הבלוג של אורי הייטנר

עמירם לוין הוא לוחם ומפקד מהולל, מהטובים בתולדות צה"ל. את זה איש לא יוכל לקחת ממנו, אפילו לא הוא עצמו. אין בעובדה זו כדי לחסן אדם מטעויות, ובתמיכה שהביע ב"שוברים שתיקה" הוא טעה והטעה. מעמדו והרקורד של עמירם לוין מחייבים אותו ליתר אחריות לאומית מכפי שגילה בצעד זה. בכל זאת, אין הוא אזוב קיר זה או אחר ברחוב שוקן. אם בארזים נפלה שלהבת...

הודעת התמיכה של לוין ב"שוברים שתיקה" מביכה. היא מביכה כי את המסר החשוב ביותר שבה, הוא צמצם לארבע מילים אותן הוא כלא בתוך סוגריים: "ורק בצה"ל ובחברה הישראלית". כלומר, הוא מתנגד לפעולתם בחו"ל. אז למה הוא מגן עליהם? הרי בדיוק על כך הוויכוח. הרי בדיוק בשל כך מופנית אליהם הביקורת. אם הוא שותף לביקורת הזאת, למה הוא מתייצב לצדם?

ישראל מצויה תחת מתקפה של קמפיין דה-לגיטימציה מאורגן ומתוזמר היטב ובעיקר ממומן היטב. בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, 2001, נקבעה האסטרטגיה, והיא באה לידי ביטוי במסעות החרמה והכפשה של ישראל ברחבי העולם, בקמפוסים של האוניברסיטאות ועוד. "שוברים שתיקה" נוטלים חלק במסע הזה. הם עוברים מעיר לעיר, ממדינה למדינה, עם תערוכות ומיצגים המציגים את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה. אותם צעירים באירופה וארה"ב העוברים שטיפת מוח אנטי ישראלית קיצונית מצד גורמי ה-BDS למיניהם – הישראלים היחידים שהם פוגשים  "לאיזון",אלה אנשי "שוברים שתיקה" השופכים שמן על הבערה והיו לחוד החנית של הקמפיין. אני בטוח שעמירם לוין יוצא נגד זה. אז למה הוא מתייצב לצדם? אגב, אני בטוח שגם רוב החיילים שבתמימות העידו בפני הארגון מתנגדים לפעולה זו, וספק אם היו מוסרים להם את עדויותיהם אילו ידעו איזה שימוש הם יעשו בהם.

טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם מערכי היסוד של החברה הישראלית ושל צה"ל. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם – זו אינה קלישאה, אלא אמת חד-משמעית. צה"ל של היום מוסרי יותר מבכל תקופה בעבר, כולל התקופות שבהן עמירם לוין שירת. ויש חריגות בפעולותיו, ואולי אף פשעי מלחמה. ראוי להיאבק בהם, כדי לחזק את מוסריותו של צה"ל.

כבר בתש"ח פרסם המשורר נתן אלתרמן את שירו "אף זאת", שבו חשף פשע מלחמה של רצח זקן ערבי חף מפשע, ויצא בכל כוחו נגד הקלת ראש בחומרת המעשה. דבריו זעזעו את אמות הספים ובן גוריון הורה להדפיס את השיר ולחלקו לכל חייל בצה"ל. ההד של הדברים נבע מן העובדה שכתב אותם המשורר המזוהה ביותר עם החזון הציוני, עם חזון התקומה, עם הדור שדינו להיות שופך דם האדם ומגינו, כפי שכתב בשיר אחר. ההזדהות שלו עם צה"ל, עם המדינה, עם המלחמה הייתה מוחלטת, ושירו נועד לתקן, לא לשבור.

"שוברים שתיקה" מנוכרים למדינתם ולצה"ל, מעלילים עליו עלילות, מכפישים אותו, יוצאים נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית. הם אינם ראויים להגנתו של עמירם לוין.

במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית פועל הארגון "זכויות אדם כחול-לבן" – ארגון ציוני הפועל לחיזוק ערכי מוסר הלחימה, מתוך אמונה בצדקתה של ישראל וצדקת מאבקה ומלחמתה. זאת הדרך הראויה לתיקון הקלקולים הקיימים בתוכנו.  

* "ישראל היום"

* הרצוג צודק – ראש האופוזיציה יצחק הרצוג צודק בקריאתו לנתניהו לגנות את ההסתה הפרועה נגד הנשיא. לא זו בלבד שנתניהו אינו עומד בפרץ, הוא נושא בחלק ניכר מן האשמה. ריבלין היה יו"ר כנסת מצוין, שמחויבותו הייתה לכנסת ולפרלמנטריזם וסירב להיות משרתה של הרשות המבצעת ולגנוב סוסים בעבור נתניהו. מאז, נתניהו סימן אותו כאויב, ניסה לקדם את מועמדותו של העבריין (לכאורה) פואד לנשיאות כדי לחבל במועמדותו של ריבלין וחסידיו השוטים מתחרים באנשי הימין הרדיקלי בהסתה ובהפצת השנאה כלפי ריבלין.

האמירה הקלושה של נתניהו שהוא מתנגד להסתה נגד הנשיא אבל יגן על זכותו של כל אחד להביע את דעתו - מבישה.

חופש הביטוי קיים ואיזו זקוק להגנתו של נתניהו. אבל כראש ממשלה עליו לגנות בחריפות את ההסתה נגד הנשיא.

* נתניהו צודק – ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק בקריאתו להרצוג לגנות את "שוברים שתיקה". מול גורם רדיקלי הפועל במרץ נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל, להבאשת ריחה של ישראל בעולם ומהווה חוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, יש צורך באמירה ברורה מימין ומשמאל, מן הממשלה ומן האופוזיציה. יש לשבח את יאיר לפיד, שמגלה אחריות לאומית ומוקיע בחריפות את המנוולים הללו.

האמירה הקלושה של הרצוג, שאמנם "שוברים שתיקה" חצו את הגבולות והוא סולד מהדעה שלהם, אבל הוא ילחם כדי לאפשר לאנשים לומר את דעתם – מבישה.

חופש הביטוי קיים ואינו זקוק להגנתו של הרצוג. אבל כראש האופוזיציה, מועמד לראשות הממשלה וראש מפלגה המגדירה עצמה כמחנה הציוני, עליו לגנות בחריפות את ההסתה נגד מדינת ישראל וצה"ל.

* התרופה לשיח הקצוות – שיח הקצוות, שבו הקיצונים ביותר במחנות השונים, כמו להב"ה "שוברים שתיקה" וחבריהם, נותנים את הטון, הוא מחלה קשה של החברה הישראלית. התרופה הטובה ביותר למחלה, היא שההנהגה של כל מחנה תילחם בראש ובראשונה נגד הקצוות של המחנה שלה, תתנער מהם כך שאיש לא יוכל עוד לראות בהם שייכים לאותו מחנה.

למרבה הצער, סירובו של הרצוג להוקיע את "שוברים שתיקה" אינו חריג, אלא סימפטום לתופעה של הפיכת הכנופיה הזאת לסמל של חופש הביטוי, בקמפיין ה"אויאויאוי" המתבכיין שלהם כ"נרדפים". למרבה הצער, רוב "מחנה השמאל" התייצב לקול תופי הטאם-טאם של "חופש הביטוי" ויצא להגנת המנוולים.

למחרת גמגומו של הרצוג, התראיין ח"כ נחמן שי לרדיו. נחמן שי הוא מן הבולטים והטובים בהסברה הישראלית בחו"ל, עוסק רבות בדיפלומטיה הציבורית, נלחם נגד קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל ואף מבקר, בצדק, את הממשלה, על אוזלת ידה במאבק הזה. הוא יודע טוב מאוד עד כמה "שוברים שתיקה" הם חוד החנית במאבק הדה-לגיטימציה כלפי ישראל. ולפתע, גם הוא נהיה סנגורו של השטן. הוא הסתייג מפעולתם בחו"ל, אך הגן על פעולתם נגד מקרים שבהם צה"ל נוהג שלא כשורה, כיוון שצה"ל הוא צבא מוסרי ולכן עליו לעודד חשיפה כזאת.

איזו היתממות! מי שרוצה לתקן את צה"ל ולשפר אותו, צריך לפנות לגורמים המוסמכים בצה"ל, להגיש תלונה והיא תטופל. הוא לא יוצא בקמפיין בעולם, במימון גורמים עוינים, כדי להציג את צה"ל כצבא ברברי ואת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה. שעה שנחמן שי עשה לילות כימים בהסברת ישראל בעת מבצע "צוק איתן" - הוא עשה זאת משורות האופוזיציה והוא ראוי לכל שבח על כך - המנוולים הללו עשו לילות כימים בתעמולה אנטי ישראלית, נגד צה"ל, ברחבי העולם. הוא יודע זאת, אך פתאום העדיף אינטרס פוליטי של ניגוח הממשלה על דבקות בדרכו ובמצפונו.

* הלוחמים – "שוברים שתיקה" יצאו בקמפיין המבליט את העובדה שהם לוחמים בצה"ל, כאילו עובדה זו מטהרת את שרץ פעולתם נגד מדינת ישראל. יש לזכור, שאת רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים רצח גולנצ'יק. המרגל-המחבל אהוד אדיב שירת בצנחנים. ראש ממשלת וישי במלחמת העולם השניה היה גנרל מהולל במלחמת העולם הראשונה. כך שלא צריך להתרשם יותר מדי מכך שאדם היה לוחם בעברו, אם היום הוא פועל נגד מדינתו. כנראה שבגיל 18 הם היו פטריוטים ולאחר מכן התחרפנו.

איני מתרשם מלוחם שבאמצע ההסתערות מחליט לירות בגב של חבריו.

* אבסורד – החלטת לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית לשנות את כללי הטיפול בפצועים בפיגוע, כאשר אך ורק מצב הפצועים יהווה שיקול בסדר הפעולה של הצוותים הרפואיים היא אבסורדית. משמעות ההחלטה, היא שאין עדיפות לטיפול בקורבנות האירוע על הטיפול במחבל הפצוע.

על פי שבועת הרופאים, חובתו של רופא להציל חייו של כל אדם, גם הרע שבפושעים, גם המר שבאויבים. המחויבות המוסרית הזאת נכונה וראויה, אך אסור להוליך אותה עד לכדי אבסורד. מצב שבו פצוע בפיגוע ידמם למוות כיוון שהפרמדיק היה עסוק בהצלחת חיי המחבל, הוא אבסורדי; הוא בלתי מוסרי ובלתי הגיוני. כמובן שאין לעכב טיפול במחבל הפצוע כדי לתת כדור אקמול או להדביק פלסתר על שריטה של פצוע הפיגוע. יש מקום לשיקול דעת. אך המסר המוסרי הכללי צריך לתת קדימות לטיפול בנפגעי הפיגוע ורק אח"כ במחבל.

טענה אחת שעמדה מאחורי ההחלטה נכונה – החשש לטעות בזיהוי, כפי שהיה בלינץ' שבו נרצח אריתראי חף מפשע. זה נכון, אך אין קובעים הלכה על פי מקרה קיצון; אין מעצבים נורמה על פי המקרה החריג.

אגב, מדובר באותה הסתדרות רפואית שקוראת לרופאים להפר את החוק ולא להציל חיי מחבל שובת רעב.

* פיצויים לחמאס – הנכונות של ישראל לשלם פיצויים לנפגעי פיגוע "מרמרה", כמוה כנכונות של ישראל לשלם פיצויים לחמאס ולחיזבאללה על המחבלים שלהם שנפגעו בפיגועי טרור נגד ישראל. סביר להניח שהעוינות וההסתה התורכית נגד ישראל ימשכו גם אחרי תשלום הפיצויים, בדיוק כפי שהם נמשכו אחרי ההתנצלות המתרפסת והאומללה של נתניהו.

* בסיס רעוע למערכת יחסים - איני מזלזל בחשיבות יישור ההדורים עם תורכיה והנורמליזציה ביחסים אתה ולא בהישגים המדיניים והכלכליים בהסכם, כפי שהוא מסתמן. ואף על פי כן, במכלול, אני רואה אותו בשלילה, כיוון שנחצה בו קו אדום. תשלום פיצויים, בהמשך להתנצלות, על מעשה תוקפנות תורכי נגד ישראל, אינו בסיס למערכת יחסים בריאה. בעיה נוספת בהסכם, היא העדר התחייבות תורכית להימנע ממעשי איבה נוספים נגד ישראל בעתיד, בנוסח "מרמרה". על סמך העבר, ברור שישראל תמלא את חלקה, וסביר להניח שארדואן לא יעשה כן.

* המצור לכאורה – בינתיים עוד אין הסכם, וספק אם יהיה. הרי התורכים דורשים מישראל את הסרת ה"מצור" על עזה. יש בעיה להיענות לדרישה, כיוון שלשם כך יש להטיל קודם מצור על עזה.

* שאלת העיתוי – האם יש קשר בין הוותרנות של נתניהו במו"מ עם תורכיה והחיפזון להדליף את מתווה ההסכם, הכולל את סוגיית יצוא הגז, בטרם גובש ההסכם הסופי, לבין תשובתו של נתניהו לבג"ץ בעניין השימוש בסעיף 52 לאישור מתווה הגז?

* דמוקרטיה יהודית – לאחרונה אני נתקל שוב ושוב במושג מבית היוצר של השמאל הרדיקלי: "דמוקרטיה יהודית". זהו ניסיון להטיל דופי בדמוקרטיה הישראלית ולהציגה כדמוקרטיה ליהודים בלבד, כביכול, המפלה את הערבים.

לא זו בלבד שמדובר בשקר נתעב, אלא שההיפך הוא הנכון. הערבים היחידים בכל המזרח התיכון, הנהנים באמת ובתמים מחיים דמוקרטיים אמתיים, מלאים, שבהם הנם שותפים מלאים כבוחרים ונבחרים, היא מדינת ישראל.

הדיבור הנואל על "דמוקרטיה יהודית" מבטא את הכזב על אודות סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד ליצור דה-לגיטימציה למדינה היהודית.

* קול אדוניו – חמי שלו, כתב "הארץ" בניו-יורק ועורך המהדורה האינטרנטית באנגלית של העיתון, הוא אחד המבקרים החריפים ביותר של נתניהו, ממשלתו ומדיניותו. הוא נהיה כזה בוקר בהיר אחד, ביום שבו סיים את תפקידו כמשנה לעורך "ישראל היום" ועבר ל"הארץ". עד אותו יום, הוא כתב דברים הפוכים.

מיהו חמי שלו האמתי – חמי שלו של "ישראל היום" או חמי שלו של "הארץ"? שניהם. חמי שלו האמתי הוא קול אדוניו.

* מפלטו של הנבל - כל אדם, יהיה המסוכן והבזוי שבפושעים – רוצח, טרוריסט, אנס, פושע מלחמה, פושע נאצי; כל אדם זכאי להגנה משפטית. ומי שמגן על הפושעים עושה שירות חשוב לחברה, בכך שהוא מקדם את משפט הצדק. ולמרות זאת, עורכות הדין פיליציה לנגר ולאה צמל, פרקליטותיהם של המחבלים בשנות ה-70 וה-80 היו שנואות בצדק על החברה הישראלית, שראתה בהן נשים בזויות ונאלחות. למה? כי הן היו פרקליטות אידיאולוגיות, שסייעו למחבלים מתוך הזדהות אתם, עם מאבקם ומעשיהם.

הוא הדין ב"חננו", ארגון המשפטנים המסייע למחבלים היהודים. והם משתמשים באותן שיטות – מלהגים בשם זכויות האזרח, זכויות האדם וכו' במלחמתם נגד השב"כ והמשטרה, בניסיונם למנוע עשיית צדק עם המחבלים.

בימין הרדיקלי, כמו בשמאל הרדיקלי – זכויות האדם הן מפלטו של הנבל.

* אין מנוס מחקירה - כשאישה אחת מעידה על עבירת מין של גבר, יכול להיות שזאת נקמנות. כששתי נשים מעידות, יכול להיות שזאת קנוניה. 9 נשים! זה כבר ממש נשמע מסריח. אין מנוס מחקירה.

* בזה כבר לא נעמוד - נשיא, ראש ממשלה, רב ראשי, שרים, ניצבים במשטרה, לכל כבר התרגלנו. אבל... בר רפאלי?!

* סדר עדיפויות – לאחר החתימה של נתניהו על מתווה הגז, הכותרת הראשית ב-ynet ובאתר "ישראל היום" הייתה: בר רפאלי. כותרת המשנה: החתימה על מתווה הגז.

כעבור שעה – החתימה על מתווה הגז ירדה למקום השישי ב-ynet. הכותרת הראשית נשארה: בר רפאלי.

* זכות השתיקה – עורך דינה של בר רפאלי: "תהיי יפה ותשתקי".

* אצולה חזירית - בר רפאלי מצטרפת לשורה ארוכה של ידוענים שהנם מעלימי מס (במקרה שלה – לעת עתה מדובר בחשד). זוהי תופעה חברתית בזויה – של אנשים שהלך להם קלף בחיים, ותחת מחויבות לחברה שבה הם חיים, שבאה לידי ביטוי בעשיה למען הכלל, בהקצאת אחוזים ניכרים מרווחיהם לטובת הציבור (כדוגמת ביל גייטס וצוקרברג) הם אפילו עושים שמיניות באוויר כדי למצוא כל דרך להימנע מהמינימום של מחויבות לחברה – תשלום מס אמת על פי חוק. זוהי תופעה חולנית של אצולה חזירית, החיה סביב עצמה, אטומה לגמרי לסביבה. וזה ממש לא אמור להפתיע, כשמדובר במי שהשתמטה משירות בצה"ל באמצעות נישואי דמה.

* והיו לעץ אחד – פרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה, פרשת "ויגש", מתחילה בסיפור אופטימי המסב אושר והתרגשות עצומה לקורא. יוסף מתוודע לאחיו. לאחר היסטוריה קשה בין האחים ונתק של שנים רבות, משפחת ישראל, גרעין האומה, מתאחד. אחדות האומה – זהו מסר לדורות, ערך שראוי לחנך עליו עם. אלא שיש בעיה – האיחוד של המשפחה כרוך בקלקול גדול, בירידה מן הארץ. העם מתאחד במצרים. ואם ניתן להסביר את עצם הירידה ברעב הכבד ששרר בארץ, אין כל דרך לתרץ את התנחלותם של בני ישראל במצרים לאחר תום שבע השנים הרעות. השתקעות שהביאה לשעבוד מצרים הנורא ולגזרת השמד של פרעה.

התיקון לקלקול הוא בהפטרה, מתוך חזון הנביא יחזקאל (פ' ל"ז). ההפטרה מנבאת את האיחוד בין אפרים ליהודה, איחוד שבטי ישראל, אלא שהפעם – בארץ ישראל. "וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי, לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם". החזון הציוני של הנביא יחזקאל, שככתוב במקורותינו, היה "בומבה של נביא". אבל התנאי להצלחת המיזם הזה, הוא שאין להסתפק בקיבוץ גלויות, אלא יש צורך במיזוג גלויות.

"הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה. וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי". בניגוד לארבעת המינים בסוכות, שאותם אנו אוגדים אגודה אחת, כלומר כורכים אותם יחד, אך כל מין שומר על ייחודו, כאן מדובר על הרכבה של שני העצים, והיו לעץ אחד.

את האגודה האחת, אני רואה כאגודה של הדעות השונות והזרמים השונים בעם ישראל, שכולם מכובדים וראויים, כל עוד כוונתם היא טובתו של עם ישראל, והם יכולים וראויים להיות מאוגדים יחדיו, תוך שכל זרם שומר על הדרך בה הוא מאמין.

את הרכבת העצים לעץ אחד, אני רואה כמיזוג של העדות. בעוד מחלוקת הדעות, כשהיא מחלוקת לשם שמים, סופה להתקיים, שכן אלו ואלו דברי אלוהים חיים; חלוקת העדות היא פרי הגלות, שסופה להתבטל בגיבושנו כעם אחד. המיזוג הוא תהליך סנרגטי, לשלם הגדול מסכום חלקיו. הציונות קיבצה את העם היהודי משבעים גלויות (שבעים גלויות שונות, ולא החלוקה המלאכותית ל"אשכנזים" ו"מזרחים"). בכל אחת ואחת משבעים הגלויות נוצרה תרבות יהודית עם הגוון שלה, עם המסורת שלה, עם הנהגים שלה. במיזוג גלויות מלא, אף גלות לא נדרשת להשליך לאשפה את תרבותה, אלא לטעון בתרבותה את היצירה הסנרגטית המשותפת של התרבות היהודית הישראלית. המיזוג הזה יוצר עוצמה ועושר תרבותי יהודי אדיר. ולמרות שיש בתוכנו ניסיונות נואלים להנציח את הגלות ואת הבדלנות העדתית, אני מאמין בכל לבי, שמלחמת המאסף של הגלות לא תשנה את המהלך האמתי של ההיסטוריה, המהלך הציוני של קיבוץ גלויות ומיזוגן.

הדברים נכתבו בעקבות קריאת כתבה ב"הארץ" על סרט דוקומנטרי של מיטל אבוקסיס,  שעל פי הכתבה מבטא ניכור ושנאה למדינת ישראל והמרת הזהות היהודית-ישראלית בזהות עדתית-גלותית.

* אגדה שהייתה באמת – בעת האבסת הפרות ב"רפת הצפון" באורטל, גילה הרפתן להפתעתו טלפון סלולרי שהיה מגולגל זמן רב בתוך אלומת החציר. הסוללה נטענה ומסתבר שהטלפון חי וקיים. בעל הטלפון זוהה. מדובר בקצין צה"ל, שלפני שנה וחצי (!) הטלפון שלו נפל בעת פעילות בתוך שדה חציר של יישוב בנגב. החציר נקצר ועמו הטלפון ונארז בחבילת חציר. החבילה נמכרה ונרכשה בידי הרפת. הטלפון אוחסן בתוך הערימה במשך חודשים רבים ורגע לפני שפרה אכלה אותו חולץ, והוחזר לבעליו ההמום.

            * ביד הלשון

עניי עירך קודמים – השינוי בתקנון האתיקה של ההסתדרות הרפואית, על פיו בפיגוע הקדימות לטיפול עיוורת לשאלה האם הפצוע הוא המחבל או הקורבן, מנוגדת לעיקרון האתי שקדם לאותה החלטה – "עניי עירך קודמים".

"עניי עירך קודמים" הוא עיקרון הלכתי, מתוך מסכת בבא מציעא בתלמוד, המדרג את סדר העדיפויות במתן צדקה. "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך: עמי ונכרי - עמי קודם.

עני ועשיר - עני קודם. ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין".

* "חדשות בן עזר"

ב-19 בנובמבר 1948, פרסם נתן אלתרמן בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", את שירו "על זאת". בשיר, חשף אלתרמן מידע שזיעזע אותו, על אודות פשע מלחמה שביצע חייל צה"ל, שרצח בדם קר ערבי חף מפשע.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המירכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

השיר זעזע את אמות הספים בחברה הארצישראלית. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון קרא את השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'... היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה...". ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

מדוע חולל השיר סערה כזאת? מה היה כוחו?

כוחו היה – נתן אלתרמן. הכל ידעו שאין אוהב גדול לצה"ל מאלתרמן, שאין מאמין גדול ממנו בצדקת הציונות ובצדקת המלחמה, שאין דובר מובהק ממנו של "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו", כפי שכתב בשירו "ליל חניה". ולכן, כאשר אלתרמן כתב את הדברים, איש לא פקפק בנכונותם, כי איש לא פקפק באמינותו. דבריו של אלתרמן היו כואבים, אך היו אלה פצעי אוהב.

מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

****

"שוברים שתיקה" הם היפוכו של "על זאת". צה"ל הולך ונעשה מוסרי מדור לדור. דברים שנעשו במלחמת השחרור לא יכלו להיעשות במלחמת סיני ודברים שנעשו במלחמת סיני לא יכלו להיעשות במלחמת ששת הימים. דברים שנעשו במלחמת ששת הימים אינם יכולים להיעשות היום, אחרי 50 שנות "הכיבוש משחית". צה"ל היה תמיד צבא מוסרי, יותר מכל צבא אחר בעולם, אך היום הוא מוסרי יותר מאי פעם בעבר.

והיום פועל הארגון "שוברים שתיקה". "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית. פעילי הארגון הזה, הממומנים בידי גורמים עוינים, עוברים ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מסיתים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל, מעלילים עלילות נוראות על חיילי ישראל ומשחירים את דמותו של צה"ל.

אילו מטרתם הייתה לתקן, הם היו פועלים אחרת לגמרי. הם לא היו יוצאים למסע עולמי שנועד לפגוע במדינת ישראל. אולם מטרתם אינה לתקן. מטרתם – לשבור.

טוהר הנשק ומוסר לחימה הם ערכים נעלים, מערכי היסוד של החברה הישראלית ושל צה"ל. הם ערכים שראוי להיאבק למענם. "שוברים שתיקה" אינם תורמים ולו תרומה קלושה למאבק על הערכים הללו. מי שמציג צבא מוסרי כצה"ל כצבא של פושעי מלחמה, לא יוכל לעולם לתקן קלקולים הקיימים בצה"ל.

"שוברים שתיקה" אינם רוצים לתקן. הם רוצים להעליל, להשמיץ, לפעול נגד המדינה ונגד צה"ל. אבל אין לי ספק שחלק ניכר מן החיילים המתלוננים בפניהם, עושים זאת בתמימות, מתוך כוונות טובות, והופכים שלא בטובתם אידיוטים שימושיים של הארגון הנתעב הזה.

"זכויות האזרח כחול לבן" של המכון לאסטרטגיה ציוני, הוא ארגון ציוני, הפועל למען ערכי מוסר הלחימה מתוך רצון לשפר ולתקן, ולא לקעקע את המדינה. חשוב שחיילי צה"ל וקציניו ידעו שיש להם למי לפנות; מי שראוי לפנות אליו. כתובת הארגון: [email protected]

* "על השבוע"