כמובן שמדובר בסיפור מצוץ מהאצבע, בדיוק כפי שמצוץ מן האצבע הנראטיב על פיו היינו על סף השלום.

* ניצחון על השחיתות וניצחון השחיתות - היום בו שלח בית המשפט העליון את אולמרט לכלא הוא ניצחון גדול לחברה הישראלית במאבקה נגד השחיתות. ובאותו היום, החליט ראש הממשלה למנות את אריה דרעי לתפקיד שר הפנים – להחזיר אותו למקום הפשע, לאותה עמדת כוח אדירה שבה ביצע את עבירות השחיתות שבעטיין נשלח לכלא. וכך, באותו יום, גם השחיתות נצחה.

* לא ידע?! – עם כל הכבוד לרוב שזיכה את אולמרט בפרשת יוסי אולמרט, למיטב הכרתי צדק ראש ההרכב השופט ג'ובראן, שדחה את הערעור גם בנושא הזה. אין מחלוקת על כך שדכנר העביר את הכספים ליוסי אולמרט. הספק הוא על השאלה היא אולמרט ידע על כך. אולמרט לא ידע?! הצחקתם את שולה.

* אתר הבית – ynet, אתר הבית של אולמרט, ממשיך לדברר אותו ואת תעמולתו.

* ביריון – רוגל אלפר, כידוע, הוא אביר חופש הביטוי. לדוגמה, הוא דוגל בכל מאודו בזכותם של הפלשתינאים להתבטא באמצעות סכיני מטבח ארוכות ומחודדות. בקיצור, אדם פתוח וליברלי להפליא.

אבל גם לו יש קווים אדומים. חופש הביטוי אינו כולל כרזה של גורם מן הימין בתל-אביב. תל-אביב, העיר העברית הראשונה, העיר הגדולה בישראל, היא כידוע התנחלות אידיאולוגית של השמאל. ולכן, אסור לתלות עליה כרזה של הימין. כרזה כזאת, שהיא כמובן "פשיסטית", "משקיפה באדנותיות על המגרש הביתי של השמאל ומשתינה עליו. מדובר באצבע משולשת בעין של המיעוט המתכווץ, הממשיך להילחם על ערכי ההומניזם במדינת הכיבוש. זה כמו דגל ענק של בית"ר ביציע של הפועל. כמו כרזה של 'שוברים שתיקה' במרכז המסחרי בהתנחלות בשטחים. זה לא אמור לעבור. זה סימן לזלזול מופגן, להתגרות נבזית ... זה כמו לתלות כרזה עם צילום של בייקון במאה שערים".

אבל אלפר אינו מסתפק בלהתעצבן. הוא אקטיביסט והוא קורא, נכון ליותר להגדיר זאת – מסית, לפעולה, שתסתום את פיות יריביו שפלשו להתנחלותו. "אסור לתת לזה לקרות. אסור לשתוק. ... יש בכרזה משום איום על השמאל, בביתו, שאמור להיות מבצרו... לשמאל יש כל מיני אמצעים להילחם במפגע של 'אם תרצו' ברוטשילד". מי שהיום תולה כרזה בהתנחלות השמאל הידועה בשם תל-אביב, מחר יכבוש אותה, מזהיר אלפר. "זה מתחיל בכרזה, וייגמר בהשתלטות עוינת על כל היקר לנו". ומאיים: "מי שתלה את הכרזה סבור שאנחנו אסקופה נדרסת, חדלי אישים שאין בהם שום נכונות להילחם על ביתם. צריך למתוח פה את הקו בחול, ולהוכיח לו שהוא טועה ... מרכז תל אביב הוא הנכס האסטרטגי של השמאל. הבסטיליה שלנו. הגיע הזמן שנפגין עמוד שדרה. שנבין כי זוהי מלחמה. מלחמת אזרחים קרה. ושנתנהג ונגיב בהתאם".

מה פירוש נגיב בהתאם? יש לו הצעות: "יש להפגין מול הכרזה, יום יום, שעה שעה. מי יודע, אולי כוחות נעלמים ירססו אותה בגרפיטי". הוא קורא לרון חולדאי למנוע תליית הכרזה בעיר. אך הוא אינו מסתפק בכך. בצעד בריוני הוא פרסם את שמו של מנהל החברה שהשכירה את השטח לכרזה ואת מספר הטלפון. בכך הוא הסית, למעשה, את האספסוף הקורא את הפשקוויל שלו לא להסתפק בטוקבקים מתלהמים, אלא לעבור למעשים: הטרדות טלפוניות, גידופים ואיומים על בעל עסק שהעז להשכיר שטח למודעה שרוגל אלפר מתנגד לתוכנה. לא רק מעשהו של אלפר הוא בריוני, אלא גם העובדה ש"הארץ" אפשר זאת.

אני בטוח שלמעלה מ-90% מאזרחי תל-אביב, אנשי שמאל וימין כאחד, סולדים מדעותיו הפוליטיות של אלפר, המשתין על כל מה שיקר לנו.

מאמרו של אלפר "לסלק את 'אם תרצו' מת"א" ראוי להגדרה: פשע שנאה.

* כל היקר לנו – בפשקוויל ההסתה שלו נגד זכותו של הימין לתלות כרזה בתל-אביב, מאשים אלפר שהכרזה הינה "השתלטות עוינת על כל מה שיקר לנו".

אפרופו "כל היקר לנו" – שלושה ימים לפני הפשקוויל הזה, הוא פרסם פשקוויל אחר, בזוי אף יותר - ביקורת טלוויזיה על סרט המתעד את עשייתו הברוכה של אליסף פרץ, שאיבד את שני אחיו שנפלו על הגנת מדינת ישראל, והיום הוא עומד בראש מכינה קדם צבאית.

אלפר השתלח בגסות שלוחת רסן באליסף ובאמו מרים פרץ. "מעודדת את גיוס הבנים לצה"ל כנתינת זרע (קודש?) למולך" זה רק אחד מהביטויים בפשקוויל. עיקר קצפו של אביר חופש הביטוי היה על ערוץ עשר, ש"איננו ערוץ נישה שולי", על שהקרין את הסרט הזה, ועוד "בזמן צפיית שיא". הרי סרט ציוני, המכבד אם שכולה ואח שכול הפועלים לחיזוק המוטיבציה של הנוער לשרת בצה"ל, מותר לפרסם, לכל היותר, ב"ערוץ נישה שולי". רצוי שיהיה זה ערוץ שלא קולטים בתל-אביב.

* סתימת פיות – איני תומך בחוק השקיפות, אבל קשה לי מאוד להתרשם מדמעות התנין של ארגוני ה"שמאל", המתבכיינים על סתימת פיות. אני זוכר היטב, איך "שלום עכשיו"  ניסתה באמת ובתמים לסתום את פיות תושבי הגולן, באמצעות ייבוש מקורותינו, שהיו לגיטימיים לחלוטין ולא כספי מדינות זרות, בתקופת המאבק על הגולן.

היה זה במאי 1995, בשיאו של המאבק על הגולן. באותם ימים, פתחנו במבצע "עוז 95'", המבצע היקר של נדידת מיצג הגולן ברחבי הארץ, על מנת להביא את דבר הגולן לאזרחי ישראל. ובאותם ימים, נחתה מכה קשה על המאבק. בעקבות עתירה של תנועת "שלום עכשיו", בית המשפט העליון הוציא צו ביניים, האוסר על המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין להקצות כספים למאבק על הגולן. כיוון שהמאבק מומן, ברובו הגדול, מתקציבי המועצות, משמעות הצו היתה כמעט ייבושו של המאבק.

העתירה היתה מעשה נבזי ואנטי דמוקרטי. ברור שאת העותרים לא עניין הנושא שבשמו עתרו, אלא היה זה ניסיון לסתום את פיות תושבי הגולן ולמנוע מהם לממש את הזכות הדמוקרטית להיאבק נגד הנסיגה. באמצעות סתימת הפיות, קיוותה "שלום עכשיו" שדעת הקהל, שעל פי כל הסקרים התנגדה לנסיגה, תשתנה. כדי להשיג זאת, נתלו העותרים בסעיפים יבשים של החוק. הנבזות שבמעשה, בלטה במיוחד כיוון שמולנו עמדה הממשלה, שלה כוח בלתי מוגבל לתעמולה ישירה ועקיפה וכלי התקשורת שברובם צידדו בעמדת הממשלה. ל"שלום עכשיו" עצמה, הנסמכת על קרנות מחו"ל, מעולם לא חסרו אמצעים. ובכל זאת, היא ניסתה למנוע מיריביה את הזכות להשמיע את דברם ולהשפיע על דעת הקהל.

תחילה, דומה היה שרבים מאוד סיכוייהם של העותרים לנצח במאבק המשפטי. ככל שאיסור על אזור להיאבק על קיומו נראה אבסורדי מבחינה עניינית, נראה היה שהחוק היבש אכן אינו מאפשר לרשויות מקומיות להעביר כספים למאבק פוליטי. אילו הוצע לנו אז להמיר את העתירה בהתחייבות לשאת תג מזהה כל ימי חיינו, היינו קופצים על ההצעה כמוצאי שלל רב.

ועד יישובי הגולן והמועצות נחלצו למאבק משפטי, על מנת להעביר את רוע הגזירה.

מבחינתנו, היה זה מאבק קיומי ומאבק על זכותנו להיאבק ולהשפיע על דעת הקהל. אולם המשמעות העקרונית של קבלת העתירה הזאת על הדמוקרטיה הישראלית, הייתה מרחיקת לכת מעבר לעניין הגולן. היה זה ניסיון נואל ותקדימי לסתימת פיות, ולשלילת זכותם של אזרחים למחות ולהיאבק.

בית המשפט העליון, מילא במקרה זה את תפקידו כמעוז הצדק וזכויות האזרח, קיבל את הטענות הללו ודחה את העתירה. הנזק למאבק מחודשי הייבוש בין צו הביניים לניצחון בבג"ץ היה בלתי הפיך, אך תושבי הגולן יכלו להמשיך במאבקם עד הניצחון.

* חוק מיותר – כאמור, איני תומך בחוק השקיפות. שקיפות כבר קיימת. החוק יגרום נזק תדמיתי למדינת ישראל, והרי הטענה המוצדקת נגד אותן עמותות, היא הנזק התדמיתי שהן גורמות לישראל, אז מה עשינו? ובכלל, מוטב שהממשלה תרגיע, ולא תוסיף שמן לבערה בחברה הישראלית, בחקיקת יתר. החקיקיזציה הזאת מיותרת לחלוטין.

* צביעות – אפשר להתווכח על השאלה האם חוק השקיפות חכם וראוי, אבל קמפיין הרדיפה בשל עצם ה"סימון", עם הירידה לרמה של "טלאי צהוב" וכו', מבטא צביעות דוחה, כאשר הוא בא מצד חובבי סימון המוצרים.

* עסקה הוגנת – האיחוד האירופי מוחה על הדרישה מנציגי עמותות הממומנות בידי מדינות אירופה לשאת תג שקיפות. ניתן להציע להם עסקה הוגנת: ביטול החלטתם השערורייתית על סימון מוצרים תמורת הפסקת חקיקת חוק השקיפות.

* פעולת גמול – על משרד החוץ לאתר עמותות אופוזיציוניות המציקות לממשלות אירופה, למשל ארגונים סביבתיים, ולממן אותם. אולי צעד כזה ינער את הממשלות ויגרום להן למשוך את הטלפיים הגסות שהן דוחפות לחיים הדמוקרטיים בישראל.

* ידיעת הארץ – במסגרת מחקר שאני עורך, אני עובר על העיתונות הגולנית בשנים הראשונות. בגיליון הראשון של העיתון "ארץ הגולן", בטאון ועד יישובי הגולן, מ-11.6.78 (שנפתח בדיווח לקוני על העליה לקרקע של הקיבוץ שלי, אורטל) מופיע הסיפור הבא:

"משלחת של אנשי חבל ימית נפגשה עם כל השרים בזה אחר זה, כדי להסביר להם את חוסר האפשרות של נטישת פתחת רפיח ומפרץ אילת. בשיחה עם שר הבריאות א' שוסטק שאלו אנשי המשלחת: 'ומה יהיה עם נביעות?' והשר ענה: 'עזבו את נביעות, על רמת הגולן עדיין לא מדברים...'

נביעות, כידוע, הייתה היישוב הישראלי בנואייבה שבמפרץ שלמה, שנעקר בעת הנסיגה מסיני.

קראתי ונזכרתי בסיפור הבא. בשנת 1993, בעת המאבק על הגולן, אירחנו את סיעת מפלגת העבודה בכנסת לביקור בגולן. לאחר פגישה בקצרין, נסענו לתצפית מהר בנטל ומשם לשיחת סיכום בקיבוץ אל-רום.

בטרם יצאנו מקצרין, הודיע ח"כ רפי אלול שהוא חייב לבקר במפעל "מי עדן", כי המנהל הוא חבר קרוב שלו. הבעיה היא שהסיעה נסעה באוטובוס. אני הייתי ברכב נפרד, הקפצתי אותו למפעל, והמתנתי לו כדי להקפיץ אותו ולהדביק את הסיעה. אלא שעשר הדקות ב"מי עדן" התארכו והתארכו, וכשסוף סוף יצאנו, אמרתי לו שאת התצפית בבנטל כבר החמצנו. "חבל", אמרתי לו, "זו תצפית חשובה". והוא השיב: "עזוב, אין לי צורך בזה, אני מכיר את הגולן כמו את כף ידי".

בכל זאת, בדרכנו עצרתי, כתחליף, בתצפית קונייטרה. ח"כ אלול, המכיר את הגולן כמו את כף ידו, הביט על חורבות קונייטרה הישנה והסביר בידענות: "זאת קריית שמונה".

            * ביד הלשון

ריקוד על הדם – הביטוי "ריקוד על הדם" מתאר ניצול ציני לרעה של אסון, כדי להשיג רווח פוליטי, תעמולתי.

זהו ביטוי קשה, שנועד לזעזע באמצעות משל שנראה בלתי נתפס במציאות.

אלא שלעתים המציאות עולה על כל דמיון. בחתונת הדמים ראינו ריקוד על הדם, פשוטו כמשמעו.

האמת היא שזה לא חדש – ראינו מראות כאלו אצל אנשי חמאס ודאעש. החרפה היא שבמקרה הזה, הדאעש האלה הם בני עמי שבחרו בטרור.

חתן דמים – בצרור הקודם הזכרתי את המחזה של לורקה כמקור הביטוי "חתונת הדמים", אך יש לכך מקור גם במקורותינו: ו"ַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר: 'כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי'. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה: 'חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת'" (שמות ד כד-כו).

* "חדשות בן עזר"

סיבוב הניצחון הזחוח של אהוד אולמרט וחבורתו, בעקבות פסיקת בית המשפט, יסתיים ב- ב-15 בפברואר בכלא.

בית המשפט העליון פסק לקולא, בכפפות של משי. השופטים הלכו לקראת אולמרט כברת דרך ארוכה מאוד, זיכו אותו בהכרעת רוב מחמת הספק באישום המרכזי ולבטח יהיה הדבר שנוי במחלוקת. ואף על פי כן, השורה התחתונה, המשמעותית ביותר, היא הרשעתו של אולמרט בשוחד ושליחתו למאסר. נכון, בית המשפט הקל בעונשו של אולמרט, אך עצם כניסתו לכלא, היא המסר המשמעותי לכל אנשי הציבור בישראל.

הכרעת בית המשפט העליון ממלאת את אזרחי ישראל בבושה ובגאווה. בושה על כך שפושע, אדם מושחת עד שורשי שערותיו, שכל חייו הציבוריים התאפיינו במרמה ושחיתות, היה ראש ממשלת ישראל. אוי לחברה שאלה מנהיגיה.

אך הכרעת הדין ממלאת את אזרחי ישראל גאווה על היותה של ישראל מדינת חוק ומשפט, המקפידה על השוויון בפני חוק. טחנות הצדק טחנו לאט, אך בית המשפט אמר את דברו: במדינת ישראל הכל שווים בפני החוק, גם התקיף והחזק באזרחי ישראל, גם מי שבמשך שנים סוללה של בכירי הפרקליטים ויועצי התקשורת עמדה לרשותו ופעלה למענו ללא לאות ובמלוא העוצמה.

מערכת החוק והצדק הוכיחה, שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שבה גם נשיא וראש ממשלה שסרחו ופשעו – משלמים את המחיר.  

אולמרט יבלה בתקופה הקרובה במקום הראוי לו, בכלא. לאחר מכן, יהיה עדין כבול בקלון המשפטי. אולם ראוי לקוות שהחברה הישראלית תתבגר, ולא תחזור על חרפת חזרתו של דרעי לכנסת ולממשלה. ללא קשר ל"תקופת הקלון" המשפטי – הקלון המוסרי והציבורי ידבק באולמרט עד יומו האחרון. הכתם שדבק בו הוא בלתי מחיק.

אולמרט, כדרכו, ממשיך בהתנהלותו הזחוחה גם אחרי פסה"ד הקשה. אנשיו פותחים במתקפה חצופה על שופט בית המשפט המחוזי דוד רוזן, בעקבות הכרעת הרוב לזכות את אולמרט מחמת הספק על חלק מסעיפי האישום. השופט רוזן נלחם את מלחמתה של החברה הישראלית לביעור השחיתות והריקבון ממערכת השלטון ויש להוקיע את המתקפה הנואלת עליו.

אחד מקווי התעמולה של אולמרט ודובריו, הייתה הטענה שהימין הקיצוני תפר לו תיק, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא לישראל. על פי הנראטיב הזה, גם חמשת שופטי בית המשפט העליון שייכים לימין הקיצוני... כמובן שמדובר בסיפור מצוץ מהאצבע, בדיוק כפי שמצוץ מן האצבע הנראטיב על פיו היינו על סף השלום.

נקודה נוספת הראויה לציון בפרשה, היא ששופט בית המשפט העליון הישראלי, שעמד בראש ההרכב ששלח את ראש ממשלת ישראל לכלא היה בן המיעוט הערבי. כך היה גם בהרכב שהרשיע את הנשיא קצב. עובדה זו מעמידה באור מגוחך את עלילת ה"אפרטהייד" המוטחת בישראל.

כניסתו הקרובה של אולמרט לכלא היא ניצחון החברה הישראלית, הצדק ושלטון החוק על השחיתות והפשע.

* "ישראל היום"

גרסת הקונספירציה: "שמפניה" הסית את בני רימון. הם חדרו לארמונו של איש בושת, בנו של שאול ומלכם החלש של שבטי ישראל, הקרוב לאבדן שלטונו, וחסלו אותו בשנתו. הם כרתו את ראשו ועל פי ההנחיות שקיבלו, הגיעו לדוד ועמם הראש, כדי לוודא שאויבו של דוד מחוסל. על מנת שלא להשאיר עקבות, כדי למנוע ממי שיודעים יותר מדי וכדי להיראות טוב, גוזר דוד גזר דין מוות על רוצחי שאול.

גרסת התנ"ך: בני רימון חדרו לארמונו של איש בושת וחסלו אותו בשנתו. הם כרתו את ראשו והביאו אותו בגאווה לדוד, כדי להוכיח לו שחיסלו את אויבו. דוד מבהיר את סלידתו מן המעשה וגוזר על הרוצחים גזר דין מוות.

מה יכולה להועיל לנו גרסת הקונספירציה? היא יכולה להיות חביבה על חובבי קונספירציות וחביבה עוד יותר על חובבי השחרת דוד.

מה יכולה להועיל לנו גרסת התנ"ך? היא עשויה להעביר מסר חד משמעי לדורות נגד רצח פוליטי. היא עשויה להעביר לנו מסר חינוכי, מפי דוד עצמו, שאין לו כל עניין להיבנות מרצח יריביו הפוליטיים; שרצח הוא רצח והרוצח יבוא על עונשו. הגרסה הזאת היא המשך לשני המקרים שבהם דוד הנרדף בידי שאול נמנע מלפגוע בשאול, אף שהיה בידו לעשות כן. היא המשך להוצאתו להורג של הורגו של שאול, לדברי הקינה על שאול ולאבל הממלכתי עליו. היא המשך לקינתו על אבנר בן נר ולאבלו האישי והאבל הממלכתי עליו.

בידינו הבחירה בין הגרסאות. אני בוחר בגרסה שעשויה להועיל לנו ולהעביר לנו מסרים ראויים.

* 929