הבלוג של אורי הייטנר

* מכתב ליוסי שריד – עשרות מאמרים כתבתי על יוסי שריד במשך השנים. ברובם המכריע, אולי בכולם, מתחתי עליו ביקורת חריפה ותקפתי אותו. סוף סוף שריד היה מן הבולטים והבוטים בין מבטאי השקפת עולם מנוגדת לשלי. כתבתי גם שני מאמרי ביקורת ספרותית על יצירות שכתב, ובהן שיבחתי את הכתיבה, אך שללתי את המסר הפוליטי.

ופעם אחת כתבתי ליוסי שריד מכתב אישי. זה היה בנובמבר 1990. האזנתי ברדיו לשידורים החיים מהלווייתו של "הרב" כהנא. האספסוף הפרוע נהם במלוא גרונו את תמצית הגותו הרעיונית של כהנא, נהמת הזוועה "מוות לערבים". בשלב מסוים, כנראה כדי לגוון קצת את תפריט הערב, הם עברו לנהמות קצובות: "מוות לשריד".

שמעתי, ומיד התיישבתי מזועזע לכתוב מכתב לשריד. במכתב הצגתי את עצמי כיריב פוליטי ואידיאולוגי, שאינו מסכים כמעט עם אף מילה שלו. ודווקא כיריב הבעתי זעזוע מן הקריאה הנוראה, וסולידריות עם שריד כקורבן להסתה לרצח.

מה הפלא, שתלמידיו של כהנא, כמו ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין, יצאו בקריאות שמחה וצהלה גסות על מותו של שריד. וכמוהם גם אמיר חצרוני, "הפרופסור" הנבל המנוול.

* אחרי שהמחבלים יורשעו – אחרי שיפוענח סופית הטבח במשפחת דוואבשה, והמחבלים הרוצחים יועמדו לדין ויורשעו, האם אוהדיהם בימין הרדיקלי יפסיקו להפיץ את סיפורי הבדים על "מלחמת כנופיות" וכו'? כמובן שלא. הם יספרו סיפורי בדים בנוסח גדעון-לוי-איתמר-בן-גביר, על השב"כ שמפליל אנשים אחרי שטפל עליהם אשמה, על הודאות באשמה בעינויים ושאר שקרים ותאוריות קשר. ורבים רבים יאמינו לסיפורים האלה.

* בתרגום לשבדית – שרת החוץ של שבדיה מגדירה הצלת חיי אדם באמצעות נטרול מחבלים בעיצומו של מסע רצח – "הוצאה להורג ללא משפט". מה שמעורר חשד כבד בלבי, ש"הארץ" מתורגם לשבדית.

* איזהו גיבור? – בפרשת השבוע, פרשת "וישב" קראנו את סיפור יוסף ואשת-פוטיפר. על רקע פרשיות ניצב רוני ריטמן והח"כ המתפטר ינון מגל, שכל אחד מהם עתיר הישגים וגילויי גבורה ואומץ, בשירותם בצבא ובמשטרה, בולטת לטובה התנהגותו של יוסף, המגדירה מכיוון אחר את המושג גבורה, ככתוב בפרקי אבות: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר [בספר משלי]: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר' ".

* מיליארדר ובן אדם – מרק צוקרברג הודיע שיתרום 99% ממניותיו בפייסבוק במהלך חייו. מה שמוכיח, שניתן להיות מיליארדר ובן אדם; שעושר אינו חייב להיות בן זוגה הצמוד של החזירות. אדם שהצליח ויש לו, אם הוא נשאר בן אדם, חש חוב מוסרי לחברה, ומן הראוי שיקדיש את מרבית רווחיו לרווחת הכלל.

* אקזמפלר אקסקלוסיבי – בפוסט שהעלתה בפייסבוק, קראה שלי יחימוביץ' להניח לאורן חזן, כיוון שזו לא חכמה לבעוט במי שנמצא על הרצפה. המבחן של המלחמה בשחיתות היא כשמדובר בגורמים בעלי כוח כאולמרט ופואד.

אכן, המבחן האמתי של המלחמה בשחיתות הוא כאשר מדובר בגורמים בעלי כוח, כאולמרט, קצב ופואד. ואכן, שלי יחימוביץ' ראויה לשבח על אומץ לבה להילחם במושחתים כשהם בשיא כוחם. במאמר שכתבתי לפני ימים אחדים העליתי על נס את היותה של שלי צדיקה בסדום בנושא פואד. אבל לא הייתי כותב את הדברים ששלי כתבה, בהקשר של אורן חזן. יש משהו אקסקלוסיבי בהתנהלות שלו. הוא רק כחצי שנה בפוליטיקה, עוד לא עשה דבר בחיים שלו, עוד לא בנה בית ולא נטע עץ, וכבר הוא סוחב על גבו קופת שרצים בגודל של נושאת מטוסים. ידו בכל דבר שלילי, ויד כל דבר שלילי בו. שילוב של ביריון, פרחח, מושחת, מוקיון, שחצן ומגעיל. שילוב ייחודי.

לא בכדי הכל מאסו בו, ימין ושמאל. כאשר יו"ר הכנסת הביע תקווה שהכנסת תיפטר ממנו, אני בטוח שהוא ייצג כמעט את כל הח"כים וכמעט את כל הציבור הישראלי.

* חומץ בן חומץ - גנב ההצבעות הידוע יחיאל חזן, אביו של הפרחח המושחת והדוחה אורן חזן - דור שני למבזי הכנסת והדמוקרטיה הישראלית, מציג את אסיר ציון, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, המגן על הכנסת מפני בנו הפוחז, כ... עבריין סמים. התפוח הרקוב נפל קרוב לעץ הנגוע.

            * ביד הלשון

משנס מותניו – חג החנוכה קרב ובא, ובחנוכה – נפשי מה חשקה?

חנוכה הוא חג השירים. אין עוד חג עם כל כך הרבה שירים. אצלנו במשפחה, אין הדלקת נרות בלי סוללת השירים.

אחד משירי החנוכה החביבים, הוא שירן של תלמה אליגון רוז וחנה פרנקל "מעשה בלביבות", המוכר יותר כ"הו חנה זלדה", מתוך התקליט "בולבול" של צילה ועזרא דגן (1971). אין יותר אל-יגון מהשיר החביב הזה.

מה שאני אוהב בשיר, הוא שלמרות פשטותו ועממיותו, הוא משלב בתוכו מִשְׁלב לשוני גבוה. כך, למשל: "נַפְשִׁי מָה חָשְׁקָה", "הַשּׁוּקָה דּוֹהֵר" ו"שׁוּב מְשַׁנֵּס רַבִּי קַלְמָן מָתְנָיו".

מה פירוש משנס מותניו? הפירוש המילולי של הביטוי הוא חוגר חגורה. משמעות הביטוי היא מתארגן לביצוע משימה. מקור הביטוי הוא מקראי, והוא נאמר על אליהו הנביא: "וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מל"א י"ח, מ"ו).  

* 929

יחס אמביוולנטי מאוד היה לי, כל השנים, אל יוסי שריד. מצד אחד, ראיתי בו יריב אידיאולוגי קשה ומר. מצד שני, הערכתי מאוד את שיעור קומתו האינטלקטואלי, את עומק מחשבתו ואת יכולת הביטוי יוצאת הדופן שלו. כשאני מדבר על כושר ביטוי יוצא דופן, כוונתי הן לכושרו הרטורי הנדיר – בעיניי הוא גדול הנואמים בתולדות הפוליטיקה הישראלית אחרי מנחם בגין, הן לעברית המשובחת כל כך שבפיו והן לעושר הלשוני ולשפתו, המעידה על עושר תרבותי ושליטה וירטואוזית ברבדים השונים של השפה והתרבות היהודית.

לכן, במשך שנים רבות, היה לי חשוב מאוד לשמוע אותו ולקרוא את דבריו. כאשר בחדשות הרדיו או הטלוויזיה הוא התראיין, או דברים שלו שודרו בכתבה, האזנתי לו ברוב קשב, יותר מלכל פוליטיקאי אחר. את כל מאמריו, ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" הקפדתי לקרוא.

הערכתי אליו הייתה גם בזכות הגישה הפטריוטית ואף הביטחוניסטית שאפיינה אותו בשנותיו הרבות כח"כ ושר בממשלה. הוא היה חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדות המשנה הרגישות ביותר שלה, ובהן ועדת המשנה לענייני המודיעין והשירותים החשאיים. גישתו באה לידי ביטוי בעמדה תקיפה נגד גילויי הפוסט ציונות, ובעיקר נגד הסרבנות. בנושא הסרבנות עמדתו הייתה נחרצת וחד-משמעית לאורך שנים, והוא נאבק עליה גם מול מנהיגת מרצ שולמית אלוני ונגד רבים מחבריו לשמאל הישראלי. הוא התעמת אתם גם על תמיכתו בגירוש מאות אנשי חמאס מן הארץ בידי ממשלת רבין; תמיכה ששברה את קרח העוינות רבת השנים בינו לבין רבין וסללה את דרכו לממשלה עשרה ימים לאחר הגירוש. קשה היום לדמיין זאת, אך כיו"ר מרצ הוא התנגד בתוקף לכך שמפלגתו תכניס למצעה את חלוקת ירושלים. רק אחרי שברק הציע לערפאת את חלוקת ירושלים, גם מרצ אמצה את העמדה הזאת.

בזכות כל אלה, הייתה לי הערכה אליו, על אף עמדתו הנחרצת והקיצונית בעד נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן, בעד נסיגה מכל השטחים ועקירת כל היישובים. עם כל שלילתי את העמדות הללו, הן עמדות לגיטימיות, כאשר הן באות ממקום פטריוטי.

הרבה יותר קשה היה לי לקבל את גילויי השנאה שלו כלפי יריבים פוליטיים, שהיא אינה לגיטימית בעיניי. הביטוי המכוער ביותר, יותר מאשר שנאתו העזה והמוחצנת ליריביו מן הימין, הייתה שנאתו ליצחק רבין. שריד היה שנים רבות במחנה פרס, ותיעב את רבין. התיעוב הגיע לשיא כאשר רבין היה שר הביטחון בתקופת האינתיפאדה הראשונה, וניהל מדיניות תקיפה וקשה לדיכויה. שריד לא בחל בביטויי שנאה, בוז והסתה נגד רבין.

יוסי שריד טווה את העלילה על פיה רבין הוא אלכוהוליסט. הוא עשה זאת במזיד, וכיוון שהיה הפוליטיקאי המקושר ביותר בארץ, הוא הצליח להפוך את ההשמצה כמעט ל"אמת", שהוטחה ברבין עד יומו האחרון מפי מתנגדים מימין ומשמאל.

כאשר שריד נשאל על כך בספרו של ישעיהו בן פורת "שיחות עם יוסי שריד", הוא הביע חרטה, אבל האמת היא שהוא המשיך בדרך זו, של הפגנת שנאה והסתה כלפי יריבים גם לאחר מכן. הוא אף התהדר בשנאה, וכתב מאמרים רבים שבהם הסביר למה אין זו שנאת חינם, אלא שנאה מוצדקת.

אני חייב להודות שאת שריד שלאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, הערכתי הרבה פחות. הוא הקצין ואימץ דעות שמאל רדיקלי, שלא אפיינו אותו בחייו הפוליטיים. ספרו "לפיכך התכנסנו", היה ספר פוסט ציוני מובהק. מאמריו ב"הארץ" הלכו והתרחקו מעמדות השמאל הציוני שאיפיינו אותו כח"כ וכשר, והלכו והתקרבו לעמדות "דבוקת שוקן" – חבורת גדעון לוי, רוגל אלפר ושות'. צר היה לי לראות את ההידרדרות הזאת.

בזקנתו הוא היה איש מר, נרגן וממורמר, שקוע בשנאה ובייאוש ובאחד ממאמריו האחרונים כתב על שנאתו למדינת ישראל.  

אם בעבר, הקפדתי להאזין לכל ראיון עמו, לכל נאום שלו, ממש נהניתי להתעצבן, אך התענגתי על העברית, הרי שלאחרונה לא יכולתי עוד לשאת את דבריו, ומיעטתי להאזין להם. בחודשים האחרונים הוא הציג תאוריה על פיה המדינה אינה רוצה ללכוד את רוצחי משפחת דוואבשה. לא אחת שאלתי את עצמי האם הוא באמת מאמין לזה? האם הוא חושב שיש לממשלת ישראל ולכוחות הביטחון שלה אהדה לשורפי תינוקות, אולי רצון שהם יסתובבו חופשי וימשיכו לשרוף תינוקות? ביום שבו נפטר שריד, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של אלכס פישמן, שתיארה את המאמץ חסר התקדים של השב"כ והמשטרה, שגייסו את כל זרועותיהם לפיענוח הפרשה, והפכו אותה לתיק דגל. בימים אלה, כשהרצח הולך ומתפענח, תהיתי האם יוסי שריד יביע איזו מילת התנצלות. לצערי, היה לי ברור שהוא לא יחזור בו מהאשמות השווא החמורות כמלוא הנימה.

יחסי ליוסי שריד, לאורך השנים, היה אמביוולנטי מאוד, אך צר לי על מותו. צר לי על אחד האינטלקטואלים המזהירים שהיו במערכת הפוליטית הישראלית, ועל אדם שהיה מוכן ללכת עם מצפונו, נגד הזרם, לדבוק באמת שלו.

כאשר יוסי שריד פרש ממפלגת העבודה ועבר לרצ, במחאה על הצטרפותה לממשלת אחדות לאומית בניגוד להתחייבותה המפורשת ערב הבחירות, איש לא קרא לו להחזיר את המנדט, בדיוק כפי שאיש לא קרא לגאולה כהן להחזיר לליכוד את המנדט, עם פרישתה במחאה על הסכם השלום עם מצרים. בשני המקרים, הכל העריכו את העובדה שמדובר במי שבחרו בדרך הרבה פחות משתלמת לקריירה הפוליטית שלהם, מתוך דבקות באמונתם, באידיאולוגיה שלהם.

ובסך הכל, כאשר אנו נתקלים במערכת הפוליטית בטיפוסים עלובי נפש כמו אורן חזן, יש בי געגוע ליריב אידיאולוגי מר, בשיעור קומתו של יוסי שריד.

יהי זכרו ברוך!

* "שווים"

עם הגשת כתב האישום החמור כל כך נגד בנימין בן אליעזר, כדאי לזכור שהאיש כמעט היה נשיא המדינה. אלמלא התפוצצה פרשת השחיתות בדקה ה-90 לפני הבחירות לנשיאות, רבים היו סיכוייו להיבחר לתפקיד. הוא היה המועמד המוביל, כמעט הוודאי. מפלגת העבודה התייצבה מאחוריו כמעט כאיש אחד. ומתחת לפני השטח בנימין נתניהו פעל למענו, כדי לחסום את שנוא נפשו רובי ריבלין.

וכך, שבע שנים אחרי שמשה קצב נאלץ לעזוב בבושת פנים – לא רק שלו, אלא של החברה הישראלית כולה, את בית הנשיא, היינו עלולים לחזור לתמונות הקשות של נשיא בחקירות משטרה, נשיא הנאלץ לעזוב את תפקידו מחמת שחיתות. וכמו בפרשת קצב, גם כאן, לפתע מתברר ש"כולם ידעו". כולם ידעו, ובכל זאת תמכו בו. למה? איך זה קרה?

תומכי בחירתו לנשיא יאמרו בוודאי, שבאותה תקופה הוא אפילו לא היה בגדר חשוד, אלא איש ציבור שעננה של שמועות מרחפת סביבו. האם שמועות שלא נבדקו ולא נחקרו צריכות להרוס קריירה של אדם?

מבחינה משפטית הם צודקים. גם היום, לאחר הגשת כתב האישום, חזקת החפות חלה עליו, וכל עוד לא הורשע בדין, הוא בחזקת חף מפשע. השאלה היא אם די בחזקת החפות כדי שאדם יהיה נשיא המדינה.

איש אינו יכול לקחת מפואד את זכויותיו; את היותו איש ביצוע מעולה, בולדוזר. אולם נשיא המדינה אינו תפקיד ביצועי. תפקידו של נשיא המדינה הוא לסמל את ערכיה של המדינה, את תרבותה. תפקידו להיות דמות מופת, דמות מחנכת, דמות המעוררת השראה והזדהות. האם מבין כל אזרחי ישראל, דווקא אדם שבמשך שנים מרחפת סביבו עננה כבדה של שמועות וחשדות, הוא האדם הראוי מכל להיות אזרח מספר אחת? והרי גם ללא אותם חשדות, ספק אם מי מתומכיו באמת ראו בו את האיש המתאים ביותר לתפקיד.

מדוע, אם כן, הם תמכו בו? מדוע מפלגת העבודה התייצבה לצדו ותמכה בו, כמעט ללא סייג?

התשובה לשאלה הזאת רק מחזקת את תחושת הקבס. הסיבה לכך היא כוחו של פואד במפלגת העבודה. וכאשר אני מדבר על כוחו, אין כוונתי להיותו סמכות רוחנית, על היותו ה"אולד-סטייטמנט" של המפלגה. לא ולא. כוונתי היא להיותו מלך הפריימריז. הוא אלוף העולם במפקדי ארגזים, ולכן הוא ממליך המלכים של מפלגת העבודה, אליו משחרים השרים, הח"כים והמועמדים, כדי שיכניס אותם לדילים שהוא רוקח. הם זקוקים לו, הם חייבים לו, הם אינו יכולים להרשות לעצמם לסרב לו. וכאשר פואד החליט שהוא צריך להיות נשיא המדינה, מפלגת העבודה התייצבה. ואוי לבושה.

כל הפרשה הזאת אינה מעידה רק על פואד עצמו. היא מעידה על מפלגת העבודה. היא מעידה על שיטת המפקדים והפריימריז. היא מעידה על רמתה המוסרית של המערכת הפוליטית הישראלית.

ומן הראוי להזכיר את הצדיקה היחידה בסדום, שלי יחימוביץ'. שלי עוררה עליה את זעמם של חבריה לסיעה, כאשר הודיעה על תמיכתה בריבלין והתנגדותה לפואד. שלי אמרה שאמנם תהום אידיאולוגית מפרידה בינה לבין ריבלין, אך הוא ראוי לתפקיד בשל יושרו ומוסריותו. ומכלל דבריה על ריבלין, ניתן היה להבין מה היא חושבת על פואד – אמנם הם חולקים זהות אידיאולוגית, אך היא אינה יכולה ואינה רוצה לתמוך בו, כיוון שאינו מוסרי ואינו ישר. 

* "ידיעות הקיבוץ"