* סטטיסטיקה שאינה משקרת – בעבר, כל אימת שהתפרסמו נתוני דו"ח העוני, התנפלו בתוכנו על
הלמ"ס והביטוח הלאומי, בטענה שהדו"ח מעוות, שהסטטיסטיקה משקרת וכו'. לא
אכנס כאן לעומק הוויכוח, אולם הטענה המרכזית שלהם הייתה בעיקר נגד מדידת היחסיות
של העוני, בטענה האבסורדית שיש למדוד עוני לא באופן יחסי לסביבה ולתקופה, והיו מי
שאף האשימו את העניים בעוניים (זאת הייתה בעיקר המומחיות של טומי לפיד, במופעי
אימה פרובוקטיביים ב"פופוליטיקה". הוא אישית היה אדם גס רוח, ש"אמר
את מה שאחרים חושבים").
מאז הצטרפותה של ישראל ל-OECD, אי אפשר עוד לטעון נגד הסטטיסטיקה, כיוון שהיא נמדדת בדיוק באותם
מדדים כמו שאר מדינות ה-OECD וההשוואה היא אליהן. עצם קבלת ישראל ל-OECD, מעידה על חוסן כלכלי
הראוי לגאווה, ולא בכדי ישראל חתרה זמן רב להצטרף למועדון המכובד. אבל החברוּת
במועדון מחייבת, כפי שהחוסן הכלכלי מחייב שימוש בפירותיו כדי ליצור חוסן חברתי
ובראש ובראשונה להילחם בעוני. ולמרבה הצער והבושה, במדדים הללו ישראל יוצאת רע
מאוד, במקום נמוך מאוד בהשוואה לעמיתותיה למועדון המכובד. נכון שאותן עמיתות אינן
מתמודדות עם בעיות ביטחון כמו של ישראל, אך עלויות הביטחון הן תשובה חלקית מאוד
לבעיה.
במאמר ב"ממון" מנתח סבר פלוצקר את הדו"ח למרכיביו,
ומצביע על כך שדווקא המיסוי בישראל, שאמור להביא להקטנת העוני, הוא גורם מרכזי
בהעמקת העוני. בעוד במדינות ה-OECD האחרות המיסוי מצמצם מאוד את העוני, אצלנו הוא מחריף. הסיבה לכך
היא מדיניות מיסוי מעוותת, שבה המסים הישירים, הפרוגרסיביים, קטנים מאוד ביחס ל-OECD, מה שמביא לאובדן עשרות
מיליארדי ₪ בשנה, שיכלו לפתור את בעיית העוני ולחזק באופן משמעותי את תקציבי החינוך,
הבריאות, ההשכלה הגבוהה והתרבות. במקביל, המסים העקיפים, הרגרסיביים, גבוהים באופן
משמעותי ביחס ל-OECD. המס הרגרסיבי, דוגמת מע"מ ומסי קניה, הוא מס טיפש, עיוור
ורשע, הנוטל סכום זהה מהטייקון, שכלל אינו חש בו ומהעני, שבעטיו הוא אינו יכול
להאכיל את ילדיו לשובע.
בבחירות 2013 בחרתי במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ', כדי לקדם
מדיניות של צדק חברתי שתחולל שינוי מהותי, אולם היא נשארה באופוזיציה והשפעתה
הייתה שולית. בבחירות האחרונות בחרתי ב"כולנו", כדי שכחלון, שהביע
מחויבות למלחמה בעוני ולא בכדי צירף לרשימתו את אלי אלאלוף, שעמד בראש הוועדה
הלאומית למלחמה בעוני, יהיה שר האוצר בכל ממשלה שתקום. אני מצפה ממנו שיחולל
שינוי, שיבוא לידי ביטוי משמעותי (והדרגתי) בדו"חות העוני החל מהדו"ח
הבא.
* המבוכה נמנעה – למה דונלד טראמפ ביטל ("דחה") את ביקורו בישראל? להערכתי
(שאינה מבוססת על מידע) הוא קיבל מסרים שקטים מנתניהו, שמוטב שימנע מהביקור.
לדעתי, נתניהו נהג נכון בנושא. מצד אחד, הוא גינה את דברי הבלע של
טראמפ (אני הייתי מעדיף ניסוח חריף יותר, אבל החשיבות היא בעצם הגינוי). מצד שני,
הוא נמנע מהשפלה פומבית והחרמה של אחד המועמדים המובילים לנשיאות ארה"ב; צעד
חסר אחריות מבחינה מדינית.
טוב שנחסכה הבושה מנתניהו וממדינת ישראל, של צילום משותף עם הגזען.
* הבריזו לה - רווית הכט הביעה צער במאמר ב"הארץ"
על ביטול ביקורו של טראמפ בישראל ועל כך שנתניהו גינה את דבריו הגזעניים. בהתאם לתפיסה
הבולשביקית ש"ככל שיהיה רע יותר - כך יהיה טוב יותר", היא כל כך רצתה בתמונה
משותפת של "שני הגזענים". כנראה היא כבר הכינה מאמר מגירה המגנה את ישראל
"הגזענית". הבריזו לה.
* ניאו-נאצי – דונלד טראמפ מעורר סלידה וטוב שביטל את ביקורו בישראל. אולם בין
הדברים שהושמעו נגדו, לא חסרה צביעות, כשבראש מצעד הצביעות עמד אחמד טיבי, שהגדיר
אותו "ניאו-נאצי".
בשיאה של מתקפת הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה", כאשר כמעט
בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם באוטובוסים, מסעדות וקניונים הומי אדם וטבחו במאות
ישראלים, ערך טיבי ביקור הזדהות אצל מנהיג הטרור, רב המרצחים ערפאת. ערפאת וטיבי
עמדו בפני אספסוף מתלהם, אחזו זה בידו של זה, הניפו את הידיים מעלה, ורב המרצחים
צווח שוב ושוב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!"
אז... שלא ידבר על ניאו-נאצים.
* ספר פיגולים – לא הופתעתי מהכרעת בג"ץ לדחות את העתירה נגד החלטת
היועה"מ שלא להגיש כתבי אישום פליליים נגד מחברי ספר התועבה "תורת
המלך", העוסק בהלכות הריגת גוי.
כמעט בכל צומת של ברירה בין חופש הביטוי לשלום הציבור, מבכר בית המשפט
העליון את חופש הביטוי. ואף שחופש הביטוי הוא ערך חשוב ומרכזי בחברה דמוקרטית, בית
המשפט מפריז בהעדפתו על שיקולים ציבוריים, והוא טעה גם במקרה הזה.
אי אפשר להבין איך יהודים מסוגלים לשרוף למוות תינוק במיטתו, להעלות
באש משפחה תמימה, בלי להכיר את המוטציה של היהדות המבוטאת בספר הפיגולים הזה,
בהטפות "רבנים" ברוחו ובאידיאולוגיה ובפרשנות הפסבדו-הלכתית שהוא מציע.
נכון שאין בו הסתה במובן של "קומו ועשו מעשה", אך הוא נותן את הגושפנקא
ה"רוחנית" וה"משפטית" למטורפים צמאי דם-ערבים לקום ולעשות
מעשה.
דמוקרטיה חייבת להתגונן מפני מי שמנצלים את חולשתה כדי להרוס אותה,
ולמרבה הצער בית המשפט העליון מעדיף להגן עליהם, בשם זכויות הפרט.
ואף שלדעתי ראוי היה לנקוט בצעדים פליליים נגד המחברים, עיקר המלחמה
בתופעה צריכה להיות במישור החינוכי, ההסברתי, התודעתי. ומן הראוי שבראש המלחמה
בנגע יעמדו רבנים, מחנכים ואנשי רוח.
* ח"כ תומך טרור – ח"כ בצלאל סמוטריץ' טוען שרצח משפחת דוואבשה אינו מעשה טרור.
למה הוא אינו מעשה טרור? כי דם גויים נחות מדם יהודים, ולא כל שכן דם ערבים. זאת
האידיאולוגיה של ספר הפיגולים "תורת המלך".
טוב עשו נפתלי בנט וחברי "הבית היהודי" שהתנערו מדברי הבלע
הבזויים של הח"כ הסורר.
בדבר אחד צודק סמוטריץ'. הוא כתב שאם הרצח הוא טרור ומבצעי הרצח הם
טרוריסטים, הרי שמשפחותיהם הם משפחות מחבלים, ותומכיהם הם תומכי טרור. אכן, כן.
מבצעי הטבח הם מחבלים, משפחותיהם הן משפחות מחבלים (אגב, יתכן מאוד שמשפחותיהם הם
נגד הטרור ומתעבים את המעשה) ותומכיהם הם תומכי טרור. וסמוטריץ', תמונת הראי של
חנין זועבי, הוא ח"כ תומך בטרור.
* טירוף הקיצוניות – מתנגד להפלות בשם ערך חיי אדם, נכנס למרפאת הפלות בקולורדו, ירה
לכל עבר ורצח שלושה בני אדם. בשם ערך חיי אדם. ובישראל – וטרינר הותקף והוכה קשות
בידי פעילי זכויות בעלי חיים, הנלחמים נגד ניסויים בבעלי חיים.
יש מקום למאבקים אידיאולוגיים בין בעלי השקפות שונות, אך לא פחות חשוב
הוא לנהל מאבק נגד טירוף הקיצוניות, הקיים בכל מחנה ומשחית כל השקפת עולם.
* חוצפה – הפקיד העומד בראש הרבנות הראשית, דוד לאו, השתלח בשר החינוך על כך
שביקר בבית ספר קונסרבטיבי. החצוף הזה, שמדינת ישראל מממנת את משכורתו, מרשה לעצמו
להדיר את רוב העם היהודי. מי שָׂמוֹ?
מן הראוי, שמדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, תעגן בחוקה את
היותה מדינת העם היהודי על כל זרמיו. מי שאינו מבין זאת, יכול להיות רב של חצר או
קהילה, אך לא הרב הראשי של מדינת ישראל.
* ראוי לשבח - אמנם ביקור של שר החינוך של המדינה היהודית
בבית ספר קונסרבטיבי אמור להיות מובן מאליו, אולם ביקורו של שר חינוך דתי אורתודוכסי
בבית ספר כזה, לא היה אפשרי עד לאחרונה, ולכן ראוי בנט לשבח על הצעד.
מנהיגיה ההיסטוריים של המפד"ל משה
חיים שפירא, ד"ר יוסף בורג וזבולון המר, לא היו מעלים על דעתם ביקור כזה,
ולבטח לא היו יוצאים מגדרם, כפי שעשה בנט, כדי לשבח את מארחיו, את מחויבותם ליהדות
ואת אהבת הארץ שלהם.
אנו מרבים לשמוע על "ההקצנה
הדתית" בציונות הדתית. יש מגמות כאלו, ללא ספק. אבל הכיוון הכללי הוא הפוך,
ובנט מייצג אותו.
* פרס פלורליסטי – שר החינוך הכריז על פרס לתרבות יהודית. חשוב מאד שהמדינה היהודית
תטפח את התרבות היהודית ולכן הפרס ראוי. אך הפרס ראוי רק אם לא יהיה פרס מגזרי של
התרבות האורתודוכסית בלבד, אלא פרס שיעודד את ההתחדשות היהודית על כל ביטוייה,
גווניה וזרמיה.
* המסר הלאומי לצד המסר האוניברסלי – להיט בפייסבוק בימים האחרונים: הצגתם זה מול זה של דברים שנתניהו
כתב על חנוכה ודברים שכתב ריבלין. הראשון דיבר על המשמעות הלאומית של חנוכה והשני
על המשמעות האוניברסלית, ומכאן הצגת הדיכוטומיה: "לאומי" מול
"קוסמופוליטי–ססמולני–הקרנחדשה" וכו' וכו' וכו'.
הבל ורעות רוח. אין כל סתירה בין המסר הלאומי והאוניברסלי של החג. הם
משלימים זה את זה. הסתירה המדומה היא כמו הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ומדינה
דמוקרטית או כמו השאלה האינפנטילית: מה אתה קודם, אדם או יהודי?
יש סתירה בין לאומנות ואוניברסליות. יש סתירה בין לאומיות
וקוסמופוליטיות. אין סתירה בין לאומיות ואוניברסליות. "נברכו בך כל משפחות
האדמה" נאמר לכל אחד משלושת אבותינו מפי הגבורה. "להקים בית מולדת לעם
היהודי בארץ ישראל לפי משפט הכלל", נאמר בתכנית באזל, תכנית היסוד של התנועה
הציונית. מפלגתם של נתניהו וריבלין מגדירה עצמה כ"תנועה לאומית
ליברלית".
המסר של נתניהו על חנוכה והמסר של ריבלין משלימים זה את זה. כל אחד שם
דגש אחר, בהתאם לאירוע בו השתתף. בשנה שעברה השתתפתי בהדלקת נרות חנוכה בבית
הנשיא, באירוע השקת מיזם 929. ריבלין דיבר על חנוכה כחג של התחברות למורשת היהודית
שלנו, דברים דומים לאלה שאמר נתניהו השנה, כשהופיע בחידון התנ"ך. סביר להניח,
שאילו נתניהו היה נואם בחנוכה בבית הלבן, היה אומר דברים ברוח דבריו של ריבלין.
מה שמדאיג, הוא ההשתלטות של שיח הקצוות
בתוכנו, המנסה להפריד בין הלאומי והאוניברסלי ומטיף לוותר על אחד מהשניים. כציונים,
עלינו לדחות את שני הקצוות.
* האם להחרים את הכנס? – גל של גינויים מופנים לעבר נשיא
המדינה, בשל השתתפותו במושב של ועידת "הארץ" לשלום שיתקיים בשבוע הבא
בארה"ב, במימון "הקרן החדשה", והצגת השתתפותו כתמיכה שלו בעמדות
הקרן, כביכול.
מה משותף לזאב אלקין, הרב אבי גיסר - רב
היישוב עפרה, יריב לוין, בני בגין, מלכה פיוטרקובסקי, רות גביזון ועמית סגל? כולם נטלו
חלק במושב הקודם של "ועידת הארץ לשלום" שבין מממניה הקרן החדשה, שהתקיים
בישראל בחודש שעבר (12.11). בשנה שעברה, בין הנואמים באירוע היה נפתלי בנט ועוד ח"כים
ושרים מן הימין. הם ראו בכך, בצדק, במה לדיון, לשיח ולליבון, ולא חשבו שנכון לנקוט
בחרמות. מותר כמובן גם להחרים במה, אף שבדרך כלל זו אינה דרכי, אפשר גם לקרוא לאחרים
להחרים במה. גם דעתי אינה נוחה מכך שנשיא המדינה משתתף באירוע בו נוטלים חלק ארגוני
שמאל רדיקלי, שאינם ראויים ללגיטימציה, ובראשם "שוברים שתיקה". עדיף שימנע
מהשתתפות בכנס. ניתן לבקר את השתתפותו. אבל הניסיון הנואל להציג את ריבלין כמי שתומך
בקו של הקרן החדשה וב"שוברים שתיקה" בשל השתתפותו בכנס, הוא שקר וצביעות,
חלק ממסע ההסתה נגד הנשיא.
* כל בדיחות
הנשיא - אני מעדיף איש ציבור שמספרים בדיחות
על חשבון צניעותו, על איש ציבור שמספרים בדיחות על אורח חייו המנוכר ומנקר העיניים.
* במסגרת הבידוד הבינלאומי – במסגרת הבידוד הבינלאומי של ישראל: ישראל נבחרה, לראשונה
בתולדותיה, להיות אחת המארחות של יורובאסקט (אליפות אירופה בכדורסל) 2017.
* הייתה לו הזדמנות להתנצל - כאדם שחשוב לו להביע את דעתו ולהשפיע, אני מבין את הרצון של אחרים
להביע את דעתם ולהשפיע. אני מבין את הרצון של אנשים לנצל את מעמדם או את העניין הציבורי
בהם, כדי לקדם את אמונותיהם. לכן, אך טבעי בעיניי שזמר, שחקן, כדורגלן או דוגמנית
ינצלו את הבמה שהם מקבלים כדי להתבטא.
אבל לא לכל אחד יש באמת מה לומר. הרי העובדה שאדם הוא זמר, שחקן,
כדורגלן או דוגמנית אינה הופכת אותו לבר סמכא יותר מאחרים בכל נושא שאינו מקצועו.
לא נותר לי אלא לתמוה על התקשורת המקדישה עמודים שלמים לידוענים שמאוד רוצים לומר
את מה שאין להם לומר. המגזין "7 ימים" הקדיש חמישה עמודים להגיגים
מביכים בפשטנותם ורדידותם של רמי הויברגר, שלא אמר דבר מעניין אחד, דבר אחד שיגרום
לקורא למחשבה. כלום.
הייתה להויברגר הזדמנות, בכתבה זו, להתנצל על המערכון שלו אחרי רצח
רבין, בדמות יגאל עמיר, שסיפר איך בעוד עשרים שנה הוא ישתחרר ויהיה במעמד של מלך.
"אתם יודעים שאני צודק", היה הפזמון החוזר. חלפו עשרים שנה, ואחד הדברים
היחידים במדינת ישראל שניתן לומר בוודאות, הוא שגם בעוד עשרים שנה יגאל עמיר יירקב
בכלא, לא יקבל אף חופשה ומתאו יגיע היישר לבית הקברות, להלוויה של עצמו. המערכון
היה מרושע, והיום ברור עד כמה היה שקרי, ולא נועד אלא להשמיץ יריבים פוליטיים
ולהציג אותם כמי שיגאל עמיר פעל בשמם.
ומה היה להויברגר לומר על המערכון? "הייתה תחושה באולפן שאנחנו
מייצרים איזשהו מסמך ולאו דווקא מערכון. אווירה רצינית מאוד באולפן. וזה היה תקוע
לי בגרון. הטקסט היה כבד ומצמרר מדי, אבל זאת הייתה איזושהי שליחות. להציב איזשהו
תמרור בפני החברה ולהגיד לה: עד כאן... ב'חמישייה' היו את החוצפה והתעוזה והיכולת
לצייר ציורים גסים, להציב תמרורים, כמו המונולוג הזה של יגאל עמיר. קשה לי לזכור
איזשהו מערכון או איזושהי אמירה באחת מתכניות הסאטירה ב-20 השנה האחרון שזעזעו או
שהרעידו את אמות הסיפים". נו? ו...
* מולך הרייטינג – התכנית "אנשים" בערוץ 2 הוקדשה כולה לאהובה אלפרון,
אלמנתו של אחד מבארוני הפשע המאורגן הקשים ביותר שהיו במדינת ישראל, שחוסל במסגרת
חיסול חשבונות בעולם התחתון.
התכנית "אנשים" היא תכנית העוסקת בידוענים. מה הפך את אהובה
אלפרון לידוענית? אך ורק היותה אשתו של ראש משפחת פשע ידועה.
איזו עליבות היא להפוך פושעים לסלבס, לידוענים. איזו עלובה היא תקשורת
ההופכת פושעים לידוענים. אפשר להבין, פסיכולוגית, את הסקרנות והמציצנות של הקהל –
לראות את הפושעים בנעלי בית. המציצנות הזאת מבטיחה רייטינג. רייטינג מביא כסף.
וכאשר בצע הכסף הוא המולך, ואין כל שיקולים ערכיים וציבוריים זולת בצע הכסף, זאת
התוצאה המבישה. להקיא.
* תפקיד מיותר – כתבה ב"ידיעות אחרונות" מתארת את מערכת היחסים העכורה
בין שר הביטחון יעלון לסגנו בן דהן, המשך למערכת היחסים העכורה בין השר לסגן הקודם
דני דנון. בשני המקרים, השר מדיר לחלוטין את סגנו מכל מעורבות בעניינים חשובים.
מעמדו של הסגן במשרד הוא בערך כמו מעמדו של עציץ במשרד של פקיד זוטר.
האמת היא, שסגן שר הוא המצאה שנועדה להעניק כיבודים ופרסי ניחומים
לפוליטיקאים מתוסכלים. זהו תפקיד שאין בו כל צורך. בראש משרד צריך לעמוד נבחר
ציבור ומתחתיו מערכת מנהלית בראשות המנכ"ל. כפיית נבחרי ציבור נוספים
שיסתובבו לשר בין הרגליים ויפריעו לו היא מיותרת ואין בה כל צורך. כאשר ראש הממשלה
מכהן במקביל כשר, יש היגיון במינוי סגן שר, שיואצלו עליו חלק מסמכויות השר. אבל זה
המקרה היחיד המצדיק את התפקיד.
* להגן על חיי דייג פשוט – השבוע, ב-10 בדצמבר, מלאו 60 שנה לפעולת כנרת, שבה יצא צה"ל
לממש את זכות ההגנה העצמית של ישראל, מול התוקפנות הסורית המתמשכת נגד יישובי
הצפון ומפני ההתנקשות החוזרת ונשנית בריבונותה של ישראל.
אחרי ש"הארץ" התייצב בתקיפות
נגד פעולת כינרת ותקף קשות את הממשלה, הגיב על כך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון:
"אני יודע שיש הבדל בין בעלי עיתון חשוב וסופריו – ובין דייגים בכינרת... אבל
ממשלת ישראל חייבת להגן גם על חיי דייג פשוט".
* להכיל את
הטרור - טענת המתנגדים לפעולת כינרת, הייתה שצריך
להכיל את הירי הסורי על דייגי הכינרת ויישובי הגליל והעמקים, כיוון שאלו רק "הטרדות
קלות ערך". כתב על כך נתן אלתרמן ב"הטור השביעי": "נְשַעֵר כִּי
תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, / תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים / יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד,
/ אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים ... אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה?
/ וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך... / הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה
דּוֹמֵמָה. רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
/ יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה / בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת.
... וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם / לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו
הַשִּכְנוּעַ / לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם / וְהָיוּ מְקַבְּלִים
"רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ... / רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת
/ אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת... / יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים
אָז בְּקוֹל / לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ... ".
* אליטה אמתית - המלצת השף מעיתונות סופשבוע: מאמרה של ניצה
פרילוק ב"הארץ" - תרבות וספרות: "במה חופשית זו תשמש ראי לרגש
הלאומי הבריא שלנו". המאמר מציג את "שביבים": קובץ ספרותי של חניכי
הגימנסיה היהודית ביקטרינוסלב, בחנוכה 1916.
אני מוצא במאמר מספר נקודות מדהימות: א.
נערים בני 16 (!) מוציאים קובץ ספרותי, הכולל מסות ספרותיות, שירה, תרגום ופרוזה. ב.
מקבץ כזה של סופרים באותה גימנסיה ובאותה קבוצת גיל - בראשם שלונסקי, ולצדו יצחק למדן,
דן פינס ואחרים. ג. כל היצירה הזאת - בעברית, שלרוב הכותבים והקוראים לא הייתה שפת
אם. ד. הרוח הלאומית הנושבת מן הקובץ.
כך מטפחים אליטה במובן החיובי והטהור של
המושג, שונה כל כך מ"אליטות" הרקב שאנו מכירים.
* המבטא הארצישראלי – ראיון עם המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו: "האליטה זה אני"
במוסף "גלריה", הוא מפגן של אהבה עצמית והתנשאות, ומקבץ של אמירות
המתאמצות להיות מקוריות, אך קשה למצוא בהן אותנטיות.
בין השאר התייחס בוזגלו למבטא. אומר בוזגלו: "כמה האבות המייסדים
פספסו בשאלה 'איזה דיאלקט לאמץ – האשכנזי או המזרחי?' לכל הרוחות, למה אתם צריכים
לבחור? תיקחו את כולם". זה פשוט קשקוש. המבטא הארצישראלי נוצר מלמטה, בידי
הנוער והעם, לא בידי "האבות המייסדים". אין הוא לא אשכנזי ולא מזרחי. מה
זה מבטא אשכנזי? זה מבטא רוסי? או שמא פולני? אולי גרמני? אנגלוסקסי? מי שמקשיב
להקלטות של שלונסקי, חנה רובינא, מסקין, לאה גולדברג, בן גוריון, גולדה – מוצא
דמיון כלשהו למבטא הארצישראלי שאנו מדברים בו?! האם יש דמיון בין המבטא הארצישראלי
לבין המבטא האשכנזי שבו הקמץ נהגה כחולם ותי"ו רפויה - כסמ"ך? ראוי
לחקור את היווצרות המבטא המקורי הזה. להערכתי הבלתי מחקרית, הוא פשוט תוצר של בליל
המבטאים שעלו ארצה משבעים גלויות.
האבות המייסדים קבעו הלכה בשאלת ההברה: ספרדית-מילרעית או אשכנזית-מילעילית?
הם בחרו בהברה הספרדית, שבה אנו מדברים עד היום, להבדיל מזו האשכנזית שאנו מכירים
משיריהם המוקדמים של ביאליק וטשרניחובסקי. הבחירה שלהם הייתה נכונה, כי זו העברית
המקורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בטעמי המקרא.
המבטא שהוגדר כתקני הוא המבטא המזרחי, עם חי"ת ועי"ן
גרוניות, כיאה לשפה שמית. כמה ממנהיגי הציונות ובהם ז'בוטינסקי ומשה שרת אמצו את
המבטא הזה. אך הוא לא נקלט בציבור, שאימץ את המבטא הארצישראלי שנוצר באופן טבעי
ברחוב. המבטא התקני היה בעיקר נחלתם של קרייני הרדיו והטקסים כמשה חובב, ראומה
אלדר ודן כנר.
* ביד הלשון
בת יענה – חזרנו מחופשה משפחתית באילת, שהייתה באוריינטציה זואולוגית: חוות
האנטילופות ותיבת נוח בערבה, ריף הדולפינים, המצפה התת-ימי והחי-בר ביוטבתה.
בחי-בר סובבנו במרכז הטורפים ובספארי. בספארי פגשנו, בין השאר, ראמים, ערודים,
פראים ויענים.
יען או בת יענה? בעל החיים שפגשנו נקרא יען. זה שמו המדעי היחיד. הוא
מופיע פעם אחת בתנ"ך, במגילת איכה: "בַּת
עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר".
ובת יענה? יש חיה כזאת?
היום אין חיה מוגדרת בשם זה, אבל ...
יש חיה כזאת. היא מופיעה בפירוש, שחור על גבי תנ"ך, ב"ויקרא" יא,
טז: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ".
לא ברור מהי בת היענה, אך גרסה מקובלת היא שזהו שם נרדף ליען. גרסה זו
מסתמכת על התרגומים המסורתיים לארמית ולערבית.
אני מכנה את בעל החיים רק בשם המקובל היום – יען. אולם כאשר אני מדבר
על טמינת הראש בחול, אני משתמש במונח: "מנהג בת יענה". המיתוס על אודות
היען הטומן ראשו בחול אינו נכון. לעומת זאת, לגבי בת היענה... הרי כלל איננו יודעים
בוודאות מי היא. ובכלל, המושג "מנהג בת יענה" חרג כבר מזמן מהקשרו
הזואולוגי.
ולכן, צדקה נורית גלרון בהגדרותיה בשירה "בת יענה".
בת יענה, בת יענה, איפה הראש שלך נמצא?
בת יענה?
בחוץ נושבות רוחות כבדות,
הבית בסכנה.
עינייך הרואות - הן לא רואות,
בת יענה.
בת יענה, בת יענה, איפה הראש שלך נמצא?
בת יענה?
בחוץ שדות שרופים אין ספור,
את לא מבינה.
גם לך כבר אין מקום לנבור,
בת יענה.
בת יענה, קומי מתחי את צווארך!
זה הולך ומתדפק, זה מגיע אל סף דלתך!
בת יענה, הוציאי את הראש מתוך האדמה!
בת יענה!
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
