הבלוג של אורי הייטנר

לשם מה קמה מלכות ישראל?

בראש ובראשונה כדי לספק לעם ביטחון ותחושת ביטחון.

שאול הוכתר פעמיים למלך והמשיך לעבוד במשק משפחתו. הכתרתו התממשה, כאשר נוצר איום על ישראל. שאול גייס את העם, הובילו לניצחון והוכתר בשלישית – הפעם הכתרה לא רק להלכה, אלא למעשה.

לאורך כל התקופה, לא חדלה המצוקה הביטחונית, בעיקר מצד הפלישתים. אלא שדעתו של שאול נטרפה, הפרנויה מפני דוד והאובססיה לחסל אותו השתלטה עליו. הוא איבד את שיקול הדעת הבסיסי – היכולת להבחין בין עמית וטורף. כל מעייניו הוקדשו למרדף אחרי דוד, האויב המדומה, תוך הזנחת הביטחון.

אל הוואקום הזה נכנס דוד, שמיליציית היחפנים שלו גדלה, והיא מונה כבר 600 לוחמים. כבר אין זו רק מיליציה המגינה על דוד, אלא היא מתחילה להוות חלופה לצבא ישראל ודוד מהווה מצביא וחלופה למלך ישראל.

דוד מקיים ערוץ ישיר עם אלוהים, המורה לו כיצד לנהוג ונוסך בו ביטחון. בטוח בעצמו, בהיותו מנהיג לאומי בזכות, הוא סוחף את אנשיו למלחמה בפלישתים, לניצחון מוחץ בקרב קְעִילָה.

ובעוד דוד נלחם בהצלחה באויבי ישראל, מלך ישראל וצבאו עסוקים בלוחמה בדוד. דוד נאלץ להסתתר, לעבור ממחבוא למחבוא, ובין הצדדים מתנהל קרב מוחות מודיעיני – שאול משיג מודיעין על מקומות המסתור של דוד, דוד משיג מודיעין על תכניותיו של שאול. יד איש באחיו, ובינתיים – האויב כבר לא על הגדרות, הוא כבר חצה אותם. כִּי-פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל-הָאָרֶץ.

שאול מתעשת, נזכר שהוא מלך ושיש אחריות על כתפיו. הוא נזכר לפתע, שהאויב האמתי אינו דוד אלא פלישתים. וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד, וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים.

המלחמה עשויה להיות ההזדמנות של שאול לחזור לעצמו. יכול שאול לשלוח את יהונתן לשליחות פיוס אל דוד. הוא יכול היה להקים ממשלת אחדות לאומית, להציע לדוד את תיק הביטחון, כראוי לאומה במלחמה. שאול אפילו אינו מעלה את האפשרות הזאת על דעתו.

בינתיים, מתהדקת הברית בין דוד ויהונתן. יהונתן נועד בחשאי עם דוד, מספר לו שגם שאול מבין שהוא, דוד, יהיה המלך. מבהיר שאין הוא רואה עצמו יורש את המלוכה, אלא מסתפק בתפקיד סגנו של דוד. וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית.

עם הפסקתו הזמנית של המרדף אחרי דוד, בצאתו של שאול למלחמה בפלישתים, עובר דוד עם המיליציה שלו לעין גדי, המקום החביב על נרדפים.

ומה הלקחים לימינו? מול איום של אויב חיצוני על העם להתאחד. פילוג פנימי לנוכח האויב, הוא איום קיומי.

* 929

* הבהרת מושגים – דברי הבלע של שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום על "הוצאה להורג ללא משפט" ותגובות מכאן ומכאן שקראתי בפייסבוק, מחייבות הבהרת מושגים. מה בין נטרול, הריגת מחבל בפיגוע והוצאה להורג?

כאשר מתרחש פיגוע רצחני, המטרה היא בראש ובראשונה להציל חיי אדם ולהפסיק את מסע ההרג. פירוש המושג הוא, שזאת ורק זאת המטרה. כלומר, המטרה הראשית אינה להרוג את המחבל, וגם לא להימנע מלהרוג אותו. אין כאן נוהל מעצר חשוד, ירי ברגלים וכו'. יש מטרה אחד בלבד, להפסיק את מסע הרצח.

איך? במקרה כזה, של פיקוח נפש, יש לחתור למגע על מנת להרוג את המחבל. זה היעד הראוי והרצוי, כי רק כך המחבל ינוטרל בוודאות. מחבל חמוש והורג, הוא בן מוות. ההיתקלות היא קרב לחיים ולמוות. כל הרג של מחבל במהלך פיגוע הוא תוצאה מוצדקת ורצויה.

אם המחבל נוטרל ונתפס בחיים, פצוע או אפילו לא פצוע, אסור לפגוע בו ובוודאי לא להרוג אותו. הוא עצור בידינו, ומרגע זה חייו באחריותנו. הוצאה להורג, אינה ירי במחבל במהלך קרב, אלא הריגת המחבל אחרי שהוא נתפס, ללא משפט.

כל עוד המחבל אוחז בסכין ואינו נכנע, הפיגוע הוא בעיצומו, והמטרה היא להשמיד את האויב.

הוצאה להורג היא בשום אופן לא דרכו של צה"ל, לא דרכה משטרת ישראל, לא דרכה של מדינת ישראל. הוצאה להורג ללא משפט קיימת בסיפור השקרי על מדינת ישראל, בנוסח "שוברים שתיקה", גדעון לוי ועמירה הס. הס אפילו העלתה "השערה" שצה"ל הורג סתם פלשתינאים תמימים ושותל בידיהם, אחרי מותם, סכין. רבים רבים בעולם קוראים את זה, וזו הגרסה "הישראלית" היחידה שהם מכירים.

* מצילי חיים – בדיון על דברי הבלע של שרת החוץ השבדית, קראתי יותר מדי תגובות בפייסבוק של ישראלים (!) המצדדים בדבריה, ואף כאלה שאינם מתביישים לכנות את חיילי צה"ל, השוטרים והאזרחים שהרגו מחבלים בעת הפיגוע "רוצחים".

זו עמדה בלתי מוסרית, שמשמעותה – תמיכה במחבלים.

חשוב להציב אמירה מוסרית ברורה. כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. כל מי שהרג מחבל בפיגוע, הציל את חיי האזרחים שהוא היה רוצח, וחשוב להבין שמחבל חמוש בסכין יוצא למסע רצח שלא יסתיים בטרם ינוטרל. כלומר, כל מי שחיסל מחבל בעת פיגוע, הציל חיי אדם רבים ובכך קיים עולמות רבים.

מדובר באנשים שחירפו נפשם והסתערו על המחבלים הרוצחים כדי להציל חיי אדם. יש בהם מי שנפצעו בהסתערות הזאת. אין מעשה מוסרי יותר מהמעשה שלהם.

כל אחד ואחד מהם ראוי להוקרת העם ולברכתו.

בוז למנוולים שמעיזים לכנות אותם "רוצחים".

* ה"פליטים" ושפת השקר – מאמר התמיכה התורן בפיגועי הטרור הרצחניים ב"הארץ", הוא של קובי ניב – "מוות לחלשים". לטענתו, אין למחבלים ברירה אלא להתאבד בפיגועים רצחניים, כי הברירה שאנחנו משאירים להם היא "מוות או מוות". "הפרופיל המשותף לכל המפגעים הבודדים הוא שהם כולם מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר של העם הפלסטיני, המדוכא והנחות בעדות ובשבטים שתחת השלטון הציוני, שהגיעו לכלל מצוקה, דיכאון וייאוש עמוקים כל כך, שדוחפים אותם עד מוות, הן של מי שנתפש בעיניהם כאשם במצבם והן שלהם עצמם". נורא ואיום השלטון הציוני הזה. אכן, הוא מצדיק רצח יהודים. ובפסקה הבאה, הוא מתייחס לשתי מחבלות וכותב: "הן ממחנה הפליטים קלנדיה. הייתם שם פעם?" ובאמת, למה הן במחנה פליטים? למה הם יושבים במחנות פליטים בסוריה, בלבנון, ברשות הפלשתינאית, בעזה העצמאית? למה אין משקמים את מחנות הפליטים? כיוון שהמחנות הללו נועדו להנציח את הסכסוך, את השנאה, את ההזיה הפלשתינאית של "השיבה", כלומר של סילוקנו מארץ ישראל והתיישבותם תחתינו. היום שבו הערבים יחליטו לפרק את מחנות הפליטים, להודיע שאין חיה כזאת "זכות השיבה" ולשקם את הפליטים בארצות שבהן הם נמצאים, יהיה יום השלום. ביום הזה, רוב מוחלט של הישראלים יהיו מוכנים לפשרות מרחיקות לכת.

הבה נניח שממשלת ישראל תחליט לפרק את מחנות הפליטים ולשקם אותם, משיקולים הומניטריים, ולהשקיע בכך הון עתק. מה תהיה תגובת הפלשתינאים, הערבים ותושבי אותם מחנות? ומה יכתוב על כך קובי ניב?

* שקר – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ", ביקרה רווית הכט, במידה רבה של צדק, את הראיון הטלוויזיוני בערוץ השני עם חמותו של המחבל החשוד ברצח דוואבשה. בדבריה היא אמרה שהטלוויזיה לעולם לא הייתה מראיינת קרוב של מחבל פלשתינאי. שקר וכזב. רק לאחרונה רואיינו בני משפחה רבים של מחבלים ערבים, בעיקר של מחבלים-ילדים.

* האיש הרע הזה – יצחק לאור הוא בראש ובראשונה איש רע. פשוט איש רע. ולכן, מקלדתו נוטפת שנאה, מפעפעת רוע. בעיקר שנאה לעמו, לעם היהודי, לחברה שבה הוא חי, החברה הישראלית ושנאה כמעט לכל אדם שהוא כותב עליו. כמעט.

אתמול, למשל, הוא פרסם בעיתונו "הארץ" מאמר מלא אהבה, הערכה והערצה, על סף סגידה. ו... תחזיקו טוב – ליהודי!

מאמר הערצה ואהבה למרגל הבוגד מרקוס קלינגברג, שמת בשבוע שעבר באיחור רב מדי. האיש שהצליח לחדור לאחד המוסדות הרגישים ביותר והסודיים ביותר לביטחון ישראל והעביר את המידע לבריה"מ, אימפריית הרשע ואויבת העם היהודי ומדינת ישראל, בעלת בריתן של מדינות ערב, שדחפה אותן למלחמות נגד ישראל ומי שסייעה לארגוני הטרור במלחמת הטרור נגד ישראל, חימשה אותם ואימנה אותם. לאור כותב בגאווה איך קלינגברג חדר ל"אחד המוסדות הידועים לשמצה של מדינת ישראל", אלא שבניגוד לשאר עובדי המכון הביולוגי הוא היה אידיאליסט וגיבור.

ניתן לומר לשבחו של יצחק לאור, שהוא אינו מתבלבל – הוא יודע להבחין בין טוב לרע. ותמיד תמיד הוא יבחר ברע.

אגב, בתו של המרגל הבוגד קלינגברג, נישאה למרגל-המחבל הבוגד אודי אדיב. כאמור במקורותינו: חרא נדבק לחרא.

* מלחמה בקנאות הג'יהאדיסטית – הנשיא אובמה אומר שאין מלחמה בין אמריקה לאסלאם. הוא צודק, אין מקום למלחמה באסלאם. אבל המלחמה אינה צריכה להיות נגד ארגון אחד בלבד – דאעש, אלא נגד הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמיסטית, המאיימת על שלום העולם. ובראש הקנאות הזאת עומדת איראן. הסכנה הגדולה לאנושות, לאין ערוך יותר מדאעש, היא ניסיונה של איראן הג'יהאדיסטית הקנאית להתחמש בנשק גרעיני, נשק השמדה המוני. המטרה העליונה של העולם החופשי, צריכה להיות פירוק תכנית הגרעין האיראנית. זו הייתה גם מדיניותו המוצהרת של אובמה, עד תחילת המו"מ עם איראן. ובסופו של דבר, אובמה ורוב הקהיליה הבינלאומית הפכו את איראן למעצמת-סף גרעינית בסמכות וברשות. ואובמה רואה באיראן שותפה במלחמה נגד דאעש...

כדי להרחיק את עדותו, אובמה משתמש בסיסמאות כמו "לא מלחמה נגד האסלאם", כאילו שמישהו קורא למלחמה נגד האסלאם. האויב הגדול ביותר של האסלאם הוא הקנאות הג'יהאדיסטית, שבשמה נרצחים מאות אלפי מוסלמים ומרחץ הדמים נמשך ללא הפסק. המלחמה בקנאות הזאת, אינה מלחמה נגד האסלאם, אלא מלחמה בעד המוסלמים.

* מי העלה את לה-פן – "החזית הלאומית" של לה-פן היא מפלגה ניאו-פשיסטית ואנטישמית. העובדה שהקסנופוביה שלה מופנית כעת כלפי מוסלמים, אינה משנה עובדה זו.

מי העלה את החזית של לה-פן וגרם להישגיה הגדולים? בראש ובראשונה הטרור האסלאמי אך לא פחות מכך, החולשה ואוזלת היד במאבק נגדו. כאשר הדמוקרטיה אינה נלחמת בעוז צ'רצ'יליאני בטרור, היא מעלה לשלטון את הפשיזם.

והשוואה קטנה – מספר פיגועים בצרפת בשנה האחרונה, ומפלגת הימין הרדיקאלית היא המפלגה המנצחת במבחן האלקטורלי הראשון. אצלנו, חיים בצל טרור בלתי פוסק מיום הקמת המדינה, אינם מעבירים את הכהניסטים את אחוז החסימה.

* שכחו מה זה להיות יהודים – קראתי תגובות לא מעטות של ישראלים התומכים במארין לה-פן. קראתי אותן בזעזוע, אני חייב לציין. קשה לי להבין איך יהודי מסוגל לתמוך בתופעה כזאת. כמו הטירוף של שמאלנים קיצונים, כך קיים טירוף אצל ימננים קיצונים, שהאינסטינקט הימנני שלהם חזק יותר מהאינסטינקט היהודי. האם לא למדנו על בשרנו מהי המהות של מפלגות פשיסטיות מן הסוג הזה? האם יש מי שיודעים כמונו לתאר את משמעות הימין האירופי הקיצוני?

אני קורא ש"מארין לה-פן מתנערת מהאנטישמיות של אבא שלה". אני לא קונה את הסיפור. הגזענות ושנאת הזרים שלה מופנית כעת כלפי המוסלמים, ולכן היא מניחה הצדה את היהודים, אך אירופי פשיסט, קסנופוב וגזען הוא בהכרח אנטישמי. האנטישמיות שלו תתפרץ במוקדם ובמאוחר. אגב, גם בלי שיהיו אנטישמים – די בגזענותם ושנאתם למוסלמים, כדי שאנו, כיהודים, נסלוד מהם.

שואלים אותי אם אני מעדיף רפיסות שמאלנית כמו של שרת החוץ השבדית. איזו גישה דמגוגית, כאילו הברירה היחידה היא בין טריפה ונבלה. לא, אני מעדיף מנהיגות דמוקרטית נחושה מן הסוג של צ'רצ'יל, שהיה הלוחם הגדול בהיסטוריה בפשיזם, ומעולם לא השאיר את המלחמה בפשיזם לשמאל. אדרבא, אני חושב שמה שמייצגת שרת החוץ השבדית הוא הגורם לעליית הימין הפשיסטי, על פי חוק הרדיקלים השלובים.

לבי לבי ליהודים באירופה, החיים בין הפטיש של עליית הימין הפשיסטי לבין השמאל הרדיקלי האנטישמי והקנאות האסלאמית המרימה ראש. מתי הם יבינו שמקומם, כיהודים, הוא במדינה היהודית במולדת היהודית?

על קברה של בתו של הרצל, שנרצחה בטרייזנשטט, ספד הרב: "אילו שמענו בקולו של אביה של אישה אומללה זו, לא היינו כאן היום".

* תופס טראמפ – הסכנה שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב – אפסית. אם הוא יעמוד בראש המפלגה הרפובליקנית, כל מנהיג של המפלגה הדמוקרטית יביס אותו. להערכתי, הסכנה שהוא יעמוד בראש המפלגה הרפובליקאית נמוכה מאוד.

אך ראוי לבחון מה מביא להצלחתו? על איזה גל הוא תופס טרמפ?

כמו לה-פן בצרפת, כך גם טראמפ בארה"ב הוא ריאקציה לרפיסות של הממשל מול הטרור, מול הקנאות האסלאמית; הקו הפייסני, הכמעט פציפיסטי שמוביל אובמה. אובמה הוא החטא וטראמפ הוא העונש.

ראוי העולם החופשי למנהיגות אחרת, לא מסוגו של אובמה ולא מסוגו של טראמפ; ראוי העולם החופשי למנהיג מאוזן, שאינו מייצג את הקצוות, את הקיצונים המזינים זה את זה ומגבירים זה את כוחו של זה.

* האב, הבן והרוח הרעה – יש שיטה בשיגעון של חזן האב וחזן הבן. האב חזן גנב הצבעה בכנסת. הבן חזן העליל על ח"כ פרייג', שסייע לח"כ אלהרר הנכה בעת הצבעה, שהוא "גנב הצבעה". התחקיר המעמיק של עמית סגל בערוץ 2 על חזן הבן, קשר אותו, בין השאר, לעבירות סמים. לכן, האב חזן, בעזות מצח, קשר את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שביקר את בנו והעניש אותו, לעבריינות סמים. הקשר בין אדלשטיין לסמים, הוא שהשלטונות הסובייטיים העלילו עליו עלילת עבריינות סמים, כדי לכלוא אותו, בשל היותו פעיל עליה ומתנגד המשטר. אסיר ציון אדלשטיין דבק בדרכו ובאמונתו, ניצח את אימפריית הרשע, עלה לארץ ישראל, התיישב בגוש עציון, נבחר לכנסת, כיהן כשר, מכהן כיו"ר הכנסת ואני רואה בו מועמד ראוי לנשיא המדינה הבא. אדלשטיין הוא סמל של ניצחון רוח האדם החופשי על הדיכוי, ניצחון הטוב על הרשע, האמת על השקר, הציונות על האנטישמיות; אדלשטיין הוא סמל לישראלי היפה. ומשפחת האפסים הזאת, משפחת הפשע, ממחזרת את עלילת השווא הסובייטית כדי לפגוע במי שביקר את הבן הפוחז, וכדי להלך אימים על מי שיעז לבקר אותו.

* ביד הלשון

כִּרְכָּר - מורי נתן סביבון לי

סביבון מעופרת יצוקה.

יודעים אתם לכבוד מה?

לכבוד החנוכה!

איזה ילד ישראלי, או מי שגדל כילד ישראלי, אינו מכיר את מילות השיר הזה, שירו של ביאליק?

אלא שלא כך כתב ביאליק. אלו המילים המקוריות:

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי

בֶּן-עוֹפֶרֶת יְצוּקָה –

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?

לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

כִּרְכָּר?! ובכן, זו הגרסה הביאליקית לסביבון. למה כִּרְכָּר? כי הוא מכרכר ומפזז.

אולם החידוש של ביאליק לא נתקבל. החידוש שהתקבל הוא סביבון, שעל זהות יוצרו שתי גרסאות, כפי שמתאר רוביק רוזנטל: האחת של איתמר בן אבי שטוען שהמציא אותה כשהיה בן חמש, והשנייה של אדם בשם שטיינברג שהיא כנראה הנכונה.

והגננות, סוכנות הזמר העברי המוקדם, שינו את כִּרְכָּר לסביבון, וכך גרסת הסביבון ניצחה את גרסת ביאליק... בשירו של ביאליק.

* "חדשות בן עזר"

יוסי שריד היה יריב אידיאולוגי ופוליטי מר ועיקש של ההתיישבות בגולן. אך הוא היה יריב בעל שיעור קומה. הוא היה בעל שיעור קומה כאינטלקטואל מזהיר, כאיש רוח אמתי, כנואם דגול, כאוהב עברית ויודע עברית ובקיא בתרבות היהודית ויודע ללהטט ברבדי השפה העברית. הוא היה בעל שיעור קומה כפוליטיקאי ערכי, נקי כפיים, שלא דבק בו רבב, שתוכו כברו, שפיו ולבו שווים, שבצמתים שבהם היה עליו לבחור בין דבקות באמונתו לקידום הקריירה האישית, הוא בחר באידיאולוגיה. יוסי שריד היה בעל שיעור קומה, אך הוא היה יריב פוליטי ואידיאולוגי מר ועיקש.

המנהג היהודי היפה של "אחרי מות קדושים", הוא ביטוי לכבוד האדם, ומאפשר לנו להעניק לנפטר חסד של אמת, באמירת שבחו והצנעת גנותו. המנהג ראוי, כל עוד השבח הוא שבח אמת, כיוון שהדבקת תכונות פיקטיביות למנוח, אינה מכבדת אותו. עשרות מאמרים כתבתי לאורך השנים שבהם ביקרתי בחריפות את שריד ותקפתי אותו, אך אני עומד על כל דברי השבח שכתבתי, כיוון שהוא אכן ראוי להם. כך חשבתי גם בחייו, ולא אחת כתבתי זאת לצד הביקורת.

המנהג של "אחרי מות", אין משמעותו זיוף בביקורת על דרכו של המנוח. פטירתו של אדם, אינה הופכת את דעותיו לנכונות יותר מכפי שהיו בחייו, ואינה הופכת את טעויותיו לצודקות. יוסי שריד נהג לומר, בענווה אופיינית: "נמאס לי לצדוק כל הזמן". הוא טיפח תדמית של נביא זעם מודרני, שייסר את עמו בנבואות תוכחה, וכיוון שעמו לא הלך בדרכו, כל דברי התוכחה התגשמו. אולם האמת היא, שבדרך כלל יוסי שריד טעה. טעה והטעה.

בארבעת החודשים האחרונים, הוא הציג באובססיביות, בטור שלו ב"הארץ" ובתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, תאוריה על פיה ממשלת ישראל וכוחות הביטחון אינם מנסים לתפוס את המחבלים הרוצחים, בני עמנו, שביצעו את הטבח הנפשע, הצתת בית משפחת דוואבשה על יושביו. הוא עמד עם סטופר ביד וספר את הימים שחלפו מאז הטבח והמחבלים לא נעצרו, וכל יום שחלף היה בעיניו "הוכחה" לתאוריה שלו. מה הוא רוצה לומר? תהיתי. שממשלת ישראל תומכת במציתי משפחות? שכוחות הביטחון רוצים שהמחבלים יסתובבו חופשי כדי שימשיכו לשרוף תינוקות במיטותיהם? איזו מין טענה מרושעת זו?

והנה, בשלושת הימים האחרונים לחייו, החלו להיחשף פרטים על כך שגורמי האכיפה שמים ידיהם על המחבלים. ביום שבו נפטר שריד, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של אלכס פישמן, שתיארה את המאמץ חסר התקדים של השב"כ והמשטרה, שגייסו את כל זרועותיהם לפיענוח הפרשה, והפכו אותה לתיק דגל. בימים אלה, כשהרצח הולך ומתפענח, תהיתי האם יוסי שריד יביע איזו מילת התנצלות. לצערי, היה לי ברור שהוא לא יחזור בו מהאשמות השווא החמורות, כמלוא הנימה.

אני רוצה להתעכב על טעויותיו הגדולות בנושא הגולן. יוסי שריד התנגד בתוקף להתיישבות בגולן מיומה הראשון ועד יומו האחרון. הוא היה מהבולטים והבוטים בין מחרחרי הנסיגה מהגולן.

ב-14 בדצמבר 1981, החילה הכנסת את ריבונות ישראל על הגולן, בשלוש קריאות ביום אחד. ההצעה שבאה לכנסת במפתיע, בידי ראש הממשלה בגין, ביום צאתו מאשפוז בבית החולים, פילגה את המערך. רוב חברי הסיעה תמכו בסיפוח הגולן ובין חבריה היו רבים מיוזמי החוק, כולל ראש שדולת הגולן אברהם כץ-עוז, שדחפו בכל כוחם את קבלתו, ותבעו תמיכה בו. והיו מתנגדים חריפים ובראשם יוסי שריד, שהיה אז במפלגת העבודה. כדי למנוע מבוכה – פילוג סיעת המערך בנושא כה קריטי, התקבלה הצעה יצירתית של גד יעקובי – הסיעה תחרים את ההצבעה והדיון, במחאה על כך שחוק כה חשוב מובא להצבעת בזק (כאילו לא קדם לכך דיון ציבורי לאורך שנים). התוצאה הייתה מביכה הרבה יותר. המערך התפצל לשלושה. הרוב כיבד את ההחלטה, אך חברי הכנסת כץ-עוז, שושנה ארבלי אלמוזלינו, דני רוזוליו ויעקב צור הפרו את ההחלטה ותמכו בחוק. חברי מפ"ם (שהייתה חלק מן המערך ולימים – חלק ממרצ) ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד החוק.

יוסי שריד לא נכנס לתוך האולם ולא התיישב על מקומו, בשל ההחלטה להחרים את הדיון. הוא הילך הלוך ושוב, זועם כארי בסוגר, לאורך האולם מאחורי מושבי הח"כים, ידיו בכיסיו, מקטרת בפיו ומפעם לפעם הוציא את המקטרת וקרא בקול קריאות: "ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה... אתם ממיטים עלינו מלחמה נוראה", עד שנקרא לסדר שלוש פעמים. ובישיבת סיעתו, הוא דרש התייצבות נגד החוק, ולא חסך במילים: "מול התנהגות של אדם חולה ומעורער [בגין א.ה.] התרופה היחידה היא תגובה אחידה נגד החוק".

מלחמה נוראה לא פרצה כתוצאה מהחוק. להיפך, הגולן נשאר לאורך עשרות שנים האזור השקט ביותר בישראל, גבול שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. שריד טעה והטעה.

****

 השר לאיכות הסביבה יוסי שריד ערך ביקור מקצועי בגולן. רוב הביקור התמקד בסוגיות המקצועיות, אך כמובן היה זה ביקור טעון מאוד, כיוון שהוא נערך בעיצומו של המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ושריד תמך בהתלהבות בנסיגה ובחורבן מפעל ההתיישבות בגולן.

הביקור הסתיים בקיבוץ אורטל. שריד התקשה להסתיר את התפעלותו מהחדשנות של רפת הצפון בנושא האקולוגי ובמחזור השפכים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאותה תקופה (לפני 21 שנים). ולאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ לשיחה בסוגיות המדיניות, בהשתתפות ראשי המועצות וראשי ועד יישובי הגולן.

וכך אמר שריד בדבריו: "נוהגים לומר עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאיני פלשתיניסט. אני דווקא מגדיר את עצמי כ'סוריסט'. מה פירוש 'אני סוריסט'? פירושו של דבר, שאני רואה את השלום עם סוריה כמטרה הראשית. ולמה אני 'סוריסט'? כי אני יודע, שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. שלום עם סוריה יביא לשלום בין ישראל לבין מדינות ערב כולן. לעומת זאת, משלה את עצמו מי שמאמין שניתן להגיע לשלום עם ירדן, בלי להגיע קודם לשלום עם סוריה".

הביקור נערך ביום רביעי. בשבת לפנות בוקר חלבתי באותה רפת, ושם שמעתי בחדשות את ההודעה הסנסציונית על הפגישה הפומבית הצפויה לרבין וחוסיין בוושינגטון, שבה יסוכמו פרטי חוזה השלום. בלי לסגת קודם מהגולן... שריד טעה והטעה.

****

הסיפור השלישי הוא מתקופת ממשלתו של אהוד ברק. שריד היה שר החינוך בממשלה. ברק הוביל בנחישות חסרת תקדים מו"מ ממוקד לנסיגה מהגולן.

יהודה הראל ביקר באחד הימים בכנסת, במסגרת הפעילות נגד הנסיגה, ופגש באקראי את שריד. שריד אמר לו בשמחה: "מהיום בעוד שנה, לכל היותר, יהיה שלום עם סוריה". ובאומרו "שלום עם סוריה", ברור היה למה הכוונה, או במילים אחרות, הוא איחל ליהודה הראל: "יחרב ביתך".

"בוא נתערב שאתה טועה", השיב לו יהודה הראל, ושריד קיבל את ההצעה בשמחה. הם התערבו על ארוחה, באותו יום כעבור שנה. יהודה עדיין מחכה.

****

פתחתי את המאמר בדברי שבח על יוסי שריד, וברצוני להוסיף על כך שבחים נוספים; להזכיר שבשנות השבעים הוא עלה עם משפחתו לקריית שמונה, עיר תחת מתקפת קטיושות ותחושת הזנחה חברתית מצד ממשלות ישראל לדורותיהן, כדי לחיות בה שנה וללמד אזרחות, לצד כהונתו כח"כ צעיר בכנסת. השנה התארכה לשלוש שנים.

בשנת 2000, לאחר התפטרותו ממשלת ברק, ובתקופה הקשה בגבול לבנון בחודשים שקדמו לנסיגה, העתיק שריד את מגוריו למושב מרגליות. הוא חזר על המעשה בתקופת מלחמת לבנון השניה.

פעולות אלו יפות ואציליות, הראויות לכל שבח.

אך כיוון שיוסי שריד היה בראש ובראשונה אדם אידיאולוגי ופוליטי, ראוי לבחון גם את המעשים הללו על פי השקפת עולמו.

אילו, חלילה, יוסי שריד ניצח בהתערבות, חבריו באצבע הגליל היו היום מוקפים ממערב ומצפון בחיזבאללה וממזרח - בדאעש. יוסי שריד טעה, וטוב שטעה. בזכות טעותו, לא דאעש הם שכניהם, אלא אנו, תושבי הגולן הישראלים.

* "שישי בגולן"